ראשי » חדשות » בארץ

69 סיבות למסיבה: למה אנחנו אוהבים את ישראל?

מפריחת השקדייה ועד למלקוש, מהגולן ועד אילת, מהחוצפה הישראלית ועד לערבות ההדדית שמתגלה ברגעים הקשים ביותר. אספנו את 69 המקומות, הרגעים, הטעמים והריחות שבזכותם אנחנו אוהבים את ישראל. כתבה חמישית בסדרה

41
כי המוזיקה הישראלית היא בס עם סלסולים

תצחקו עליהם, תרדדו אותם, תחברו אלף פרפראזות עולצות על חשבונם; לא יעזור לכם כלום. סטטיק ובן-אל תבורי הם הדבר הקופצני הבא, והם כאן כדי להישאר. בינתיים. נכון, מילותיהם כנראה לא יילמדו בשיעורי שירה במחלקה לספרות עברית, אבל השניים האלה מצאו את הביט (לא סתם, לא סתם), ואם אתם עוד לא יודעים מה זה, רוצו להאזין להם ותתחילו להרגיש את זה עובר לכם בכל הגוף.
 
אז אולי לא צריך הרבה כדי להרים אותנו מהספה בתנועות דהירה לא רצוניות, אבל העובדה היא שרבים מנסים וסטטיק ובן-אל הם אלה שהצליחו, ובשעה זו ממש הם ממשיכים לשעוט קדימה, משאירים אבק כוכבים לכל המתחרים בז'אנר הזה ומחוצה לו. עם קליפים מושקעים במיוחד ומקצועיים להפליא, ובלי שהוציאו עדיין אף לא אלבום שירים אחד, הם זוכים לעשרות מיליוני צפיות לכל שיר ושיר מבית מדרשם. אז נכון, להקות בידור קודמות דוגמת כוורת וגזוז כתבו מערכונים שלמים בשיר אחד, ואילו במקרה שלפנינו המורכבות העלילתית לא מהמאתגרות בתחום; אבל היי, דני סנדרסון יש רק אחד, וגם גידי גוב לא מייצרים פה בסיטונות.

אז מה סוד הקסם של השניים האלה שהצליחו להגיש לנו מעדני קיץ בעיצומו של חורף מקפיא עצמות? כנראה מאור פנים ורצון לעשות שמח, בלי לחפף אפילו בצעד ריקוד אחד בשום קליפ; ראש צעיר ומשוחרר שלא מהסס לזרוק גם מילה טובה על המדינה. סטטיק ובן-אל באו ליהנות כאן ועכשיו, והכאן שלהם עד כה הוא מדינת ישראל. אחרי הכול,  גם בלי איביזה וכשעוד לא היה להם הרבה בוויזה, הם פרגנו לבריזה - של אילת והכנרת.

הצמד הצעיר הזה, שחיבר בין רגאטון לסלסולים ים תיכוניים, יצטרך להמציא את עצמו מחדש כדי לשרוד בראש המצעדים לאורך זמן, אבל נראה שאצבע על הדופק ומודעות עצמית הן דווקא הקטע שלהם. בין תיפוף למאוול נוסף הם עושים לגדולי המוזיקאים בית ספר, וגם למאזינים. כבר שנה שהם שמים לנו את כל הבעיות בצד ומלמדים אותנו אחד-אחד, שמה שמדבר אל הישראלים זה בס עם סלסולים.

// אורלי גולדקלנג


42
כי הוויכוחים ברשתות החברתיות מוכיחים שבאמת אכפת לנו

את הפייסבוק שלי דאגתי לשבץ בלא מעט שמאלנים, ולא, הם ממש לא שמאלני מחמד. בין חבריי תמצאו גם ימנים פנאטים, סוציאליסטים שרופים ולא עלינו גם כמה מעריצי סטטיק ובן-אל. כי אין דבר יותר ישראלי בעיניי מוויכוח פייסבוק איכותי ומטוקבק זועם במיוחד.
 
אני אוהבת לקרוא את הנימוקים הרהוטים, את הציטוטים ואת ההפניות האינסופיות למחקרים (על הקללות אני משתדלת לדלג), אוהבת לבחון את הדעות שלי פעם נוספת, אוהבת להיווכח שהאמת לא בכיס שלי, שהיא בנויה מיותר מחמישים גוונים של אפור ונהנית לראות פעם אחר פעם שלאנשים באמת אכפת. הרשתות החברתיות החזירו, לנו הישראלים, את כבודנו האבוד, ומוכיחות יום אחר יום ותגובה אחר תגובה שאנחנו הכי רחוקים מאדישות. כי אין לנו רשת אחרת.

// רעות צימרמן

43
כי בארבע אחרי הצהריים, כולנו שרים דה-בה-דה-בה-דה

כבר 37 שנים, מדי יום בשעה ארבע, כשהרדיו מכוון לגלי צה"ל, נשמעים צלילי הפסנתר של אות הפתיחה ומיד נכנסת יעל לוי ושרה - דה-בה-דה-בה-דה.

בתפריט היומי: שזירת פנינים ונכסי צאן ברזל של הזמר העברי. שירים על נופי הארץ ושירים על תושביה; שירי אהבה ותקווה ושירים המשלבים את הנוגה והשמח גם יחד, ממש כמו החיים בארץ הזו. מה שהחל לפני 37 שנים כתוכנית זמנית וממלאת מקום של שירים ישראליים ברצף, הפך במהרה לבית החם של השירים הישנים והיפים שלנו, שכמעט לא ניתן למצוא אותם משודרים בשעות אחרות של היממה.
 

37 שנים אחרי השידור הראשון, וכאמור בלי שתכננו זאת מראש, מותר כבר לקבוע כי התוכנית הפכה לחלק בלתי נפרד מפסקול חייהם של אוהבי הזמר העברי בארץ, לאחד העוגנים היציבים והאהובים ברדיו הישראלי וגם למוסד תרבות של ממש, המשמר ומנחיל את מורשת הזמר העברי.

יורם רותם ואנוכי, שאחראים ללידת התוכנית ולגידולה לאורך השנים, חשנו תמיד בני-מזל על הזכות שניתנה לנו לערוך ולתווך את שכיות החמדה המוזיקליות האלה למאות אלפי המאזינות והמאזינים שבוחרים בתוכנית מדי יום מחדש. לפני שנתיים פרשתי מגל"צ (יורם עדיין שם) וזו הזדמנות עבורי להודות שוב למאזיני התוכנית על הנאמנות, התמיכה והאהבה לכל אורך הדרך. תמיד הייתם בלבי ובמחשבותיי במהלך עריכת התוכנית והיא נעשתה כולה באהבה רבה למענכם. ואולי, סוד הצלחתה של התוכנית טמון במילה אהבה. אהבת הזמר העברי.

// דלית עופר


44
כי ההר הוליד שידוך. בקרוב אצלכם!

מיישוב מרוחק בעמק הבליח תום ניסני לפני כשלוש שנים היישר לתוך הר הבית, והביא עמו פנים חדשות לא מועטות שהמאבק למען ההר טרם הכיר כמותן עד אז: נטולות כיפה, ציצית, זקן ופאות. משטרת ישראל, שעצרה את ניסני שלוש פעמים עד כה על עניינים כדוגמת התעקשותו ללכת בהר באופן חופשי, למדה מאז שעליה לעדכן את הפרופיל המקובל של פעילי ההר. במסגרת המאבק הקים ניסני את תנועת "סטודנטים למען הר הבית", שאינה נותנת מנוח לשלטונות ההר ונאבקת מרה באפליית היהודים לרעה במקום הקדוש בעולם.
 
שרה לורקט הייתה אחת מרבים שניסני הביא איתו אל ההר כבר בראשית דרכו ושנרתמה לפעילות האינטנסיבית ולקצב המסחרר שניסני הכתיב בעניין. זה מכבר מונתה לראשות צוות החינוך של תנועת הסטודנטים למען ההר, שעושה נפשות לפעילות במכינות קדם צבאיות וגם בבתי ספר, בין השאר במסגרת לימודי האזרחות. כעת תום ושרה מתחתנים. מי ייתן שיזכו להקים בית נאמן בישראל, על כל המשמעויות האפשריות.

// ארנון סגל


45
כי חולצות הטריקו שלנו הן היסטוריה מהלכת
 

46
כי לוח השנה היהודי נמצא כאן בראש חוצות

פעם שאלתי תלמידה אמריקנית, מה היה הרגע הכי משמעותי עבורה בשנה שלמדה בישראל. היא ענתה: "פורים בקו 14". לא הבנתי, והיא הסבירה: "בפורים נסעתי בירושלים בקו 14, וליד מספר האוטובוס הופיעה הכתובת 'פורים שמח'. ראיתי את זה ולא ידעתי את נפשי. באמריקה פורים נשאר בתוך בית הכנסת, לא יוצא לאוטובוסים".

בכמה מדינות בעולם, לא הרבה כפי שאנו לפעמים מדמים, אפשר לחיות היום בגלוי כיהודי. אבל רק במדינה אחת דת אבותינו מעצבת את רשות הרבים. רק במדינה אחת לוח השנה הרשמי חוגג את חגי ישראל, רק במדינה אחת הסמל הוא מנורת המקדש והדגל הוא טלית. ורק במדינה אחת היהדות מתפרצת אפילו לתחבורה.
 
נסיעה לאורך הארץ מזמנת לעין הערנית תמצית קצרה של ההיסטוריה היהודית. מצומת מכבים אני נוסע לצומת מסובים, ונזכר ברבי עקיבא ובחבריו, שהיו מסובים שם בליל הסדר. אני שואף להגיע לצומת התשבי, בגלל אליהו נביאנו, אבל לא מוותר בדרך על מחלף ההלכה. וכשאני מגיע לצומת סומך אני מהרהר ברבי יהודה בן בבא, שמסר את נפשו כדי להמשיך את סמיכת החכמים בעם ישראל. הוא אולי קיווה שבעוד אלפי שנים יזכרו ניני-ניניו את שמו ואת מעשיו, אבל ודאי לא העלה על דעתו שיקראו על שמו מחלף. ומן הסתם גם לא העז לקוות שבדרך אליו נעבור בקיבוץ גלויות.

// חיים נבון

47
כי אפשר ללכת לים גם באמצע ינואר
 

48
כי יש הרבה ערים יפות בעולם, אבל ירושלים יש רק אחת

זו לא רק עיר, אלה לא רק אבנים. ירושלים היא מהות, היא השראה. היא יכולה לשכון בכל מקום, אפילו בלב, אולי בעיקר בלב. כשאני הולך בסמטאות העיר, מתחברות להן ירושלים שבלבי וירושלים שסביבי, בעוצמה אדירה. אני מוצא עצמי שר ניגון ישן, לא זוכר איפה שמעתי אותו בעבר ואולי בכלל המצאתי אותו כרגע. חוטי זהב סמויים מחברים בי עבר, הווה ועתיד.הכול מתערבב. עם כל פסיעה ברחוב הצר מתגבר הניגון ומשתנה סגנונו, מגיב למראה הרחוב, בוקע מתוך פנימיות עמוקה.

העיר הופכת לחלק ממני, מחשבות החולין בטלות, ואורה הרך של ירושלים צובע אותה ברכות של צייר אימפרסיוניסטי. זכיתי להסתובב בעולם כולו, ואכן ערים מרהיבות ביופיין יש בעולם. אבל ירושלים יש רק אחת. ירושלים שלי.

// דוד ד'אור
 

49
כי הערבות ההדדית שלנו היא לא רק קלישאה

תמונה ראשונה: הרכב שלי נתקע. המצבר הלך, והרכב נמצא עם הפרונט בגדר של החניון כך שגם אי אפשר להביא רכב נוסף ולהתניע עם כבלים. פתאום מופיע שכן חרדי, חב"דניק. יש לו מכשיר שמתניע רכבים גם בלי הזדקקות לכבלים. אחר כך מתברר שהוא אחד ממקימי ארגון "ידידים" – חבורה של חרדים צעירים, שמתפקדים כ"מלאכי כביש": אם נתקעת ואתה זקוק לשירות דרך כלשהו, תתקשר והם יפעילו מתנדב שיגיע אליך הרבה לפני השירות שאתה מנוי עליו בביטוח.

תמונה שנייה: אשתי בבית החולים, בטיפול כימותרפי. אני הולך להביא לנו משהו לאכול. חוזר, ורואה אותה מואכלת בחתיכות תפוח, בעדינות אין קץ, על ידי אישה ערבייה, מלווה של חולה אחרת, שזיהתה שהיא רעבה, הציעה לה תפוח, וגם דאגה להאכיל אותה, כי הידיים של אשתי היו תפוסות בכפפות קירור נגד הפגיעה בידיים, שהיא אחת מתופעות הלוואי של התרופה.
 
כולנו אוהבים לדבר על הערבות ההדדית, הנכונות לעזור לכל אחד פחות או יותר בכל מצב. יותר ויותר מתברר שהתכונה הזו הולכת ומדביקה גם קבוצות שאינן מזוהות כסמל המובהק של "הישראליות", או במילים פשוטות: חרדים וערבים. למי מאיתנו לא יצא לשמוע את ה"אחי" הגולנצ'יקי מושמע בטבעיות מפי צעיר חרדי או ערבי?

אני יודע, לא צריך להגזים בהתלהבות: רוב החרדים עוד לא משרתים בצבא, ועל הניכור של הערבים בכלל אין מה לדבר. אבל יש גם סימנים אחרים, וכדאי לשים לב ולברך עליהם, כי זה מה שיכול להגדיל אותם. "שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך".

// יאיר שלג


50
כי פעם בשנה, גם אצלנו בחדשות מדברים רק על מזג האוויר

מזג האוויר נמצא בישראל בכותרות בערך פעם בשנה. זה מתחיל כשמישהו שמע מחבר שלו שמכיר מישהו שחבר בפורום מזג אוויר שבחמישי הבא צפוי שלג. "כן-כן", הוא יגיד לך, "אני יודע שזה ממש רחוק, אבל מדובר במערכת חורפית שלא ראינו מאז החורף של 1950. או של 92'. או של דצמבר 2013".

בהתחלה זה ירוץ מפה לאוזן, אבל ככל שיתקרב המועד ייכנסו לדיווחים גם החזאים בערוצי הטלוויזיה שינסו לשמור על איפוק אבל לא ממש יצליחו. כי בואו נודה על האמת - תפקיד החזאי במדינתנו הוא די משמים. רוב השנה שלהם נראית בערך כך: "היום היה חם, מחר יהיה חם ובשבוע הבא צפוי שרב". אבל לשבוע אחד הם פותחים מהדורות ונדרשים לצאת לשטח כמו עיתונאים אמיתיים.

שלושה ימים לפני תאריך היעד מתגברת ההתרגשות. מביני עניין ידברו איתך על המודל האירופי שמנבא שלג בהרי המרכז, בעוד המודל האמריקני אופטימי יותר ונותן סיכוי לשלג בפסגות הגבוהות של גוש דן.
 
יומיים לפני, החבר האירופאי מתחיל לאכזב. הוא מבטיח שלג אבל לא מבטיח כמה, היכן ומתי. האמריקני ממשיך להתעקש שתושבי המגדל העגול בעזריאלי יזכו לטעום מהלבן-הלבן הזה. לקראת ערב גם הוא מתמתן ומאכזב את ילדי המרכז. בירושלים כרגיל עדיין אופטימיים.

יממה קודם לכן, ראש עיריית ירושלים יוצא לסיבוב ברחבי העיר לקראת הסופה. העובדה שהמודלים כבר לא מדברים על היערמות אלא על "פתיתים באוויר" לא מונעת ממנו להצטלם עם מפלסות השלג ועם עשרות טונות המלח שנרכשו במיוחד.

בלילה הילדים ילכו לישון עם תפילה קטנה ומבט אחרון לעבר החלון. "הלוואי-הלוואי שמחר בבוקר הכול יהיה לבן ולא יהיה בית ספר". וכשמגיע הבוקר הם ירוצו לחלון ויתאכזבו. כי יש בית ספר, וקר מאוד, והכול מלא בוץ, וגשם, ורוח. ואין פתיתים - לא על הקרקע, ולא באוויר ואפילו לא בארוחת צהריים. אבל השבוע הזה בשנה, שבו הטרור והפוליטיקה והכלכלה לא בכותרות הראשיות, שווה את הכול.

// אלי ברק

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg