ראשי » חדשות » בארץ

69 סיבות למסיבה: למה אנחנו אוהבים את ישראל?

מפריחת השקדייה ועד למלקוש, מהגולן ועד אילת, מהחוצפה הישראלית ועד לערבות ההדדית שמתגלה ברגעים הקשים ביותר. אספנו את 69 המקומות, הרגעים, הטעמים והריחות שבזכותם אנחנו אוהבים את ישראל. כתבה שלישית בסדרה

21
כי כשהילדים שלנו מקבלים צו ראשון, אנחנו מקשיבים לצו הלב

דמעה של פחד מעורבבת עם גאווה. חלומות על שלום הופכים למציאות של מתח בכל הגבולות. וצו אחד הוא צו הלב - להאמין בטוב, לסמוך על מי שיושב שם למעלה שישמור עליו בריא  ושלם. כי אין לנו ארץ אחרת. והצעירים האלו, בנים ובנות, מחזיקים את הארץ הזו באהבה ובמסירות בדיוק כמו שההורים שעומדים מאחוריהם מצפים מהם לעשות.

// תמר פרלשטיין
 

22
כי אנחנו יורים ובוכים, מכבסים ומתבאסים

זה לא סתם עוד פריט מטפטף. מדי ירוק-זית תלויים על חבל הם רגע של סולידריות. הם מבשרים שהשכן סיים מילואים, או שהבת של השכנים יצאה שבת, ואתה שמח בשבילם ובשביל אמא שלהם שהם שבו הביתה בשלום.

מדים בניחוח זיעה הנדחפים למכונת הכביסה, הם הכי צבא העם שאפשר. הרגע הזה שבו צה"ל נכנס למעוז הביתיות, בין האבקה למרכך הכביסה, ואתה מתפלל (או בדרך כלל מתפללת. על מי אנחנו עובדים) שתוכל לקפל אותם אחר כך ולדחוף עמוק לארון, ובכל זאת משקיע בהם שיריחו טוב, כדי שלמילואימניק שלך יהיה נעים, הם תמצית הישראליות. יורים ובוכים. מכבסים ומתבאסים. מתעצבנים, אבל רצים באהבה ובמסירות, בכל פעם שמתבקשים.

// הודיה כריש-חזוני
 

23
כי אנחנו אוהבים להתלונן, אבל לעולם לא נוותר על מסיבות חנוכה בגן

אוהבים לקטר עליהן, להתלונן שהן שורפות חצי יום עבודה, להאשים את דור הסמארטפונים שגורם לכך שהן לא מה שהיה פעם, להתנועע באי-נוחות על כיסאות הפורמייקה הקטנטנים כשהן מתחילות. אבל האמת היא שמסיבות החנוכה בגני הילדים הן-הן תמצית המסורת הישראלית שצומחת כאן. לא כולם חוגגים את חגי ישראל, וגם מי שחוגג עושה זאת בדרכו שלו ובנוסח אבותיו.

אבל כמו המשפחות המאושרות של טולסטוי, כל מסיבות החנוכה בגני הילדים דומות זו לזו. במרכז ובפריפריה, בחינוך הממלכתי, הממלכתי-דתי או החרדי, בגני העירייה ובגנים הפרטיים. תמיד יהיו שם כתרים עם נרות מנייר, חנוכיות מעשה ידי הילדים עם דבק פלסטי שלא התייבש כהלכה, גננת אחת שטרחה על המסיבה עוד מסוכות, כמה ביישנים שהחליטו להסתתר מאחורי אבא-אמא ברגע האמת, והרבה יותר מדי אבקת סוכר. נס גדול היה פה.

// שירה קדרי-עובדיה
 

24
כי הפיתה היא כור ההיתוך הלאומי האמיתי שלנו

אייל שני, השף הצבעוני שהכניס את גישת "הכול בפיתה" לעולם מסעדות הגורמה, הכריז פעם בדרמטיות אופיינית שהמהפכה תושלם כשגם האוכל האשכנזי ימצא את מקומו בתוככי הכיס הלאומי. רק דמיינו: חמין לוהט בפיתה, קציצת גפילטע פיש חמימה מן הסיר בפיתה, כמובן עם ציר רוטט כתחליף מתבקש לטחינה. אל תיבהלו מחילול הקודש. גם פלאפל ושווארמה הם מילויים רצויים בלחם התפוח והעגלגל. הכול בפיתה אינה רק הצעת הגשה, אלא גישה לחיים. שכבות של תודעה לאומית משתחלות אל חלל מנחם ומכיל שראשו נקטם. בזריזות, אפילו בעמידה, בלי ירידה מיותרת לפרטים. זה המכלול שעושה אותנו למה שאנחנו. תראו אותנו: מבחוץ פיתה שטוחה, מבפנים? חגיגה.

// אלישע נדב
 

25
כי לכל אחד יש פלאפל עם טעם של ילדוּת

באמצע תלולית עפר גדולה, בלי מים זורמים, בצריף צהוב מוזנח שלא היה עובר שום ביקורת של משרד הבריאות, שכנה הפלאפלייה הראשונה של קריית-ארבע, או כפי שקראו לה אז – הפלאפל של אורי. הימים ימי סוף שנות השמונים בואכה תחילת שנות התשעים, וביישוב הצמוד לחברון הכול התנהל על מי מנוחות. למרות האינתיפאדה הראשונה היחסים עם הפלסטינים היו רגועים למדי; הזגג הערבי נהג להסתובב עם חלונות בידו ברחובות העיירה, אחרים היו נכנסים בשקט למרכז המסחרי הקטן כדי לקנות אלכוהול.

לתוך כל זה נכנס הפלאפל של אורי. מדובר היה בצריף קטנטן שבו נהג אורי דרור להכין את הכדורים ולהכניסם לתוך פיתות בתוספת סלט, סחוג וחומוס כמיטב המסורת. פיצה כבר הייתה בקריה, השווארמה של אליצור כבר הפכה לשם דבר בפי הלוחמים המוצבים בחברון, אך לא היה כמו הפלאפל של אורי.

מדי פעם נהגנו, אחיי ואני, לקבל כמה שקלים מאמא ואבא ולהגיע לפלאפל, ליטול ידיים בחבית המים הגדולה שגם שימשה לשטיפת כלים (וכנראה הייתה אסון תברואתי לא קטן, נס שכולם נשארו בריאים) ולאכול מהמנה החמה. הכדורים הטעימים, הפיתה שהחליקה בגרון, הפכו את החוויה למשהו גדול הרבה יותר מסתם אכילה.
 
לכל אחד יש הצריף שלו, המסעדה או הקיוסק המיוחד שבו נהג לאכול את אוכל ילדותו. שווארמה, פלאפל, סביח או בעצם כל מנה ים תיכונית אחרת, שמזכירה את הילדות ואת הטעם של עוד. רבים מהמקומות הללו כבר אינם קיימים, אך הם אולי הישראליים ביותר. לא הברגר קינג בקניון הסמוך, לא פיצה האט עם המדים המצוחצחים, אלא אורי אחד, עם מכנסיים מלוכלכים, מזלג ביד ימין, פיתה בשמאל והרבה אהבה, שהפכה את המנה לחלק מהנוסטלגיה.

כמעט שלושים שנה עברו מאז הפעם האחרונה שאכלתי את הפלאפל ההוא. הצריף כבר אינו קיים ומבנה אבן שהוקם בסמוך שוכן לצד מדשאה יפה שאינה מזכירה במאומה את אותה תלולית. אך בקרב התושבים הוותיקים של קריית-ארבע ידוע עד היום – מאז הפלאפל של אורי אף אחד לא מצליח למכור פלאפל ביישוב. לא חיים שזכה בלוטו ופתח קיוסק בבניין המועצה המקומית ולא איציק שניסה את מזלו. פיצה כן, מעורב ירושלמי בוודאי, אבל שלושים שנה עברו ועדיין אין מחליף. כי אין כמו הפלאפל של אורי, הפלאפל הראשון של קריית-ארבע.

// חנן גרינווד

26
כי העולים החדשים מזכירים שיש לנו ארץ נהדרת

ראינו הכול, חווינו הכול, ואנחנו גם יודעים טוב יותר מכל אחד אחר בעולם מה צריך לעשות בכל רגע נתון. מאז ימיו של הרצל, המילה "ציונות" נחבטה כל כך הרבה פעמים, שלעתים קשה לראות היום שהתנועה הזאת, שהקימה לנו מדינה, עוד חיה ובועטת.
 

למרות המצב הביטחוני שסופו אינו נראה באופק, יש לנו מעת לעת נקודות אור ציוניות: חייל בודד עם ברק בעיניים שעזב קריירה מבטיחה בוול סטריט ועבר לעשות שכיבות סמיכה בבא"ח טירונים, או רופאה בעלת שם עולמי שהחליטה להפריח את השממה בנגב. בהגיעם לישראל, העולם החדשים מגשימים חלום ומזכירים לנו שציונות היא לא רק סיסמה. כל צעד שלהם בארץ החדשה מצליח לעורר בהם התרגשות אמיתית: מתעודת הזהות הכחולה, החלות לשבת שאפשר למצוא בכל קיוסק, העובדה שברדיו מציינים את זמני כניסת השבת ועד לדגלי ישראל ברחובות. הם רואים את ישראל שלנו כפי שאנחנו לא מסוגלים. אפשר להצדיע להם על כך שעזבו את המוכר והאהוב ועלו לישראל, ואפשר פשוט ללמוד מהם להעריך קצת יותר את מה שיש לנו כאן.

// צביקה קליין


27
כי הפרדסים של ילדותנו מצמיחים היום בעיקר בניינים

הוא תמיד היה כה מרוחק ואצילי, מתנוסס לו זקוף וגאה מעל הפרדסים האינסופיים של שכונת כפר-גנים. הדקל הבודד עיטר את קו האופק של ילדותי, ובדיוק כמו מבטה האובססיבי של המונה ליזה - איפה שלא הסתכלתי עליו הוא תמיד נשאר בלתי מושג. עד שיום אחד, ממש בן לילה, הפרדסים הפסיקו להצמיח תפוזים והתחילו להצמיח נדל"ן. קראו לזה "כפר גנים ג", והדקל שלי נעלם כלא היה.

שנים אחרי כן, בעודי מטיילת ליד בית הוריי, מצאתי אותו. רק ארבעה בניינים לידם. וזה ממש בסדר, הוא כבר של ילדה אחרת עכשיו.
  

28
כי הכדורגל שלנו גרוע, אבל אנחנו לא מפסיקים לקוות

כמו מעשה כשפים שקשה להסביר, בכל פעם שנבחרת ישראל בכדורגל עולה על המגרש למשחק רשמי מתעוררת אצל הישראלים אופטימיות לא ברורה, תקווה שהפעם זה קורה. הפעם נעשה את הלא-ייאמן. לא משנה שהושפלנו בעבר, לא חשוב שאין לנו סיכוי. עד שריקת הפתיחה יש לנו זכות לחלום. אנחנו מתמסרים באהבה לציפייה, למתח, לרצון לראות פעם אחת את הנבחרת שלנו מצליחה ומעפילה לטורניר גדול, כשווה בין שוות.

ואז המשחק מתחיל, והעולם כמנהגו נוהג. בעיטת עונשין אחרי עברה מטופשת, הרמת קרן סתמית, הגנה לא מתפקדת או שוער חולמני שיהפוך אחר כך לבדיחה באינטרנט - כך או כך, זה יסתיים בתבוסה. הריקנות החמימה והרגילה של הכישלון תעטוף את כולנו, "אנחנו לא ברמה" נסכים בשקט, ונזחל לאיטנו למקומנו הטבעי, לפחות עד הפעם הבאה.
  
// דותן מלאך

29
כי אין לנו חיילים בודדים

צמד המילים "חייל בודד", מהביטויים העצובים בשפתנו, התאיין באותו יום לוהט של יולי בהר הרצל. רבבות ישראלים באו לחלוק כבוד אחרון למקס שטיינברג, לוחם גולני שנפל בקרב בעזה כמה ימים קודם, בימים הראשונים לכניסת צה"ל לרצועה במבצע צוק איתן. שטיינברג עלה לארץ שנתיים קודם לכן מארה"ב, כשהוא משאיר מאחור את חייו המוכרים ואת משפחתו.

האווירה בבית הקברות הייתה שקטה, קודרת, אצילית. תחושת ביחד עמדה באוויר. היו שם חילונים, דתיים וחרדים, מבוגרים, צעירים וילדים. כאלו שוויתרו על יום עבודה, בני נוער שהגיעו ביום חופשה, תינוקות בידי הוריהם. זרם האנשים לא פסק מלהגיע. כולם עמדו שקטים בשמש הקופחת, בוכים את בכי המשפחה שהגיעה מרחוק ללוויית בנה, בוכים את בכי העם. חשבתי – באיזה עוד מקום בעולם יגיעו כל כך הרבה אנשים ללוויית אדם שלא הכירו?
 

באותו יום, מקס שטיינברג לא היה בודד. כ-30 אלף ישראלים עזבו את כל עיסוקיהם ובאו ללוות אותו בדרכו האחרונה. להצדיע, לחלוק כבוד למי שחי חיי נוחות בלוס-אנג'לס והחליט, בתום ובאומץ ששמורים לצעירים, לעזוב הכול, להגר לארץ הזרה לו, להילחם למען בני עמו.

כשאחותו של מקס הספידה את אחיה וקראה: "אני רוצה להודות לכל מי שבא לכאן. אתם חשובים כל כך למשפחה שלי. אנחנו משפחה קטנה, וכאן מקס קיבל משפחה גדולה אחת", הבחנתי באדם מבוגר, עומד שקט ומזיע, מחזיק בשלט. בטוש עבה נכתב שם: "מקס שטיינברג ז"ל, בישראל אין חייל בודד".

// רחלי ריף


30
כי יש לנו מדינה אחת ואינספור אזורי אקלים

בשנה ההיא שגרתי במרכז, ושבר אותי הכאילו-חורף של גוש דן, ארזתי תיק ועליתי על האוטובוס הראשון לצפון. כבר במחלף חבצלת הרגשתי מחנק משתחרר, ובכביש הסרגל האוויר נספג לחות והעולם התחיל לחזור למקום. הירוק של עמק יזרעאל היה ירוק מאוד, וגם האפור נתן כבוד לעונה. בואכה הכנרת יישר הנוף קו עם ציורי הילדים, ובגולן הגיע הגשם. לא תחליף סויה, אחד אמיתי.
 
באמצע הדרך, כשקלטתי שעם כל חמישים קילומטר שהאוטובוס גומא אני מוסיפה שכבת לבוש, נזכרתי בבת דודה שלי שחזרה מטיול באוסטרליה. היא סיפרה שהאסימון הכי משמעותי נפל לה כששאלו אותה, בתמימות, "איזה נוף יש אצלכם". איפה, היא התבלבלה לרגע. בארץ שלכם, ענו. והיא נעצרה, כי לא ידעה איך מסבירים למי שנוסע ימים באותה ערבה שאפשר לחלוף בשעתיים וחצי על פני ארבע עונות.

// כנרת בדיחי

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg