ראשי » חדשות » בארץ

69 סיבות למסיבה: למה אנחנו אוהבים את ישראל?

מפריחת השקדייה ועד למלקוש, מהגולן ועד אילת, מהחוצפה הישראלית ועד לערבות ההדדית שמתגלה ברגעים הקשים ביותר. אספנו את 69 המקומות, הרגעים, הטעמים והריחות שבזכותם אנחנו אוהבים את ישראל. כתבה אחרונה בסדרה

61
מעלית שבת. כי הראש היהודי ממציא לנו פטנטים
 

62
כי אנחנו נורמלים להפליא

זוכרים את הריאיון הוויראלי שהעניק פרופ' רוברט קלי מקליבלנד ל-BBC ממקום שבתו באוניברסיטה דרום קוריאנית? בעוד הוא מתראיין בסבר פנים אקדמי על נושא כלשהו, מקפצת לחדר מאחורי גבו בתו הפעוטה. המראיין מתעלם עד שאי אפשר, ואז מעיר למרואיין שמשהו מתרחש. הפרופסור שולח יד לאחור בלי להסתכל כלל על בתו, ומנסה להדוף אותה. היא מצדה לא מתרגשת, ומתעקשת להישאר לצדו ולהציק לו.

הוא ממשיך להישיר עיניו למצלמה בהתעלמות מוחלטת מהכאוס המצחיק מאוד שמשתרר מאחוריו: אחרי הילדה מתגלגל פנימה גם אחיה הפעוט, ואז פורצת אשתו המבועתת, משליכה את הילדים החוצה וטורקת את הדלת מאחוריה תוך שהיא משתטחת על הרצפה כמו בסרט מצויר.

עכשיו תארו לעצמכם שזה היה קורה בישראל. כל מרואיין, מנוסה פחות או יותר, היה טורח לסובב את ראשו לעבר בתו, צוחק אל המצלמה ואליה, ומן הסתם גם מניח אותה על ברכיו בגאווה. המראיין היה מתבדח איתו על הסיטואציה. אחר כך, כשהתינוק היה מגיח, המרואיין והמראיין גם יחד היו משתנקים מצחוק. אין מצב שאצלנו, כל האירוע החמוד הזה היה עובר תוך התעלמות נחרצת ומביכה בפני עצמה.

הסרטון הקורע עם פרופ' קלי:

 

יש משהו מאוד נורמלי במדינה שלנו. אנחנו לא מתהלכים בנוקשות ומצייתים בקפידה לקודים קיימים, ואם הפריים המושלם מתקלקל אנחנו לא מתעקשים להתעלם מזה. אנחנו גמישים, מוכנים להכיל סיטואציות חדשות ומפתיעות ולצחוק איתן, עליהן ועל עצמנו. כיף לחיות במקום שבו אתה יכול להכיל מציאות משתנה, לקרוא עליה תיגר ולהסתכל לה בלבן של העיניים.

// ח"כ שלי יחימוביץ


63
כי את בוא הסתיו הישראלי מבשר קודם כול הקרמבו במכולת. אז איך אתם אוכלים את שלכם?
 

64
כי כולנו מכירים את כולנו

כששני ישראלים זרים נפגשים מיד עולה בהם הצורך הפנימי, ספק פמיליאריות-יתר ספק חטטנות-יתר, והם מתחילים לתחקר זה את זה: איפה גרת וגדלת ולמדת ושירתָּ. מנסים להבין איך הם קשורים זה לזה. חוק הישראלים השלובים הוא חוק ברזל, והוא לא מאכזב. כשאנחנו צריכים פרוטקציה, מנסים להתקבל לעבודה או, להבדיל, כשקרוב משפחה שלנו מאושפז, כולנו ממהרים להפעיל אותו.

אין עוד מדינה שבה אומה שלמה מנפחת חזה בגאווה כשכוכבת מקומית מצליחה בהוליווד, מנכסת לעצמה מדען יורד שזוכה בפרס נובל ומתרסקת מכאב כשאחד מבניה נחטף. כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה, וזה כל הקסם.

// אביטל אינדיג

65
כי יש לנו את הרדיו האלטרנטיבי הטוב במזרח התיכון

"הקצה" היא תחנה אינטרנטית קטנה, ענייה בהשוואה לתחנות רדיו אחרות שאתם מכירים, אבל בונה את המחר של המוזיקה בישראל והופכת את ההווה לנעים יותר.
 

לוח שידורים שבשבוע אחד יכול להכיל ספיישל על ההיסטוריה של דיוויד בואי, שעת שידור על מוזיקה צרפתית משנות השבעים ואירוח של להקה ישראלית חדשה שמעזה לא לשחות עם הזרם, עם שדרנים שהם ההפך מהסנוביזם הנלווה בדרך כלל לאנשי סצנה אלטרנטיבית. הסיירת המובחרת של צבא ההגנה לאוזן המוזיקלית הישראלית.

// יקי הפשטיין


66
כי הגבעטרון עדיין כאן כדי להישאר

אין ישראליים בעיניי כימים שבין פסח לשבועות. האביב והציונות נדחפים ביחד לתוך מסגרת מקראית, דוחפים אותה קצת ומתאימים אותה לזמנים שלנו.

הפסקול של כל זה הוא ללא ספק הגבעטרון, המקהלה שנולדה בראשית ימי המדינה בקיבוץ גבע שבעמק יזרעאל. לאן שלא תלכו, תשמעו אותם מבצעים את השירים שלהם עם הפאתוס, ההרמוניה, ההדר, העוצמה, ועם התחושה שהזמרים הלא צעירים האלה מתכוונים לכל זה ממש ברצינות.
 
הדובדבן בקצפת הגבעטרונית הוא בעיניי השיר "בת שישים". במילותיו של דידי מנוסי בן הקיבוץ, ובלחנו של קובי אושרת נולד לו שיר אהבה ענוג - למקום. עבר ועתיד משתוללים בו ביחד, כמו שהם רגילים לעשות בישראל. "גם סבתא וגם אמא, גם נכדה וגם נינה. בקיצור היא מתחדשת כמו עונות שנה".

בשנת השישים למדינה התווסף לשיר רוטב סבלימינלי מעודכן. מי שרוצה – מוסיף, מי שלא – נשאר עם המקור. עם השכבות התת-קרקעיות של הגעגוע לעולם היהודי המזרח אירופי שנותר מאחור ועם החלוצים שהלבישו את מנגינותיו של העולם ההוא בלבושים מעודכנים, גאוליים ומתחדשים: "אך בלב עמוק מתחת, שם תמיד אביב". ומה זה, אם לא תמצית הישראליות.

// חיותה דויטש


67
כי הרבה לפני שהטבעונות נכנסה לחיינו, לנו היו קינוחי פרווה. גלידונית, מישהו?
 

67
כי טוב לנדוד

יותר מכַּייסים, חדר מלון טחוב או מחירי שיא העונה, קרוב לוודאי שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לישראלי בחו"ל הוא ישראלי אחר. אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כקולומבוס מינימום, רק אנחנו עשינו את הטרק הזה - אנחנו והנייטיבז, רק אנחנו גילינו את הכפר הזה, ובכלל, נפש חיה דוברת עברית לא דרכה פה מעולם. ובקיצור, אנחנו מאמינים בכל לבנו בנפש יהודי הומייה רק אם אפשר לא פה.
   

כדי להסתוות אנחנו כמובן עושים הכול כדי להיראות מקומיים (ולא, גם עם הפונצ'ו אתה לא נראה גווטאמלי, נשמה), נהנים להפליג בסיפורים על נועם דרכיהם של המארחים (גם אם הם לקחו הרגע חמישה יורו על קולה) ומתחילים לעשות יוגה באשרמים מג'ויפים (גם אם הגורו שיבאם הוא בכלל יוסי מנס-ציונה). ואז קורה משהו, חצי צרה בלתי צפויה, והעין מתחילה לתור באופן לא רצוני אחר הישראלים הקרובים, אלה שלא משנה על איזו לאמה הם רוכבים עכשיו יקפצו ממנה בשבילך, שפתאום אחרי שהתעלמתם מהם יומיים ברחוב ה"לא מתויר" קוראים לך "אחי", אלה שיחבקו ויתקשרו ויתאבדו בשבילך.

כי בסוף שכשיכתבו בווטסאפ שאין מספיק נוכחים בלוויה בפתח-תקווה יגיעו המונים, וכשמישהו ייפול ברחוב – אנשים ירוצו להרים, וכשיקראו בפייסבוק על קופאית שנתנה מכספה כדי לחפות על צרכנית שאין לה, ימחו דמעה, כי כאלה אנחנו - מתכחשים, מתכחשים ובסוף יודעים שאין כמו בבית.

// יעל (פרוינד) אברהם


אך טוב יותר לחזור

אז התעצבנו קצת על השירות בטיסה ועל התינוק הצורח במושב ממול, קיטרנו על האוכל ועל התור לשירותים והתבאסנו נורא שהחופשה הסתיימה כל כך מהר. אבל אז, לרגע אחד של ישראליות מזוקקת, כאשר גלגלי המטוס נגעו באדמת בן-גוריון שכחנו את כל זה, מחאנו כפיים בהתלהבות של ילדים ושרנו במלוא ריאות וגרון: "הבאנו שלום עליכם".
  
תיאוריות פסיכולוגיות מסבירות כי הגוף שלנו נמצא במצב של כוננות ומתח בזמן הנחיתה. מחיאות הכפיים הסוערות, לפי הסברות הללו, הן פשוט דרכו של הגוף לפרק מתחים. מנגד, יש הטוענים כי במקרה הישראלי, מקורו של המנהג נעוץ בגלוריפיקציה של מקצוע הטייס ובצורך להודות לו על שהביא אותנו הביתה בשלום.

כך או כך, התחושה שרובנו מקבלים עם הנחיתה - בין אם אנחנו משתייכים לזן הצעקני או לזה שפשוט מחייך במבוכה בכיסא - היא של עלייה נוספת לארץ הקודש, של עם השב הביתה מן הגלות. רגע אחר כך כבר נחזור לדפוס ישראלי מוכר אחר, ונדחוף זה את זה כהוגן בדרך אל ביקורת הדרכונים.

// קרן מלמד-מרגלית


69
כי הספרות הישראלית בונה כאן תרבות עברית חדשה

כבר כמה זמן שיש לי מנהג סודי, ששותפים לו רק כמה חברים קרובים: כשיוצא ספר חדש בעברית שמרגש אותי במיוחד אני נוהג ללכת, מפעם לפעם, לחנות הספרים הקרובה ולהתבונן בו. אני בוחן את העטיפה, קורא את הטקסט בגב הספר, לעתים גם מדפדף. כך עשיתי, למשל, לפני כמה חודשים, כשיצא ספר ראיונות של הלית ישורון עם משוררים וסופרים ישראלים; כך אני עושה כשיוצא ספר חדש של דויד גרוסמן. אחרי כמה ביקורים כאלה - שאף פעם, למזלי, לא גורמים למוכרים להרים גבה - אני בדרך כלל רוכש את הספר החדש.
    
ב-69 שנות קיומה הצליחה מדינת ישראל לכונן צבא, כלכלה, דיור, חינוך. כל אלה נתפסו, בצדק, כהגשמה מוצלחת של הרעיון הציוני. אך תולדה מוצלחת לא פחות של התחייה הלאומית היא תחייתה של תרבות ישראלית תוססת, מעניינת, מאתגרת.

לעתים לא נדירות רואה כאן אור ספר ששווה קריאה, שמעשיר את מדף הספרים שלנו במחשבות חדשות, בעלילות מסעירות ובדמויות מקוריות. בתנאים-לא-תנאים, ואל מול שכבות גיל שקוראות פחות ופחות, עובדים מסביב לשעון בתעשיית הספרים שלנו סופרים, עורכים, מתרגמים, מגיהים, מו"לים ומפיצים – כולם אחראים על ביסוס תרבות ישראלית - מקורית ומתורגמת - שמעניקה מרווח נשימה, אורך רוח ועומק תרבותי במדינה שלא תמיד קל לחיות בה, אך בזכות התרבות הזו אנו נזכרים קצת למה טוב לחיות בה.

// אריאל הורוביץ

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg