ראשי » חדשות » צבא וביטחון

"לכולנו דפקו את אותה דפיקה בדלת"

350 הורים שכולים מחפשים חיזוק בימים הנוראים שלהם, לפני יום הזיכרון. "אני חושב שבימים אלה אנחנו זקוקים להרבה תמיכה ואין תומך יותר טוב מאשר חבר שעבר את אותם אירועים", אומר שלמה אילן מורנו, אביו של סא"ל עמנואל מורנו ז"ל

כ-350 הורים שכולים מכל רחבי הארץ השתתפו בסוף השבוע האחרון בנופש מיוחד להורים שכולים שנועד לסייע להם להתכונן ליום הזיכרון. הנופש אורגן ביוזמת ארגון "משפחה אחת", המלווה את המשפחות השכולות לאורך כל כל השנה, והתקיים במלון יערים בקיבוץ מעלה החמישה. התוכנית כללה טיפולים הוליסטיים, סדנאות גוף ונפש, מופע בידור של צביקה הדר, סיורים באזור והרצאות מפי אנשי תקשורת ואקדמיה כמו סיוון רהב, מתן חודורוב ואחרים.

בין המשתתפים באירוע: בת שבע, אמו של אל"מ דרור וינברג ז"ל, שהיה מפקד חטיבת חברון ונהרג בקרב עם מחבלים בציר המתפללים בחברון ב-2002; בת-גלים שער, רחלי פרנקל ואיריס יפרח – אמותיהן של שלושת הנערים ז"ל שנחטפו בצומת גוש עציון ונרצחו על ידי מחבלי החמאס בשנת 2014; שרה ואליעזר רוזנפלד, הוריו של מלאכי ז"ל שנרצח בפיגוע ירי ליד שבות רחל ב-2015; סילביה ושלמה אילן מורנו, הוריו של סא"ל עמנואל מורנו ז"ל, קצין סיירת מטכ"ל שנפל במלחמת לבנון השנייה ותמונתו אסורה לפרסום עד היום.
 
היוזמה לארגון שבת משותפת הסמוכה ליום הזיכרון התחילה בעקבות מספר הורים שכולים שהכירו באחת מקבוצות התמיכה של משרד הביטחון. המפגש האינטימי עמם מספק הצצה אחרת, מעמיקה יותר, לעולמם האמיתי.

"לכולנו דפקו את אותה דפיקה בדלת", מספרת דניאלה שפירא, אמו של סמ"ר עידו שפירא ז"ל שנפל ב-2006 בקרב בג'נין. "כשאת מסתכלת עלינו את בטח אומרת לעצמך שמעולם לא ראית כזו חבורה עליזה. יכול להיות שזה טיפה מוזר למי שמתבונן מבחוץ, אבל יש איזה אפקט של 'אני ובני מיני', וככה יותר קל לנו להעביר את הימים האלה. יום הזיכרון הוא יום שבו אני נורא כועסת. אני תמיד אומרת שזה יום בשביל 'האנשים הרגילים', כי אני לא צריכה את יום הזיכרון בשביל לזכור. ואולי זה מעבר לטאבו לומר את זה - אבל כאן מעסיקים אותי בשטויות, וזה מה שאני צריכה בימים האלה".

שפירא מציינת שהיא כבר שייכת למשפחות השכול הוותיקות. "אבל הקלישאה הזאת שהזמן מרפא את הכל היא לא באמת נכונה. זה רק נעשה יותר קשה. ככל שאני ממשיכה לחיות אני חווה עוד יותר את החמצת החיים שלו".
 
"היוזמה לעשות שבת התחילה אצלנו", מספרת אסתר פירסטטר מחיפה, שבתה סמדר נרצחה בפיגוע בקו 37 בשנת 2003 בהיותה תלמידת תיכון. "תמיד לפני יום הזיכרון היינו שוכרים חדרים בבית מלון בנהריה כדי להעביר את השבת יחד, ואמרנו לבתיה, הרכזת מטעם "משפחה אחת", שאולי הגיע הזמן לארגן שבת כזאת לכולם". 

איך השבת מסייעת לכם להתמודד עם הימים האלה?
"היום הזה הוא יום של החברה. זה יום כזה שמצלצלים אליך מבית הספר ואומרים לך תבואי להדליק פה נר ותבואי להדליק פה משואה, זה לא יום שלנו ההורים. פה יש מקום לריטריט, לשכוח, ליהנות. כמו שחרשים אוהבים להיות בחברת חרשים - גם הורים שכולים אוהבים להיות בחברת הורים שכולים. העובדה שאנחנו מרשים לעצמנו גם לצחוק על מצבנו היא סוג של שבירת טאבו שמתאפשרת רק בחברת השווים לנו. ויש גם הרבה תמיכה הדדית: לאחת מסדרות המפגשים הגיעה אם שכולה שתמיד הייתה לבושה בשחור. עד ששכנענו אותה להפסיק. עזרנו לה להחזיר את הצבעוניות לחיים שלה".  

יש לכם הומור שחור?
"את יודעת, אצלנו בקיבוצים היו מחלקים הכל לענפים - אז פה מכנים אותנו 'ענף השכולניקים'. אבל זה הומור שלא נעים לחלוק עם אנשים רגילים, רק עם עצמנו. אחרי שהילד נופל יש תמיכה טיפולית, אבל אין תמיכה חברתית כמו שיש פה. המדינה לא יכולה לארגן נופש כזה. זה משהו שמתאפשר רק באמצעות תשתית של ארגונים אזרחיים כמו 'משפחה אחת' שעושים את הכל עם הנשמה. בתיה, הרכזת שלנו במחוז צפון, מגיעה לאזכרות של כולנו במשך כל השנה. זה משהו שיוצר קשר עמוק הרבה יותר".

לשיחה מצטרף מרק קוריסקי, שבנו אבישי נפל בשנת 2004 בפעילות מבצעית נגד החיזבאללה במוצב נורית. קוריסקי מתגורר בשנים האחרונות בפולין. "קשה לי לחיות כאן", הוא מודה. "זה משהו שאתה חווה כל הזמן. קשה לי לשמוע חדשות. זה התחיל מזה שהייתי נוסע לחו"ל בחגים, ואז גיליתי בנמל התעופה הרבה משפחות שכולות כמוני, זו ממש תופעה. קשה לנו לשבת בליל הסדר יחד עם המשפחה המורחבת. אתה מרגיש שעצם הנוכחות שלך מעיב על כולם. קשה גם לראות משפחות שלמות, לדעת שכולם המשיכו ואתה לא".

באחת ההרצאות אני מביטה ברחלי פרנקל, אמו של נפתלי פרנקל, מתכתבת במרץ עם אנשים שמבקשים לראיין אותה לקראת יום הזיכרון. "השנה סירבתי לרוב הראיונות", היא מודה, "ביקשתי שינצלו את היום הזה כדי לדבר עם אנשים אחרים, לשמוע גם סיפורים אחרים". זו השבת הראשונה שבה היא משתתפת. "היא באה לנו מאוד בזמן. יש משהו שהולך ונבנה בימים האלו. זה מתחיל ביום השואה ומסתיים ביום העצמאות והאוויר נהיה כבד. אנשים מרגישים שהם צריכים קצת את האוורור הזה ויש כאן תזמון מאוד מיוחד".
 

את המשכת להיות פעילה ונמצאת כל הזמן בעשייה, חשוב לך שההנצחה של נפתלי תימשך?
"אנחנו מעורבים בכמה פרויקטים אבל מבחינתי זה פחות הרעיון של הנצחה. חשוב לי לשמר משהו מהאווירה של הקיץ ההוא. את המסר של לחיות כמה שיותר, לפעול לאחדות כמה שיותר. לזמן לאנשים אפשרויות להתחבר בכל מיני דרכים".

שלמה אילן מורנו, אביו של עמנואל מורנו – קצין סיירת מטכ"ל שנהרג במלחמת לבנון השנייה ובשל שיקולים ביטחוניים תמונתו נאסרה לפרסום, הוא מהמשתתפים הוותיקים של השבת. "כבר 10 שנים אני כאן, כל שנה", הוא מספר, "אני חושב שבימים שקודמים ליום הזיכרון אנחנו זקוקים להרבה תמיכה ואין תומך יותר טוב מאשר חבר שעבר את אותם אירועים. אחרי הטקס הר הרצל אנחנו באים הביתה ומגיעים המון מבקרים - והיתרון הוא שזה מעסיק אותנו. אנחנו דואגים להאכיל את כולם, ממש מקבלים קהל, וזה קצת מתיש אבל מעביר את היום. באופן פרדוקסלי אני מרגיש ביום הזה שהבן שלי קצת חי. כי מדברים עליו. שומעים אותו".
 
קשה לך עם העובדה שאסור לפרסם את תמונתו?
"אחרי שעמנואל נפל לקחו לנו את כל התמונות מהבית והחזירו אותן כעבור מספר חודשים. כרגע הן נעולות בבית בתוך ארון סגור. התרגלנו לזה שאין תמונות של עמנואל ושכרגע זוכרים אותו בדרך אחרת. יש את עמנואל שלנו ויש את עמנואל הווירטואלי, שכל אחד זוכר ומדמיין כפי שהוא רוצה".

אתה מאמין שיתירו לכם לפרסם את תמונתו בעתיד?
"שאלנו ואמרו שזה ייקח כמה שנים. מהיום הראשון אמרו כך. ייקח מה שייקח, אני מניח שזה טוב לביטחון של מדינת ישראל ויש לנו סבלנות".

צעירת המשתתפים בשבת הייתה אדווה ביטון, אמא של אדל ז"ל, שנפגעה אנושות מפיגוע אבנים בשומרון ומתה מפצעיה כעבור שנתיים. "אני חיה את אדל כל השנה. אבל אלו ימים שאת מרגישה שהלב פועם יותר חזק והכאב מציף", היא מספרת, "את רואה ילדים בני גילה עולים כיתה ואומרת 'וואו, היא הייתה צריכה להיות איתם'. יום הזיכרון משויך לשכבת גיל אחרת, בוגרת יותר, ואנחנו מקרה קצת יוצא דופן".
 

לאחר מותה של אדל ביטון הקדישה את עצמה למפעל ההנצחה שלה. לפני מספר חודשים השיקה את פרויקט אד"ל (אני דואג לאחר) לתמיכה במשפחות שחוו אבדן. "כלפי חוץ אני משדרת המון חוזק", היא מודה, "אבל יחד עם זאת אני אימא שחיבקה וגידלה ועטפה וזה כאב גדול. אם תקחי את הלב, יש בו חדרים ועליות והכאב הזה נכנס לכל מקום ואין לו לאן לצאת. הלב שלנו סגור והכאב נשאר שם. בלי יכול להתאוורר ולנשום. אין פתח מילוט. והזמן לא עושה את שלו, ממש ממש לא. השבת הזו היא בהחלט אירוע מאוורר - לפגוש אנשים נוספים כמוך. את מרגישה את המשפחתיות, את ה'אני מבין'. אבל מצד שאני אני אומרת – לא הייתי רוצה להשתייך למשפחה הזאת. נכון, היא עוטפת ומחבקת, אבל הייתי שמחה להיות בחוץ".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg