69 סיבות למסיבה: למה אנחנו אוהבים את ישראל?
מפריחת השקדייה ועד למלקוש, מהגולן ועד אילת, מהחוצפה הישראלית ועד לערבות ההדדית שמתגלה ברגעים הקשים ביותר. אספנו את 69 המקומות, הרגעים, הטעמים והריחות שבזכותם אנחנו אוהבים את ישראל. כתבה רביעית בסדרה
31כי אנחנו אוהבים לאכול ג'אנק, אבל למדנו לחשוב גם על הבריאות
אחת ההיכרויות הנעימות שהיו לי עם מזללה כלשהי אירעה בסוף שנות השבעים תחילת שנות השמונים. זה קרה במפגש עם "וימפי", המבורגרייה ממוצא בריטי ששכנה ברחוב קרליבך בתל-אביב. פעם בכמה זמן נהג אבי ז"ל לקחת אותנו, הילדים, לחנות הקטנה הזאת כדי למלא את כרסנו באוכל בלתי-ביתי, שכמעט לא הכרנו. לא יודע מה היה בסניפים אחרים של הרשת הבריטית הזו, אבל מעבר לטעמה המשובח של אותה קציצה עסיסית, היו בסביבתה גם קטשופ וחרדל בבקבוקי אליפסה דמויי טילי קרב, שהפכו את החוויה למסעירה עבור דור שעדיין לא ידע את מקדונלדס.
היום אני, כמו רבים אחרים, ממעט לאכול במזללות שכאלה מנימוקים ירוקים (של חסה ופטרוזיליה), וברחוב קרליבך כבר רוחשות מזללות אחרות. אבל בכל פעם שאני עובר שם אני נזכר באחת ההיא, ובלוטות הטעם מתחילות לרוץ אחורה. אילו וימפי הייתה שם היום במתכונת קצת יותר בריאה, אולי הן היו רצות גם קדימה.
// אהוד מקסימוב
32
כי טייכר וזרחוביץ' הם הגששים החדשים
התחלתם לראות עוד מערכון על ביבי הנוראי ובוז'י האינפנטיל? רגע, אל תירדמו! יש פה עדיין תקווה להומור לשם הומור שבו לא תמצאו בסוף כל פאנץ' את ביבי עם נרגילה. תקווה שהיא גחלת לשריד האחרון שנותר בישראל להומור משובח שלא עובר בכנסת. היא נמצאת ברדיו תל-אביב (ולפני כן בגל"צ), בממלכה של שרון טייכר וערן זרחוביץ', שניים מהכותבים הבכירים בישראל שהקימו שמורת טבע הומוריסטית נדירה. נדירה כי היא מצחיקה למרות, או אולי בגלל, שחסרים בה רכיבי החובה-כביכול שהתרגלנו אליהם: משפט ופאנץ', בדיחות גסות, כנסת וביבי נתניהו.
מה כן יש שם מלבד כישרון טהור וכימיה נדירה? מערכונים פסיכוטיים על דמויות ישראליות קורעות. סה טו. החל מקצין רכב משוגע (קפיטולניק שתום העין) דרך חוזר בתשובה בוק (ראובן של "כמעט שבת שלום") וכלה בגנן חובב מוות (שרגא מגן שרגלול).
בכל שבוע מתקיים בשמורה הרדיופונית הזאת מפגש מאחד של מעריצים מכל קצוות הקשת הפוליטית שפתחו את הרדיו כדי לצחוק, ורק לצחוק מישראליות מופרכת שהיא אנחנו, מינוס הידיעה שניעלב בסוף. האחרונים שעשו את זה היו הגששים. טייכר וזרחוביץ', ומותר להגיד את זה בקול, כבר בדרך לשם. כל מה שהיה דרוש להם הוא להבטיח למאזינים מערכון משובח, מדויק ומופרך בלי הסכנה שפתאום בוז'י ייכנס לשם. או ביבי. בינינו, מי צריך אותם בכלל?
// אריאל פלקסין
33
בזכות החקלאות הישראלית
"במקום בו תחרוש המחרשה את התלם האחרון שם יעבור גבולנו", קבע טרומפלדור באחת האמרות הפחות מפורסמות שלו, המשקפת את הלך הרוח ביישוב היהודי הצעיר. אכן, טובי בנינו נענו לקריאתו ונרתמו לשאת בעול הפרחת השממה בארץ ישראל. מהר מאוד צמח כאן דור של ישראלים שזופים וחסונים שהתרחק כמו מאש מתדמית היהודי הגלותי, התלוש מאדמתו.
מאז עברו כמה ביטים בפס הרחב, והאתוס הציוני שינה כיוון. הקיבוצניק יפה התואר עזב את הקיבוץ עם מזוודה אחת ובלוריתו המתנפנפת, החליף את המחרשה במקלדת והלך לעשות מיליונים ברמת-החייל.
גם החקלאות שינתה את פניה ועברה מאידיאולוגיה לעסק לכל דבר ועניין. כשהרובל הרוסי מתרסק הפלפלים בעקבותיו, וכשהיבוא נפתח, רווחי יותר לייבא מכולַת פינק ליידי מלגדל מאה דונם תפוחים. הכול דרך החור של הגרוש וזה בסדר גמור, זאת המציאות. אבל משהו במקצוע הזה, משהו באנשים האלה, החקלאים, לא מתיישב עד הסוף עם שערי חליפין ודוחות רווח והפסד. החיבור המלא לעונות השנה, ההתמודדות הסיזיפית עם איתני הטבע, מביאים את החקלאי למקום אחר. כדי להיות חקלאי אתה חייב להיות אדם מאמין. אי אפשר לעבוד במקצוע הזה בלי - ותסלחו לי על הצרפתית – קצת ערכים, בלי אופטימיות עמוקה שהשנה אולי קשה, אבל בשנה הבאה יהיה בסדר.
אין לנו ציפייה שכולם יהיו כמונו, מאמינים ואופטימים. אין לנו כוונה לייקר לכם את החיים, להעלות את המדד או להתעלק על סובסידיות ממשלתיות. אנחנו רק מקווים שמשהו מפעם נשאר גם אצלכם, ושעמוק-עמוק בפנים אתם עדיין מעדיפים פרי ישראלי מתוק וטעים.
// איתמר גור
34
כי אנחנו חושבים שהקולנוע שלנו גרוע ומעולה
35
כי אצלנו האנשים הם בני אדם
תבנית נוף מולדתי היא הנוף האנושי. אני אוהב את הרכב הניגודים והדיאלקטיקה שאין כמותה בשום מקום אחר בעולם; התמהיל של אשכנזים וספרדים, ערסים וחנונים, הומואים וסטרייטים, דתיים וחילונים, ערבים ויהודים, שחורים ולבנים וכל מה שנברא בצלם. מכל אחד אני מנסה למצוא את הטוב שהוא מקפל בתוכו ושאני יכול להתחבר אליו. חוויתי עיוורון-מבחירה לצבעים, למינים, למבטא, למוצא, לנטיות מיניות. זו הישראליות. היכולת לשפוט אנשים רק על פי מעשיהם ודבריהם. וזה החוק ששום כנסת לא תוכל לחוקק: שאנשים יהיו בני אדם.
//ח"כ אילן גילאון
36
כי לאט אבל בטוח, החרדים משתלבים בחברה הישראלית
נכון. רוב מוחלט של החרדים לא מרגיש צורך לומר הלל ביום העצמאות ואף מתנגד לכך, ורובם לא יביעו בקול רם את שמחתם על עצם הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל כפי שהוקמה. הם מתעבים את המשפט "להיות עם חופשי בארצנו", וחלקם הגדול לא יעשו מנגל במרפסת ביום העצמאות. הם עדיין מאמינים שהעגלה שלהם מלאה יותר ומגחכים על הדתיים-הלאומיים, שהם יותר לאומיים מדתיים.
אבל דעו לכם שרבים מהם מביטים במטס של יום העצמאות בהשתאות, ורובם המוחלט מודע לכך שהמדינה היהודית, הטעונה שיפור, היא המקום הנכון ביותר בשביל יהודי להיות בו. ורבים מהם מציינים, גם אם בצנעה, את יום העצמאות, חלקם אפילו חשים צמרמורת קלה כשהם שומעים את התקווה.
נכון. עוד יש קטבים שמכונסים בתוך עצמם ומגביהים את החומות, שמא יחול שינוי גם בקרבם. אבל הרוב המתון, הדומם, בהחלט השתנה. הוא משתלב באקדמיה ומתגייס לצבא ויוצא לעבוד וסופג את התרבות הישראלית ואוהב אותה, ומשתלב בין מי שמעצבים דעת קהל ומשפיעים על המונים. החרדים הישראלים הם חברה בהתהוות, צריך רק לתת לה זמן ומקום לגדול.
// יעלי נגיד-מזרחי
37
כי הפכנו חדר בטון מעיק לקומבינה נדל"נית
נער הייתי, גם קצת זקנתי, ולא ראיתי מקלט נעזב. מים וטרנזיסטור אין בו, אבל ספפה ישנה ואופניים עם פנצ'ר יש בו. ומה במקרה של אזעקת אמת? הסכמה מקיר לקיר: כן לקיר של חדר השינה, לא לקירות המקלט.
עד מהרה הבינו בפיקוד העורף שבעידן הנוכחי המקלט הוא קצת פאסה. מי בשנות האלפיים יכול באמת לרדת אל מתחת לאדמה בלי וויי-פיי ועם טלוויזיה שאף פעם לא מצליחה לקלוט? כך הגיע לעולם המרחב המוגן הדירתי – הלוא הוא הממ"ד.
בישראל כמו בישראל – יותר משהממ"ד שמר על הישראלים, שמרו הישראלים על הממ"ד. שהרי ידוע לכל נדל"ניסט מתחיל שהממ"ד אינו נכלל בהיתר אחוזי בנייה המקוריים, ושכל בניין ישן ומט לנפול יתכסה עד מהרה בשלט הדמיה מפואר - "כאן ייבנה פרויקט תמ"א 38". תוספת של מרפסת וממ"ד תמורת עוד כמה קומות בנייה לגובה. מעתה אמרו: כל בית צריך מרפסת - וממ"ד.
// ישי הולנדר
38
כי עוד לפני שמתפוגגים אדי האפידורל, אנחנו עומדים בתור כדי להכין אוכל ליולדת
אז מה היה לנו שם? גרנולה תוצרת בית, עוגות שמרים נימוחות, שניצלים ופירה, סלטים מפנקים ופירות חתוכים, והכול מוכן באהבה ומוגש בקפידה. עוד בטרם התפוגגו אדי האפידורל, מוצפת היולדת הטרייה באינספור הודעות ותיאומים הנוגעים לנושא אחד: אוכל.
אז נכון, האב הטרי יכול לקנות, או אפילו לבשל בעצמו, ולא הכול מושלם בסידור הזה. לפעמים את מטגנת קילו שניצלים ליולדת, ומכיוון שלא נותר לך כוח הילדים הפרטיים שלך נאלצים להסתפק בשניצל תירס. ותמיד תהיה ההיא שלעולם לא תציע עזרה אבל תקבל בשמחה. אבל בסופו של דבר, מדובר במנהג ישראלי מקסים, מלא בנתינה ואהבה. שיהיה בשמחות.
// ריקי רט
39
ופותחים את הבית בשמחה לחברים של הילדים
אחרי שנגמר יום לימודים, אפשר לראות אמהות או אבות שנושאים אחריהם שובל חלילן-המליני של ילדים - חלקם שלהם, חלקם של אחרים. מצופפים בוסטרים אלה לאלה, חוגרים את כולם, ונוחתים באחד הבתים כדי לשחק יחד.
לאחת את רוכסת תחפושת, לשני מראה איפה השירותים, לשלישי מנסה להציע פרי ורק אחר כך חטיף, ובמקביל מנסה להשליט קצת סדר ולהכין חביתה במחבת היותר גדולה שלך.
אין לנו play date רשמי סטייל אמריקה. אין אמהות מפורכסות שפותחות זו מול זו יומנים ומשריינות פגישות לילדיהן עם חבריהם אי שם שבועיים או חודש מהיום. זה קורה בו ברגע, על הדרך. המימוש מיידי, כמו שילדים אוהבים. זה ספונטני, זה יצרי, זה רועש להחריד וצוהל להפליא.
// מאיה פולק
40
כי אנחנו זוכרים אותנו מהמכולת
על אף שרובן ככולן השתרעו על מטראז' קטן, תמיד קיבלת את הרושם שבמכולת השכונתית תמצא את כל מבוקשך. הפוך בה והפוך בה, דכולי בה. אצלנו בדימונה הייתה זאת "מכולת כלפון", שבה אחיי ואנוכי נהגנו "לרשום" והוריי נהגו לקנות.
יותר מכל הזיכרונות הנקשרים אצלי למכולת, תופעת ה"תרשום לי" היא המתוקה מכולן, בראש ובראשונה בגלל דברי המתיקה שהרביתי לרשום שם, לפעמים לי ולפעמים לכל הכיתה. כילד דל חסכונות, לא יכולתי לצאת כזה לארג' מול חבריי לולא משפט הקסם "תרשום לי", משפט שבן רגע מקנה לך תהילת עולם ומכתיר אותך כ"מפנק" הבלתי מעורער של השכונה.
לכל בעל מכולת שמכבד את עצמו הייתה מחברת מרופטת שבה רשם בכתב יד בלתי קריא את קניות לקוחותיו במעין הליך בלתי קביל משפטית - צד אחד לוקח, צד שני מתעד. צד אחד מסכם, צד שני משלם. אין ויכוחים ואין משא ומתן. רק אמון פשוט והיכרות מעמיקה, כיאה למשפחה.
את חנויות המכולת כיום החליפו הרשתות, את הקנייה משוללת הרסן החליף האשראי, ואת השאלה "מה שלום אבא, מה שלום אמא?" החליפה שאלת הפתיחה: "יש כרטיס מועדון?"
// עודד הרוש
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם