חרדים לקיום המדינה: סיפורם של החרדים שלחמו בתש"ח
לא מעט חרדים השתתפו בקרבות ב-1948, בברכת רבותיהם. בספר חדש מנער ד"ר משה ארנוולד את האבק מעל הסיפורים הפחות מוכרים, וחושף אירועים שהיו יכולים לשנות את יחס החברה החרדית למדינה הציונית
זמן לא רב לאחר החלטת החלוקה בכ"ט בדצמבר 1947, התפרסם בירושלים כרוז מטעם אגודת ישראל, הזרם הפוליטי המרכזי בציבור החרדי. "זיכה אותנו ה' ואומות העולם אישרו את זכותנו לעצמאות במדינה משלנו בחלקה של ארץ ישראל. כתוצאה מזה היישוב כולו על כל שכבותיו דרוך להתכוננות רבתי והתגוננות מפני פורעים ומתקיפים. יאמץ ה' את מגני ישראל העומדים במערכה".
המודעה הזו, כמו רבות כמותה שפורסמו באותם ימים מטעם הוועד הפועל של מועצת גדולי התורה של המפלגה החרדית, כוונה לצעירי הציבור החרדי. ואכן, רבים מהם התגייסו לצה"ל בימי מלחמת העצמאות. הציבור החרדי ברובו הגדול השתתף במאמץ המלחמתי ובתפקידי סיוע, ונטל על שכמו חלק ניכר מהמעמסה העצומה שהייתה מונחת על כתפי היישוב היהודי.
חוקרים מעטים עסקו בחלקה של החברה החרדית במאמץ הלאומי באותם ימים. ספר חדש של ההיסטוריון ד"ר משה ארנוולד, 'החרדים במלחמת העצמאות' (הוזמן מטעם יד טבנקין ופורסם בהוצאת מודן, מערכות ומשרד הביטחון), מבקש לחשוף לראשונה את פועלה של החברה החרדית במלחמת העצמאות מזוויות רבות: פעילות הארגונים החרדיים, התמודדות ההנהגה החרדית שהייתה מגוונת מאוד, הקהילות החרדיות שניצבו בקו האש, היחס לכוחות הביטחון, ההתגייסות למלחמה, מצוקות החיילים החרדים בצבא הישראלי החדש והמאבק על גיוס תלמידי הישיבות וגיוס נשים.
למעלה מעשור ישב ד"ר ארנוולד על מדוכת המחקר. הוא זכה לשיתוף פעולה מלא מצד ארגונים וארכיונים חרדיים. על רקע המתיחות הנוכחית בין החרדים לצה"ל וההימנעות משירות צבאי, רבים מהגילויים והממצאים בספר נראים כאילו נלקחו מספר מדע בדיוני.
ארגונים חרדיים הקימו אז מנגנונים שסייעו למגויסים ולבני משפחותיהם במהלך השירות ואחריו. הנה כמה דוגמאות לפעילות כזו: באפריל 1948 הקימו ארגונים חרדיים בבני-ברק מעון נופש לחיילים דתיים ללא תשלום; אנשי אגודת ישראל דאגו לשלוח חבילות שי למגויסים ולפצועים, כולל ספרים ותשמישי קדושה; סניפים מקומיים של המפלגה דאגו לחיילים שלא היה להם מקום להיות בו בליל הסדר ובחגים אחרים; לקראת ראש השנה שלחו אנשי אגודת ישראל לחיילים מכתבי ברכה ושי לחג; במפלגת פועלי אגודת ישראל (זרם חרדי ציוני יותר, נעלם במהלך השנים מהנוף הפוליטי) ריכזו תלונות של חיילים חרדים וסייעו לנשותיהם בהלוואות, במציאת עבודה ובשיבוץ ילדים בבתי ספר.
גם התקשורת החרדית עסקה בנושא. ירחונים מיוחדים, כמו למשל 'שערים למגויס', יועדו לחיילים חרדים שהשתתפו במלחמה ועסקו בענייני ביטחון ובעניינים אזרחיים. את שעריהם ודפיהם עיטרו תמונות של מגויסים חרדים. צעירי אגודת ישראל פרסמו 'איגרת לחייל' שכללה דברי תורה, ענייני אקטואליה וביטחון, והודעות על המתרחש בחזית ובעורף. אותו ארגון חרדי הוציא ירחון נוסף בשם 'דגלנו למגויסים', ובו פורסמו מאמרים על חשיבות הגיוס והצורך בשמירה על התנהגות דתית נאותה בהתאם ל"רוח אגודה". בגיליון כסלו תש"ט הופיעה תמונה חגיגית של מנהיג אגודת ישראל, הרב יצחק מאיר לוין, כשהוא רוקד עם חיילים חרדים במעון הנופש לחייל הדתי של צעירי אגודת ישראל בבני-ברק. ארגונים חרדיים טיפלו בחבריהם ששוחררו מהצבא, ודאגו לשיכונים לחיילים דתיים משוחררים ולשילובם באזרחות.
דוגמאות אלה משקפות את הלך הרוח המרכזי ששרר באותם ימים ברחוב החרדי. ארנוולד מתאר בספרו את התגייסותם של רבנים חרדים רבים למאמץ המלחמתי, ואת התייצבותה של החברה החרדית למלחמת העצמאות מול האויב הערבי שרצה להשמיד את המדינה החדשה.
"מבדלנות להשתלבות, זו המהפכה שקרתה לציבור החרדי באותו דור", אומר ד"ר ארנוולד בשיחה בביתו שבכרמי-צור. "מהתנגדות לציונות וחרם על כל מוסדות היישוב, הם הצטרפו מהר מאוד ואף קיבלו תפקידים במוסדות המדינה, כולל במוסדות שעסקו בגיוס לצבא".
איך אתה מסביר את השינוי הזה?
"רבים מקרב המנהיגות של הציבור החרדי, הרוחנית, הרבנית והפוליטית, היו ניצולי שואה. הם איבדו בני משפחה מדרגה ראשונה. הם הבינו שיכולה להיות שואה נוספת בארץ ישראל וביקשו למנוע אותה. לכן החברה החרדית הייתה מוכנה להילחם כדי שתהיה מדינה".
מצד שני, כשהאויב קם לכלות את היישוב היהודי, איזו ברירה נשארה לרבנים ולציבור החרדי?
"תמיד יש ברירה. אפשר להיות 'נטורי קרתא' שהתבצרו בעמדתם הקיצונית. המנהיגות החרדית ברובה הבינה שהם צריכים להתגייס, ושכדאי להם לדאוג שהמדינה הזו תתקיים גם אם אופייה אינו לרוחם. הייתה להם תקווה שהם ישתלבו בה ושיוכלו להשפיע יותר על אופייה".
רבנים ממאה-שערים ומשכונות חרדיות אחריות היו חלק אינטגרלי מהיישוב הלוחם. הרבנות הראשית ורבניה מכל המגזרים היו מעורבים בענייני ביטחון עוד לפני קום המדינה. על הרב אריה לוין, 'אבי האסירים', מיותר להכביר מילים. אבל הוא לא היה לבד. הרב דב אליעזרוב ממאה-שערים שימש רב מחנה המעצר בלטרון, וסייע לאסירים ולבני משפחותיהם. הרב כתריאל פישל טכורש, רבה של שכונת שפירא בתל-אביב, היה יו"ר ארגון הורי העצורים. בנו, לוחם באצ"ל, הוגלה בידי הבריטים לאריתריאה. רבנים מהיישוב הישן הצטרפו למהלך הציוני. הבולט שבהם היה הרב צבי פסח פרנק, מגדולי הרבנים באותה תקופה, ורבה של ירושלים מטעם הרבנות הראשית שהייתה חלק ממוסדות היישוב. הרב יוסף גרשון הורוביץ והרב יצחק וכטפויגל ממאה-שערים היו ציונים גמורים, חרדים חברי המזרחי.
כשעלתה על הפרק ההצעה לבנאום ירושלים, התכנסו רבנים בירושלים להתנגד להחלטה. יו"ר האספה היה רבה של שכונת מאה-שערים, הרב גרשון הורוביץ, והתקבלו בה בין היתר ההחלטות הבאות: "הבעת שמחה על הקמת המדינה והודיה על כך לצור ישראל; ברכות לצה"ל; לפעול לכך שחוקי התורה ייכללו בחוקי המדינה, והכרזה על החובה הקדושה על פי תורתנו הקדושה לכלול את עיר הקודש ירושלים לב האומה ובירתה בתחומי מדינת ישראל, ודרישה מן הממשלה להחזיר לירושלים את כבודה ומקומה כבירת ישראל וממלכתו".
הרב יוסף שלמה כהנמן, מייסד ישיבת פוניבז' וחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, שיבח את הנוער המתגייס בכינוס של הציבור החרדי. "נוער יקר, יש בו גאווה ורצינות והוא נכון לתת את נפשו להצלת כלל ישראל ולהגנת ארץ ישראל. אין לי ספק שגם נוער כזה שסוטה עתה מדרך היהדות, ישוב בתשובה שלמה. אני מציע להכניס לתרמילו של כל מתגייס זוג תפילין וציציות, ואני בטוח שהוא ישתמש בהם. אם לא היום - מחר".
אחת הדוגמאות המופלאות בספרו של ארנוולד היא הרב אברהם זידא הלר, ראש ישיבת חת"ם סופר בצפת. הרב הלר היה מעורב בענייני ביטחון מגיל צעיר. פעמיים הוא ניצל ממוות בנס, במאורעות תרפ"ט ותרצ"ח. במקרה השני הוא שהה במונית שנעצרה בידי פורעים ערבים. כל היהודים באותה מונית נרצחו, ואילו הוא העמיד פני מת וניצל. הרב הלר עסק רבות בביטחון וברכישת נשק. הוא התיר עבודות ביצורים בשבת, ואף השתתף בעצמו בעבודות כאלה, יחד עם הרב אפרים וינגוט.
רבנים סייעו ללוחמי ההגנה והמחתרות. הרב אבולעפיה, מרבני טבריה, שיכן בביתו לוחמים מההגנה. בסיור שערך עם מפקד ההגנה בטבריה בביתו, הראה הרב אבולעפיה את אמצעי ההגנה שהתקין ושנועדו לסכל התקפות של פורעים ערבים. מעל השער הראשי של הבית הוצב מתקן שמשיכת ידית שלו הובילה למפולת אבנים על הנכנסים בשער. הרצפה בביתו של חכם אבולעפיה הייתה יכולה להיפתח ולבלוע את התוקפים. היו לו חמישה אקדחים, ואת חלקם נתן לאנשי ה'הגנה'.
ארנוולד מצטט אנשים חילונים שהתפלאו למראה חייל עם פאות ניצב בעמדה צבאית, ואף כתבו על כך ביומניהם. גם עיתוני התקופה תיעדו את התופעה. גרשון סווט, עיתונאי 'הארץ', כתב במרץ 1948: "שחרורם של תלמידי הישיבות מגיוסם עד ל"ג בעומר אין פירושו שחרורם מעול השמירות בלילות ובימים. בשערי-חסד, הצעירים מהישיבות ממהרים לעמדותיהם לפנות ערב. עם עלות השחר חוזר הבחור ללמוד בישיבתו ואיש אינו משתמט, כי להיות 'שומר ישראל' זו חובה ותלמידי הישיבות ממלאים את חובתם בהתלהבות חסידית".
עם זאת, ההנהגה החרדית המרכזית לא הייתה ציונית. היא השתייכה לצד המתון, ותמכה בפשרות עם הערבים ובבנאום ירושלים. ביישוב הישן היו מי שהאשימו את המוסדות הציוניים בשפיכות דמים ובריצה אלי קרב. הארי גודמן, מזכיר תנועת אגודת ישראל העולמית, העביר מסר לאמריקאים שהחרדים בארץ ישראל תומכים במשטר נאמנות זמני בארץ, וכי הם מתנגדים להכרזת המדינה ללא גיבוי והסכמה מלאה של האו"ם, המעצמות והערבים. בעת הדיונים במועצת הביטחון לחצו אנשי אגודת ישראל על משה שרת (אז שרתוק), ממנהיגי היישוב ולימים ראש הממשלה השני, שיסכים לקבל את שביתת הנשק.
מנהיג אגודת ישראל ומי שכיהן לימים כשר מטעמה, הרב יצחק מאיר לוין, התנגד להצעותיו של בן-גוריון לתקוף בחזית הירדנית והמצרית. בישיבת ממשלה ב-17 בנובמבר 1948 תמך לוין בהצעת שרתוק לנסיגה סמלית באזור קיבוץ יד-מרדכי כדי לרצות את האו"ם. "אם יהיה משא ומתן על שלום הרי צריך לוותר על משהו, אם לא כן איך יהיה שלום? עלינו להתרגל לוותר על משהו", הסביר את התנגדותו. עיתונאי אגודת ישראל, חיים ידידיה, ניסח את הרציונל החרדי: "מוטב לאדם להיקרא 'תבוסתן' כל ימיו ולא יהיה דם ישראל הפקר וזול בעיניו אפילו שעה אחת".
"רוב החרדים לא היו ציונים", מסביר ד"ר ארנוולד, "המדינה לא הייתה ערך עליון מבחינתם, ואם יהיה קצת פחות מדינה זה לא יהיה סוף העולם. לכן לא הייתה מוטיבציה לתת יותר מדי קורבנות למען המדינה. זו הייתה אחת הטענות העקרוניות של נטורי קרתא: לא צריך מדינה שלמענה יוקרבו כל כך הרבה אנשים".
אתה אומר שהם לא היו ציונים, אבל כשרואים את הרב לוין, מנהיג אגודת ישראל, רוקד עם חיילים, ואת העיתונות החרדית מפרסמת בגאון תמונות של חיילים חרדים - מה זה אם לא ציונות?
"היום זה מדהים אותנו כי קרו דברים מאז. אבל הרב לוין למשל איבד בני משפחה בשואה. הוא רצה למנוע שואה נוספת. הוא היה שר בממשלה ולא הייתה לו בעיה עם זה. החרדים לא היו מרוצים מאופי המדינה, אך הבינו שהם צריכים למצוא את מקומם בה ולנסות להשפיע על אופייה ככל יכולתם".
אז אפשר לומר שלחברה החרדית היה חלק משמעותי בהתגייסות בימי מלחמת העצמאות?
"חלק משמעותי בוודאי. זו חברה שנפגעה מאוד בשואה מבחינת הנהגה ועתודה אנושית. מרכז המיקום שלה היה באירופה, ושם כבר לא היה מה לעשות. היו להם שתי אפשרויות, או להגר לארה"ב או לעלות לארץ ישראל. הם היו מוכנים לשתף פעולה ואפילו להילחם ולמות למען מדינה שהם התנגדו לאופי שלה".
השאלה המתבקשת היא מה קרה לחברה החרדית מאז אותם ימים. מחברה שהייתה מגויסת לחלוטין לטובת המדינה, לחברה שחלקים ממנה היום נלחמים נגד הגיוס, בזים לחיילים חרדים הלובשים מדים ומקדמים מדיניות של בדלנות. ד"ר ארנוולד נזהר מאוד מלנתח את החברה החרדית כפי שהיא היום. "קרו דברים מאז, המצב היום שונה", הוא אומר, ומדגיש שאין להשליך מאותה תקופה היסטורית גורלית ומיוחדת על יחסי החרדים ומדינת ישראל בימים אלה.
ואולם, גם בספרו אפשר לזהות סימנים ראשונים לפער בין החברה החרדית של 1948 לחרדים מודל 2017. אבן דרך משמעותית היא משפטם של שני הטבחים, אולי הפרשה החמורה ביותר ביחסי הציבור הדתי וצה"ל.
תחילתו של המעשה בשני טבחים מפלוגה דתית ג' בגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני, שהוסמכו על ידי קצין הדת של החטיבה להיות אחראים לכשרות ולקבוע אם קיימת מציאות של פיקוח נפש המצדיקה בישול בשבת. במוצאי שבת, 24 ביולי 1948, יצא לדרך 'מבצע שוטר' - השתלטות על הכפרים הערביים שחלשו על כביש החוף בין זכרון-יעקב לחיפה. מפקד המבצע היה מג"ד 33 של אלכסנדרוני, והוא הורה להגיש אוכל חם ומזין בשבת. שני הטבחים סירבו למלא את הפקודה ולבשל בשבת, בטענה שבמחסן המזון היו מספיק מצרכים לארוחה מזינה גם בלא בישול. הם הוחלפו בטבחים אחרים. חיילים דתיים סירבו לאכול את האוכל שבושל בידי המחליפים.
שני הטבחים שסירבו לבשל בשבת נשפטו למאסר של שבוע. ראשיהם גולחו, אף שעל פי הדין הצה"לי לא היה שום צורך בכך. ערעור שהגישו השניים על פסק הדין גרם להחמרה בעונש, אף שהובאו עדי סנגוריה כבדי משקל, בהם הרב שלמה גורן שהצדיק את החלטת החיילים הדתיים. השניים פתחו בשביתת רעב, ואליהם הצטרפו חיילים נוספים. שר הדתות הרב פישמן-מימון ערער על המשפט, ואחר כך הודיע על התפטרותו. הארץ כולה סערה, והממשלה נקלעה למשבר פוליטי. שרים בממשלה התבטאו כי ההוראה לגלח את ראשם של החיילים הייתה "מעשה ברברי" ו"ביזוי האדם". השר יצחק גרינבוים אמר כי "אם ישאלו אותי כיצד קרה הדבר, אומר שכל הדבר מקורו בכך שברגע מסוים שכלם של כמה אנשים נמצא לקוי". בעיתון 'הצופה' נכתב: "היהדות הדתית מביעה הזדעזעותה מתועבת המשפט". נטורי קרתא קראו לחיילים "אנוסים", ואת צה"ל כינו "צבא הצדוקים". הפלגים הקיצוניים ביישוב הישן ניצלו את ההזדמנות לסגור חשבון עם אגודת ישראל, שבחרה לשלב ידיים עם מוסדות המדינה הצעירה.
עד כמה היה לפרשה הזו משקל ביחסי חרדים ודתיים עם צה"ל?
"משקל גדול מאוד. הטבחים של אז לא היו 'ג'ובניקים'. מדובר היה בשני לוחמים. אחד מאותם טבחים נפל אחר כך בקרב. זו הייתה התנהגות שלא הבינו את השלכותיה. היו תלונות רבות על היחס לחיילים הדתיים, אבל צריך גם לזכור שמדובר בצבא חדש ועדיין לא מאורגן, ובמדינה חדשה שנולדת תוך כדי מלחמה על קיומה. התקלות היו בכל התחומים, והתקלות בענייני כשרות ודת היו קלות ערך לעומת אלה שגרמו לכישלונות בתחום הצבאי ולנפילת לוחמים. ובכל זאת, היחס כלפי הלוחמים הדתיים והחרדים השפיע על הנכונות והמוטיבציה, וייתכן מאוד שמי שלחם ב-48' תהה בהמשך האם כדאי שבניו יתגייסו לצבא שקשה לשמור בו על אורח החיים הדתי".
במרכז ספרו של ארנוולד ניצבים האישים הבולטים שעיצבו את יחסי הדת והמדינה לדורות. לצד ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, מתוארת פעילותם של הרב אברהם ישעיה קרליץ ('החזון איש'), הרב יוסף צבי דושינסקי מנהיג 'העדה החרדית' בירושלים, הרבנים הראשיים הרב יצחק הרצוג והרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, מנהיג אגודת ישראל יצחק מאיר לוין, מנהיג פועלי אגודת ישראל בנימין מינץ, והפעיל הפוליטי הרב משה גליקמן פרוש. הרב הרצוג היה דמות מפתח בהגעה להסכם ההקלות לבני הישיבות, הסכם שהוביל את ההנהגה הרבנית החרדית והפוליטית לתמוך בשליחת הציבור החרדי למאבק למען המדינה.
פנינים היסטוריות רבות מבצבצות בין השורות, כמו האמירה של מנהיגה החרדי של אגודת ישראל על בן-גוריון ש"יש לו ניצוץ יהודי ואפשר להניעו לדברים שבדת". כאשר בן-גוריון הציע את לוחות הברית עם עשרת הדיברות כסמלה של המדינה, כתב הרב לוין שהוא "מעריץ את בן-גוריון על ההצעה הזו". בפברואר 49' הוא מוסר לבן-גוריון כי "הרבנים מתפללים לשלומו וחרדים לשלומו". על פי ד"ר ארנוולד, בן-גוריון "היה פוליטיקאי מאוד חכם ומנוסה שהבין את הציבור החרדי ואת צרכיו, הכיר בכוחו הפוליטי וסבר שיש להגיע איתו להסדר".
ההסכם שנוצר בין החרדים לבן-גוריון הביא לדחיית השירות בצה"ל של תלמידי ישיבות. באותם ימים מדובר היה במאות בודדות. בפועל, סבור ד"ר ארנוולד, היה גיוס כללי ורבים מהצעירים החרדים התגייסו. "תלמידי ישיבות ציוניות ולא ציוניות התגייסו לצבא. הם היו מוכנים להתגייס לפי ההסכם שנוצר".
אפשר לדעת כמה התגייסו מבין החרדים?
"אי אפשר לדעת כמה התגייסו כי קשה להגדיר חרדים. באופן עקרוני הגיוס היה כללי. אם ניקח לדוגמה את רשימות המגויסים ממאה-שערים, אפשר לראות שכולם התגייסו. קשה לדעת מה כל אחד תרם. החרדים לא היו שונים מכל מגזר אחר".
בספרך אתה מראה שקבוצות אחרות באוכלוסייה ביקשו לקבל פטור מהמלחמה.
"כתבתי שכמו בחורי הישיבות שקיבלו דחיית גיוס, היו גם סטודנטים שקיבלו הקלות משמעותיות בגיוס. לדעתי ההקלות שקיבלו הסטודנטים, במיוחד בירושלים, היו הרבה יותר משמעותיות מבחינה צבאית, לפחות בחודשים הראשונים של המלחמה. ראיתי לא מעט בקשות לשחרור מהגיוס מכל המגזרים. לא מעטים ראו עצמם ככאלו שראויים לפטור בזכות תפקידם האזרחי. היו בקשות שונות לשחרור, כמו הוצאות ספרים שדרשו לתת פטור למנהל החשבונות, בנקים שדרשו פטורים לעובדיהם, עסקני מפלגות ועוד".
באוניברסיטה העברית, מספר ד"ר ארנוולד (שגם כתב ספר על הר הצופים במלחמת העצמאות וספר נוסף על הרובע היהודי במלחמת העצמאות), לחצו על בן-גוריון להעניק פטורים לעובדי האוניברסיטה. "לא היה פשוט איתם", הוא מחייך, "חלק מההנהלה היו אנשי 'ברית שלום'. מאוד שמאלנים. נשיא האוניברסיטה מאגנס היה מאוד בעייתי מהבחינה הזו. היו שם פרופסורים שייצרו נשק במעבדות ועשו זאת בסתר, במחתרת, כדי שההנהלה לא תדע. היו סליקים באוניברסיטה שהוחבאו גם מההנהלה".
אולי ניסו להשכיח את מעורבות החברה החרדית במלחמת העצמאות? לא רק החילונים, גם הממסד החרדי.
"אני חושב שיש בעיקר חוסר ידיעה, לא פעולה מכוונת. מלחמת העצמאות טרם נחקרה מספיק. ככל שחוקרים מתגלים דברים חדשים".
מעבר לדברים החדשים שמתגלים, ישנם גם פרטים נשכחים שצריך להזכיר אותם מחדש. גם זו אחת התרומות של הספר 'החרדים במלחמת העצמאות', שמזכיר ומתעד את התגייסות החרדים להקמת מדינת היהודים הצעירה, ומתוך כך עולה גם ההבנה שהוחמצה הזדמנות היסטורית לחבר את החברה החרדית לחברה הישראלית אחרי המלחמה.
בכייה לדורות?
"לא אני אקבע, אבל היה פספוס של המדינה ושל הצבא. פרשת שני הטבחים ופרשיות אחרות יצרו אווירה עכורה ולא טובה בין החרדים למדינה. זה גרם לאנשים לעשות חשבונות ולא היה מי שיחזיר את הגלגל אחורנית. אבל הייתה פה גם החמצה היסטורית מצד החרדים, כי הם היו יכולים לנצל את השותפות שהייתה לציבור החרדי בשנת המלחמה להישגים משמעותיים והשפעה על עיצוב מדינת ישראל, וזה לא קרה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם