נשיאת מבחן: האם שופטת העליון אסתר חיות עומדת לחולל מהפכה?
היא דאגה לעקורי גוש קטיף, אך לא הצילה את עמונה. התנגדה להתערבות בבתי הדין הרבניים, אבל אפשרה לבטל החלטות ממשלה. קווים לדמותה של נשיאת בית המשפט העליון הבאה
את סרבני הגט שעתרו נגד השיימינג שארגן להם בית הדין הרבני הגדול, ביקשה השופטת אסתר חיות לגלגל מכל המדרגות. "אף אני סבורה כי דין העתירות להידחות", כתבה השופטת, "ואולם, אילו נשמעה דעתי היינו מורים כי יש לדחותן על הסף בשל חוסר ניקיון כפיהם של העותרים. חבריי השופטים ראו עצמם אנוסים להכריע בשאלת סמכותו של בית הדין להמליץ על הרחקות דרבנו תם, נוכח הצורך לקבוע הלכה בשאלה זו. דעתי שונה. לגישתי, הקביעה העקרונית לפיה ייוותרו שערי בית משפט זה נעולים בפני סרבני גט בנסיבות אלה – אף היא הלכה וניתן להסתפק בה".
הרכב מורחב של שבעה שופטי בג"ץ דחה את עתירת סרבני הגט, וקבע כי לא יבוטלו עונשי ההחרמה וההרחקות מהציבור שהטיל עליהם בית הדין, אך השופטת חיות נותרה בכל זאת בדעת מיעוט. רוב השופטים החליטו לדחות את העתירה רק לאחר דיון פרטני וממושך בטענות העותרים, במטרה לברר אם הייתה או לא הייתה לבתי הדין הרבניים סמכות להטיל עליהם חרמות. חיות סירבה להיכנס בכלל לדיון הזה: מבחינתה, חוסר ניקיון כפיהם של העותרים, כמי שמעגנים את נשותיהם, מספיק כדי לדחות את עתירתם על הסף.
כיצד יש לקרוא את פסק הדין הזה? יהיו שיראו בו שיקוף לעמדה שמרנית קלאסית, המבקשת לצמצם את מעורבות בית המשפט בהחלטות בתי הדין הרבניים. אחרים יאמרו כי לפנינו ביטוי לפתיל הקצר של חיות כלפי מתדיינים המעוררים את חמתה. וכשמדובר במי שמיועדת להתיישב בסתיו על כס הנשיאות של בית המשפט העליון, לקווי האופי ולהשקפת העולם שלה עשויה להיות השפעה מכרעת על דמותה של מערכת המשפט הישראלית בשנים הקרובות.
דרכה של חיות לצמרת כבר הייתה סלולה, עד שלפני חודשים אחדים התגלעה מחלוקת סביב מינוי שופטים חדשים לבית המשפט העליון, וגררה את בכירי מערכת המשפט למערבולת. מושב אחד, כך היה מוסכם, יישמר לשופט ערבי, אך בין חברי הוועדה לבחירת שופטים נוצר מתח בנוגע לזהותם של שלושת השופטים האחרים שימונו. מקור בכיר במשרד המשפטים סיפר לנו כי חיות נאבקה בעוז נגד קידומו של נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה יוסף אלרון, שהיה מסוכסך עם חברתה בלהה גילאור, הנשיאה הקודמת של אותה ערכאה. כאשר גילתה חיות כי נשיאת העליון מרים נאור קרובה להגיע להסכמות עם שרת המשפטים איילת שקד, פרץ ויכוח מר. "זוהי תבוסה", התריסה חיות כלפי נאור, והפצירה בה לסגת מההסכמות ולפוצץ את דיוני הוועדה.
נאור לא חזרה בה, כי לא הייתה לה ברירה, אולם ההתנהלות של חיות גרמה לשרת המשפטים לעכב התכנסות נוספת של הוועדה, שהייתה אמורה לאשר את מינויה של הנשיאה הבאה. חיות מיועדת לקבל את התואר בהתאם לכלל "הסניוריטי", הקובע כי השופט הוותיק ביותר בבית המשפט העליון יהפוך לנשיא. כעת שוקלת שקד לבטל את הנוהג הזה, ולמנות שופט או שופטת אחרים לתפקיד. שני מכשולים עומדים כרגע בפני מהלך דרמטי שכזה: גיבוש רוב בקרב הוועדה לבחירת שופטים, ואיתור מי מבין יושבי ההיכל שיהיה מוכן לקבל על עצמו את המינוי, שהנסיבות האלה הופכות אותו לרגיש במיוחד.
בתקופת הדיונים הקדחתניים שקדמו למינוי ארבעת השופטים, פגשתי גורם בכיר במערכת המשפטית שעבד בעבר בסביבתה של חיות. "הימין זעם על הפסיקות של מרים נאור נגד מאחזים, אבל אין לו מושג מה מחכה לו בסוף הקיץ", אמר לי. "אם נאור ייסרה אותו בשוטים, חיות תייסר אותו בעקרבים". לדבריו, זה יקרה פחות מתוך אידיאולוגיה ויותר בגלל טמפרמנט של אחת שלא רואה ממטר. "בעיקר סבלו ממנה המתמחים שלה. מי מהם שלא עמד בדרישות, חטף על הראש והיה אומלל ממש", נזכר אותו גורם. פרקליט בכיר אחר הסכים לומר על חיות רק משפט אחד, וגם אותו שלא לייחוס: "היא מוכשרת, אבל חמת מזג".
רוני בר־און, שר לשעבר ופרקליט צמרת בהווה, משוכנע שחיות היא נכס למערכת. בהופעותיו בבתי המשפט הוא התרשם מהתפיסה המהירה ומהשליטה הגבוהה שהפגינה חיות בתיקים שהתגלגלו לפתחה. "כנשיאת בית המשפט העליון היא תהיה בשורה מצוינת לעולם המשפט ולחברה הישראלית", אומר בר־און. "היא עתירת נסיון, מוכשרת באופן יוצא דופן ובעלת מבט רחב ויכולת העמקה. מישהי שהיית רוצה לראות בתפקיד הזה. הכרתי אותה גם בערכאות נמוכות, והיא הייתה כוכב מההתחלה. ברור היה שהיא נועדה לגדולות".
איך היית מגדיר את המזג השיפוטי שלה?
"ממוקדת ועניינית, בעלת מעט מאוד סבלנות לדברי סרק".
כיצד תיראה מערכת היחסים בינה לבין הממשלה והכנסת?
"היא שופטת, לא פוליטיקאית בשום אופן. אני לא חושב שמישהו יכול לומר משהו על העמדה הפוליטית שלה. מי שמסמן אותה, עושה את זה על אחריותו בלבד".
רוני שוקן, בנו של מו"ל הארץ עמוס שוקן, התמחה כמשפטן אצל חיות, וגם הוא מלא שבחים להתנהלותה המקצועית: "הכנה מדוקדקת לכל תיק, שליטה בפרטים הקטנים, זיקוק העובדות הרלוונטיות להכרעה מתוך שלל הטענות שמעלים הצדדים, ויכולת לפלס נתיב שיפוטי בהתאם לדין ולנסיבות התיק הספציפי. לא פעם חוויתי את התחושה שהראייה המעורפלת שלי פתאום מתבהרת כשחיות כותבת פסק דין - החל בעובדות המקרה, דרך טענות הצדדים והדיון המשפטי, ועד להכרעה הסופית".
בעוד שופט שמכיר את חיות העיד כי "אין אצלה הווי חברתי, אין מסיבות, אין חברים, היא עושה את המוות למתמחים ולעוזרים שלה עד שהתוצאות משביעות את רצונה", שוקן מתאר אותה באופן שונה לגמרי. "התחתנתי בבית העירייה בניו־יורק, ולצערי היא לא יכולה הייתה להשתתף, אבל מאוחר יותר היא הזמינה אותנו לביתה כדי שתוכל להכיר את אשתי ולשמוח בשמחתי. את הרושם העז ביותר הותיר בי אירוע הפרידה שהיא ערכה לעוזרת משפטית שעבדה איתה כמה שנים. השופטת חיות הזמינה לביתה את כל המתמחים והעוזרים שעבדו לאורך השנים עם אותה עוזרת משפטית, והשקיעה באירוע הרבה מזמנה וממרצה".
עמית (שם בדוי), ששימש בתפקיד בכיר במשמר בתי המשפט והיה אמון בין היתר על אבטחתה של חיות, מספר על סמכותיות קשוחה שהפגינה מול עורכי דין. "כל מאבטח מכיר את הסיטואציה שבה מגיע פרקליט מפורסם, רוצה להיכנס במסלול המהיר בלי להיבדק, ואם המאבטח לא מכיר אותו הוא לפעמים מתעצבן ומרים קול. הנוהל הוא שהמאבטח מתקשר ללשכת השופט שמולו אמור הפרקליט להופיע, ולפעמים השופט מאשר לו להיכנס. חיות הייתה חוטפת עצבים על פרקליטים כאלה. לפעמים היה מדובר בתיקים שהמתינו חצי שנה לדיון, והפרקליט הכין את עצמו במשך כמה שבועות, ובכל זאת היא הייתה שואגת עליו בטלפון ואומרת לו 'לך למזכירות לקבוע מועד חדש'.
"במקרים אחרים היא הייתה ממש מתעללת בפרקליטים כאלה. אומרת למאבטח לבדוק אותם ולהכניס אותם, אבל דוחה להם את הדיון לסוף היום. הם היו מתייבשים בקפיטריה במשך שעות, ובסוף היא הייתה יוצאת אליהם ואומרת 'מצטערת, לא הצלחנו להכניס אתכם היום, לכו לקבוע מועד חדש'. מבחינת התיק זה אומר לפעמים דחייה של חודשים. דברים כאלו יכולים לקרות אצלה גם לעורכי דין מהמשרדים הכי גדולים".
תאר את היחסים שלה עם העובדים שסביבה.
"היא נחשבת לבעלת פתיל קצר גם מול העוזרים שלה. משחקת המון בגומייה על האצבעות, אולי כדי להפיג את המתח, והחבר'ה שלה מספרים שהגומייה הזו מתעופפת לעתים לכיוון של אחד מהם. היחסים שלה איתנו, המאבטחים, היו דווקא טובים. הבעיה היחידה איתה הייתה סביב הסירוב העיקש שלה לקבל אבטחה. צריך להבין שלפני דיון בתיקים של משפחות פשע, פינוי בדווים או מצעד הגאווה, מגיעה לפעמים התרעה מהמודיעין המשטרתי על כוונה להפגין או לפגוע בשופט שיושב בתיק. הנוהל הוא שהשופט מקבל אבטחה לפני הדיון ולאחריו. בניגוד לנשיא בית המשפט, שמאובטח על ידי השב"כ, האבטחה של שאר השופטים מוטלת על משמר בתי המשפט - למרות שאין לנו סמכויות שיטור מחוץ לבניין בית המשפט. חיות, באופן גורף, סירבה לקבל אבטחה גם כשהיו התרעות קונקרטיות".
אסתר חיות לבית אבני, היא אם לשני בנים, שניהם עורכי דין, וסבתא לשניים. נולדה בישראל בשנת 1953, במחוזות שהיו רחוקים מאוד ממכוניות הפאר וממסדרונות השררה. היא גדלה בנווה־עמל בהרצליה, אז שכונת מצוקה של ניצולי שואה ועולים מצפון אפריקה. אמה, יהודית, ילידת בוקובינה, נמנתה על הניצולים. בחורף הקר של 1941 היא נשלחה לצעדת מוות של 350 ק"מ עם הוריה וסביה. הם הובלו למחנה ברשט באוקראינה, שם נרצחו הסבים. כשהמחנה שוחרר על ידי הרוסים, הייתה בת 7 בלבד.
יהודית נתקעה באירופה עד לשנות החמישים בשל היעדר סרטיפיקטים, וכשעלתה סוף־סוף לארץ לא הצליחה להשתלב במסגרות לימודיות. בגיל 18 נישאה לניצול שואה מאושוויץ, ומהנישואין קצרי הימים הללו נולדה בתה. לאחר שההורים התגרשו נשארה אסתר עם אמה, שעבדה מבוקר עד ליל כזבנית בחנות והצליחה בקושי להחזיק את משק הבית. כעבור כמה שנים נישאה האם לאיש קבע משוחרר, והזוג עבר לאילת, להשתלב בעסקים של קרוב משפחה. אסתי בת ה-12 נאלצה להיפרד מסבה וסבתה, שעד אז גידלו אותה רוב הזמן, והשלימה את לימודיה באילת.
היום היא נוהגת לתאר את קורותיה כסיפור הצלחה ישראלי אופטימי, הוכחה לכך שבעזרת כוח רצון, סקרנות והתמדה - כל אחד יכול להגיע רחוק. כשהטיחו בה פעם ש"יש לה משהו נגד מזרחים", השיבה חיות במילים "אני והם גזורים מאותו בד". חשוב לה לזכור ולהזכיר שהיא לא נולדה עם כפית זהב בפה, ולא הייתה מקורבת בדרך כלשהי לאליטת רחביה. ילדותה במשפחה חד-הורית השפיעה עליה עמוקות במובנים נוספים: עד היום, התיקים שמדירים שינה מעיניה יותר מכול הם תיקי אימוץ, שבהם נדרש בית המשפט לחרוץ גורל של תינוק ולהחליט אם להעבירו למשפחה מאמצת חזקה וחמה, או להשאירו בידי האם הביולוגית, כשהמסוגלות ההורית שלה מוטלת בספק.
לצה"ל התגייסה חיות בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים, ושירתה כזמרת בלהקת פיקוד מרכז, לצדם של רונית אופיר, עוזי חיטמן ודורית ראובני. משם המשיכה ללימודי משפטים באוניברסיטת תל־אביב ולהתמחוּת במשרד עורכי הדין של חיים צדוק. צדוק עצמו כיהן באותה תקופה כשר המשפטים, ובתפקידו זה מינה לבית המשפט העליון את האישה הראשונה בתולדות המוסד - מרים בן-פורת.
בהמשך השתלבה חיות במשרד של בעלה, עו"ד דוד חיות, שכבר אז התמחה בייצוג חברות הביטוח הגדולות. היא הופקדה על תחום הליטיגציה (ההתדיינות בבית המשפט), שם נוצרה היכרות בינה לבין עורכי דין מובילים מהמגזר הפרטי. לכהונת שופטת מונתה במארס 1990, והיא בת 37 בלבד. קידומה במערכת היה מטאורי. שש שנים בלבד כיהנה בבית משפט השלום בתל־אביב, לפני שנשלפה משם על ידי אורי גורן, נשיא בית המשפט המחוזי בתל־אביב, שהתרשם מפסקי הדין שכתבה. בשבע השנים הבאות צלחה את המחוז הכי עמוס ואמביציוזי בלי להזיע כמעט, ואז התמודדה על מינוי זמני לבית המשפט העליון. במשרה הנכספת זכתה הודות להמלצה חמה של השופטים תיאודור אור ודליה דורנר, שדיברו בשבחה בפני נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק.
ההיכרות של דורנר איתה לא הייתה אישית, אלא דרך פסקי דין של חיות שהתגלגלו לערעורים בעליון. דורנר הציעה לברק למנות את חיות כשופטת בפועל לתקופת ניסיון של שנה. השופט אור מצדו סיפר על התרשמותו מהופעותיה כפרקליטה בעת שכיהן כשופט מחוזי. הוא גם הציג שני פסקי דין של חיות, אחד בתחום המנהלי ואחד מדיני הנזיקין, ואמר: "אלו פסקי דין מצוינים שאין לי מה להוסיף עליהם. מי שמכיר אותי יודע שזה לא קורה לי לעתים קרובות".
חיות הייתה אז אנונימית למדי, ורוב השופטים אפילו לא ידעו כיצד היא נראית, אך זה לא שינה הרבה. באותם ימים הוועדה לבחירת שופטים הייתה לא יותר מאשר חותמת גומי להחלטות של ברק, ומשהוא קיבל את ההמלצה, קודמה חיות לבית המשפט העליון. היא קיבלה את אחת הלשכות המפוארות והפסטורליות שבקומה השנייה, והפכה אותה לחלל אישי ומעוצב. המדפים התמלאו חיש מהר לא רק בספרי משפט, אלא גם בשלל פסלונים, צעצועים, חפצי אמנות, תמונות ומזכרות מטיולים בעולם.
לברק היה חשוב לא רק לבחור את השופטים החדשים, אלא גם להעביר אותם תהליך חניכה, אינדוקטרינציה יהיו מי שיגידו. כפי שהציע לשופטים אחרים שמונו בתקופתו, גם לחיות הוצע להעביר את טיוטות פסקי הדין שלה לעיונם של עוזריו המשפטיים. אלא שבניגוד לאחרים, חיות דחתה בנימוס את הרעיון. "אם העוזרים שלך כל כך טובים, תמנה אותם לשופטים", אמרה לנשיא.
את הכיסא הקבוע בבית המשפט העליון היא קיבלה ב-2004, ללא מתנגדים. היא הייתה אז בת 51, מה שהבטיח לה תקופת כהונה מכובדת ביותר, 19 שנים. גם הקדנציה הצפויה לה כנשיאת בית המשפט העליון תהיה ארוכה מזו של שני קודמיה.
בתקופת ברק היה מקובל לחלק את התיקים בין השופטים לפי תחומי התמחות, ורוב התיקים שהועברו אל חיות היו מהתחום האזרחי. עורכי דין שהופיעו מולה בשנים הראשונות התרשמו שהיא מנסה להתחרות בהם ולהוכיח שהתמצאותה בחומר עולה על שלהם.
אף שהיא חבה את כהונתה לברק, חיות לא חששה לאורך השנים למתוח ביקורת על הדרך שבה הוביל את מהפכת האקטיביזם השיפוטי. לא שיש ביניהם פערים ברמת הערכים הבסיסיים; את חוקי היסוד שחוקקו ב־1992, ושימשו בידי ברק כדי להעצים את הרשות השופטת על חשבון הרשויות האחרות, מתארת חיות כ"פרק מפואר בדברי ימיה של הכנסת". עם זאת היא סבורה שברק שגה כאשר יצר פער גדול מדי בין הרטוריקה ליישום. כזכור, את הביקורת הציבורית ספג ברק בעיקר בשל הכרזות בומבסטיות נוסח "מלוא כל הארץ משפט", שנהג לפזר בהרצאות ובמאמרים. לטענת חיות, התנהלות בתי המשפט כאשר ביקשו לפסול חקיקה של הכנסת, הייתה זהירה ומרוסנת. אם השופט לא חותר לתוצאה אופרטיבית יוצאת דופן, היא אומרת, עליו לרסן את ההצהרות.
למרות תמיכתה הבלתי מסויגת בחוקי היסוד, הנשיאה המיועדת מביעה הסתייגות מתפיסתו הרדיקלית של ברק. "המשפט אינו חולש, אינו יכול לחלוש ואינו צריך לחלוש על כל תחומי החיים. למשפט גבולות מסוגים שונים, ויש תחומים שהוא בוחר שלא לעסוק בהם", כתבה במאמר ל"ספר לוי".
בעוד ברק היה מסוגל לכתוב פסקי דין באורך מאות עמודים, חיות מביעה סלידה מ"אוביטר" - חלקים בפסק הדין שאינם קשורים לתיק הספציפי, אלא נועדו לחנך את הציבור או לדון בעקרונות כלליים. "ראוי שהשופט לא ירבה בשיטוטים מחוץ לשדה המריבה של בעלי הדין ולא ירבה באמרות אגב שאין להן בסיס בעובדות המקרה הקונקרטי", הרצתה פעם. "קהל היעד של פסק הדין הוא בעלי הדין, שלרוב אין להם השכלה משפטית. אנו כשופטים מחויבים לעשות מאמץ כן ואמיתי במטרה להוציא מתחת ידינו מסמך הדובר בלשון בני אדם, שאותו יוכל בעל הדין להבין גם ללא תיווכו של עורך הדין".
לדברי חיות, אחד ממקורות ההשראה שלה בכתיבה הוא הסופר אהרן אפלפלד. באותה הרצאה היא הוסיפה: "עלינו השופטים לזכור כי איננו הגיבורים של פסק הדין. אין זה נכון שהשופט יכניס את עצמו אל תוך פסק הדין בנימה אישית מדי. הפסק איננו פלטפורמה להעלאת זיכרונות אישיים, דברי פרידה או הגיגים פילוסופיים". ההצטנעות הזו עשויה לשאת חן בעיני מי שנקעה נפשם מההתבטאויות המגלומניות של מערכת המשפט בכלל, ושל ערכאת השיפוט העליונה בפרט.
בדיון על חוק ההתנתקות הצטרפה חיות לדעתו של ברק, שאישר את המהלך השנוי במחלוקת של אריאל שרון. עם זאת היה חשוב לה להפגין אמפתיה כלפי העקורים, ולתמוך בהגדלת הפיצויים מעבר למה שנקבע בחוק המקורי. על אף שהיו אלה ימי הזוהר של האקטיביזם השיפוטי, השופטות דורית בייניש ואילה פרוקצ'יה סברו כי כל סוגיית הפיצויים אינה שפיטה, שכן מדובר בעניין מדיני; כפי שההתנתקות עצמה אינה שפיטה, כך גם גובה התשלומים שנקבעו בחוק פינוי־פיצוי. חיות ניהלה בנושא הזה מאבק מול עמיתיה, ובסופו של יום הם שוכנעו ללכת בדרכה.
עקב לוחות הזמנים הקצרים חילק ברק את כתיבת פסק הדין בין השופטים בהרכב. את הפרק שעסק בפיצוי הכספי הטיל על חיות, אך הצמיד לה את אביחי דורפמן, המתמחה שלו, במטרה למתן אותה ולגרום לה להקטין את הסכום שתידרש המדינה לשלם. תרומתה העיקרית של חיות לתוצאה הסופית הייתה ביטול הסעיף שהגביל את פיצויי הוותק לגיל 21 ומעלה. "גם הקטינים נדרשים להתמודד עם החוויה הרגשית הכרוכה בפינוי כפוי, לעזוב את מקום מגוריהם, להיפרד מחבריהם, מחנכיהם ומוריהם, ולמעשה מכל מרקם החיים שאותו הכירו, ולעבור למקום חדש, לא מוכר, על כל החששות והפחדים הכרוכים בכך", כתבה השופטת. "להשפעתו הקשה של הפינוי גם השלכות עקיפות, נוכח החוויה שעוברים ההורים. הסדקים העלולים להיגרם לדימוי ההורי האיתן עקב הפינוי כרוכים בפגיעה נפשית אפשרית לקטינים". אגב, עד היום חיות משתמשת במילים "עקירה" ו"עקורים" בדברה על טרגדיית גוש קטיף, ולא ב"התנתקות".
חיות ישבה גם בהרכב שדן בהתבטאותו של ח"כ עזמי בשארה באביב 2000, עם נסיגת צה"ל מלבנון - "לראשונה מאז 1967 טעמנו את טעם הניצחון. זכותו של חזבאללה להתגאות בניצחונו ולהשפיל את ישראל". בשארה, שנפסל מלהתמודד לכנסת, עתר לבג"ץ בטענה שדבריו חוסים תחת חופש הביטוי והחסינות הפרלמנטרית. לצדה של חיות ישבו בדיון השופטים אליעזר ריבלין ואהרן ברק. ריבלין מתח את חופש הביטוי עד הקצה, ונטה לפסול את ההליכים שננקטו נגד בשארה, בעוד חיות התייצבה מולו וטענה כי תמיכה מוצהרת בארגון טרור לא יכולה ליהנות מחסינות פרלמנטרית.
ברק לא חשף את קלפיו. הוא הטיל על חיות לכתוב פסק דין, בלי שתדע אם יצטרף אליה או יתנגד. עוזרו המשפטי, יעקב בן-שמש, חשש שברק ייטה לכיוונה של חיות, וכתב חוות דעת נגדית התומכת בעמדתו של ריבלין. ברק השווה בין חוות הדעת של העוזר לזו של השופטת, והכריע נגד עמיתתו. כך נמלט בשארה בעור שיניו ממיצוי הדין. מאוחר יותר התגלה כי הוא שיתף פעולה עם מחבלי חזבאללה וסייע להם לטווח רקטות ליעדים אסטרטגיים בישראל, גילוי שהוביל לבריחתו מהארץ.
בדיון אחר שעסק בחופש הביטוי הכריעה חיות נגד רדיו "קול ברמה", שנמנע משילוב נשים כמגישות. הפעילות הפמיניסטיות של ארגון "קולך" ביקשו להגיש תובענה ייצוגית נגד התחנה, וטענו שמדיניותה מהווה אפליה בלתי חוקית. חיות והשופטים דפנה ברק־ארז ויורם דנציגר אישרו את התביעה נגד כלי התקשורת החרדי, וגזרו עליו לשלם הוצאות משפט בגובה 50 אלף שקלים.
"יש מידה לא מבוטלת של סמליות בכך שעמותה בשם קולך היא זו אשר תעמוד בחזית התובענה הייצוגית, שעילתה הדרה והשתקה של נשות הקהילה הדתית הנמנות עם מאזיניה של תחנת הרדיו", כתבה חיות בהחלטתה, ואף עקצה את התחנה: "באשר לסמליות ראוי להזכיר כי שמה של העמותה כמו שם תחנת הרדיו המערערת שאובים ממקורותינו, ובשניהם כאחד הקול קול אישה הוא שעוצמתו ומשמעותו היהודית גדולה ורבה. כך נאמר בספר ישעיהו: 'על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך, מבשרת ירושלים', ובספר ירמיהו הקול ברמה הוא קולה של רחל אמנו המבכה על בניה, שנאמר: 'כה אמר ה', קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה".
בשנת 2003, כשהאינתיפאדה השנייה הייתה בעיצומה, נדרש בג"ץ להחליט האם פלסטינים הנשואים לערבים-ישראלים יוכלו לקבל אזרחות ישראלית בהליך המכונה "איחוד משפחות". מחקרים הראו כי בתוך 12 שנים השתקעו במדינת ישראל בדרך זו כ-140 אלף פלסטינים. עוד התברר כי ב-54 מאירועי הטרור שהתרחשו באותה תקופה היו מעורבים פלסטינים שקיבלו מעמד חוקי בישראל. המספרים המבהילים הובילו לחקיקת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), שהגביל איחוד משפחות של ישראלים עם בני זוג מהרשות הפלסטינית או ממדינות ערב. לאחר שהחוק עבר כמה גלגולים ועדכונים, עתרו נגדו זהבה גלאון, ארגון עדאללה, התנועה לזכויות האזרח והמוקד להגנת הפרט, בטענה כי הוא פוגע בכבוד האדם של האזרחים הערבים.
העתירות הובאו לפני הרכב רחב במיוחד של 11 שופטים, ונדחו על חודו של קול. חיות הייתה בין מצדדי דעת המיעוט, שביקשה לפסול את החוק, בניגוד לעמדת מערכת הביטחון. "יש באופי הקולקטיבי של המדיניות המעוגנת בחוק האזרחות למחוק את זהותם הייחודית של הפרטים הנמנים עם אותו קולקטיב", כתבה חיות.
"הפגיעה הבלתי מידתית בשוויון, הנוצרת בגין ההסדרים הקבועים בחוק, עלולה ליצור מראית של תיוג אתני". היא דחתה את העמדה האומרת שבשל הסיכון הביטחוני הגבוה ראוי להחיל עיקרון של "זהירות מונעת", והטעימה שחוק כזה יכול להיות חוקתי רק אם יאפשר בדיקה אינדיבידואלית-פרטנית לגבי כל אדם. חיות טוענת עד היום כי לא נכון להסיק מפסק הדין הזה ששיקולי ביטחון אינם ניצבים בראש מעייניה; לטעמה, שיקולים כאלה אינם יכולים להתבסס על קביעה קולקטיבית, ללא בדיקה פרטנית.
גל הטרור שפרץ בשנה שעברה הביא לפתחה של חיות התנגשות נוספת בין מערכת הביטחון לארגוני זכויות האדם. ביוני 2016 פרצו שני מחבלים למסעדה במתחם שרונה שבתל־אביב ופתחו באש לעבר הסועדים. ארבעה ישראלים נרצחו ו־21 נפצעו, במה שהוגדר כפיגוע הקשה והקטלני ביותר בגל הפיגועים. לבתיהם של המחבלים, שהתגוררו בכפר יטא שבדרום הר חברון, הוצא צו הריסה.
המוקד להגנת הפרט ייצג את בני משפחות המחבלים, בעתירה שביקשה למנוע את הרס הבתים. כמו במקרים דומים אחרים, גם כאן טענו העותרים כי תקנה 119, שעל בסיסה מוטל עונש כזה, סותרת את המשפט הבינלאומי, מהווה ענישה קולקטיבית, ופוגעת בבני משפחה שלא חטאו. חיות הצטרפה לשופט אורי שהם בדחיית העתירה, אולם ביטאה חוסר נחת מהפרקטיקה של הריסת בתי מחבלים: "ההליכה בתלם ההלכה הפסוקה בכל הנוגע להריסת בתים על פי תקנה 119 לתקנות ההגנה אינה קלה כלל ועיקר, אך כל עוד לא שונתה הלכה זו (...) אין להעלות על הדעת כי התוצאה בסוגיה עקרונית זו תשתנה ממותב תלתא אחד למשנהו על פי הרכב שופטיו".
לא בכדי הדגישה חיות את הצורך בפסיקה אחידה בנושא. אף שבשורה של פסקי דין התיר בג"ץ הריסת מבנים ככלי להרתעת מחבלים, כשסוגיה מעין זו הגיעה לפתחו של השופט מני מזוז, הוא סטה מהתקדימים ופסק נגד מערכת הביטחון. בשיחות פנימיות מתחה עליו חיות ביקורת נוקבת. "אנחנו בית משפט ולא בית שופטים", אמרה לחבריה. "לא ייתכן שכל שופט יתפלל מהסידור שלו, וכל שני וחמישי נהפוך את פסקי הדין של עצמנו. במצב כזה ישרור אי ודאות".
כשישבה לדון בתיק אל־ערקיב - שעסק בפלישת בדווים לאזור שיועד לייעור על ידי קק"ל - צללה חיות אל כל המסמכים והמחקרים שהגיש נציג העותרים מיכאל ספרד, והפריכה אותם אחד לאחד. היא הראתה שאנרכיזם ואי כיבוד שלטון החוק היו תמיד נקודת תורפה של הקהילות הבדוויות. עוד קבעה שמערכות החוק הקודמות שנהגו בארץ לא העניקו לאנשי אל-ערקיב זכות קניינית כלשהי, שהייתה מקנה להם הגנה או זכויות מכוח חוקי היסוד הישראליים. פסק הדין הארוך והמנומק שלה נצמד לעובדות, לנתונים וללשון החוק, ושיקף עבודת נמלים סיזיפית שנעשתה במטרה להגיע לחקר האמת המשפטית בלי לערבב מיצי קיבה או שיקולים פוליטיים.
את הכרעת דינה חתמה חיות בהערה הנוגעת לגבולות הסמכות של בית המשפט: "אין חולק כי סוגיית זכויותיהם של שבטי הבדווים היא סוגיה נכבדה אשר מן הראוי שיינתן לה פתרון המניח את דעת הצדדים, אולם אין בכוחם של חוקי היסוד להקרין על חקיקה מפורשת בענייני קרקעות באופן המוליד זכויות. על כן הפתרון לסוגיה זו איננו מצוי בערוץ זה".
בעתירה נגד שכונת נתיב־האבות בגוש עציון הצטרפה חיות אל פסק דינה של הנשיאה מרים נאור, שציוותה על הריסת מבנים בשכונה, אף שטענות הבעלות נסובו על לא יותר מרצועות שטח דקיקות ש"חתכו" את הבתים. הכרעתה של חיות הסתכמה במילים "אני מסכימה", בלי להרחיב או לפרט. היא צידדה גם בהחלטה שלא לאפשר דחייה של הריסת בתי עמונה. שם כתבה: "אני מצטרפת להחלטתה של חברתי הנשיאה מ' נאור ולכל טעמיה". האם יש בכך להעיד על עמדתה האישית לגבי ההתיישבות ביהודה ושומרון? לא בהכרח. בשיחות עם מקורבים היא הזכירה בהקשר זה את השופט משה לנדוי, שהכריע נגד גוש אמונים בבג"ץ אלון-מורה, אך לאחר פרישתו מכס השיפוט היה מזוהה כאיש ימין.
בשנים האחרונות נטען כי העומס הרב על בית המשפט נובע מהרחבת "זכות העמידה", מה שמאפשר לשלל ארגוני שמאל להשתלט על הלו"ז של השופטים. חיות דוחה את הטענה הזו על הסף: לדבריה, מתוך עשרת אלפים התיקים שמגיעים לבית המשפט העליון בכל שנה, רק 2,000 הם תיקי בג"ץ, ומתוך אלה - מיעוט שבמיעוט הם תיקים ציבוריים עקרוניים. הפתרון לבעיית העומס, כך לשיטתה, צריך להיות הקמת ערכאה נוספת לערעורים.
חיות גם דוחה בתוקף את הטענה שלפיה נשיאי בית המשפט העליון מכוונים לתוצאות המשפטית הרצויות להם באמצעות שליטה בהרכב השופטים בתיקים רגישים. לדבריה, צוות מנהלי שנקרא "צוות היומן" הוא האחראי על שיבוץ השופטים. תיקים רגישים אכן מובאים לידיעת הנשיא, שיכול להחליט אם ברצונו שהוא או המשנה שלו יישבו בראש ההרכב – אך מעבר לכך אין לו השפעה. "הרכב מורחב" בתיקים עקרוניים נקבע אך ורק לפי הוותק של השופטים, ובכפוף לאילוצי הלו"ז שלהם. "אין דבר כזה, להוציא שופט מהרכב בגלל הדעות שלו. חייבים להאמין לנו", אמרה כשנדרשה לנושא.
היכן ממוקמת כיום חיות במחלוקת העקרונית סביב התערבות שיפוטית בהחלטות ממשלה? בעניין זה כדאי להתחקות אחר דבריה בבג"ץ מתווה הגז. כזכור, העתירות העיקריות יצאו נגד "סעיף היציבות" במתווה, שקבע כי גובה התמלוגים ותנאי החוזה לא ישונו גם על ידי ממשלות עתידיות. רוב השופטים צעדו בעקבות המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, שפסק כי סעיף כזה איננו חוקתי, משום שלממשלה אין סמכות לכבול את שיקול דעתן של הממשלות הבאות. מכיוון שחברות הגז הציגו בדיון את הסעיף הזה כעקרוני להסכם, התוצאה הייתה הפלת המתווה כולו. עוד קבע רובינשטיין כי אין אפשרות לאשר את המתווה בהחלטת ממשלה גרידא, ויש צורך להעביר את כולו בחקיקה ראשית בכנסת. בקוטב השני ניצב השופט נעם סולברג, שהציע לדחות את העתירות ולאשר את המתווה כפי שהוא.
חיות בחרה בדרך האמצע. "אין מקום לשימוש שעשה המשנה לנשיאה בביקורת שיפוטית", כתבה. בסיכום דבריה ציינה כי גם אם סעיף היציבות אינו חוקתי, אין כורח להכריז על בטלות המתווה: "לדעתי יש להותיר בידי חברות הגז את ההחלטה אם לבטל אם לאו את המתווה כולו בנסיבות אלה, ועלינו לצמצם עצמנו אך ורק אל המסקנה המשפטית הנובעת מן הניתוח שערכנו".
מנגד, חיות נקטה קו אקטיביסטי כשהייתה בין השופטים שביטלו את התוכנית הממשלתית להפרטת בתי הסוהר. בתיק אחר, שבו ביקשו בנות זוג לסביות כי אחת מהן תשמש פונדקאית להריון מביצית של האישה השנייה, תמכה חיות בבקשתן אף שחוק הביציות לכאורה לא מאפשר זאת. בדעת מיעוט כתבה השופטת כי יש להעניק סמכות לוועדת החריגים לאשר את התרומה. את מוכנותה לכופף את החוק למען מימוש מאוויי העותרות הסבירה בחשיבות של "הסובלנות וכיבוד השונה".
בחוגי ימין כבר נשמעות הסתייגויות ממינויה של חיות לנשיאת בית המשפט העליון, אך גם אחרי הסקירה של פסקי הדין הבולטים שכתבה, קשה לשרטט פרופיל חד־משמעי שלה. במידה רבה, עמדותיה הפוליטיות נשארות בגדר תעלומה. הנקודה הבולטת בפסקי דינה היא ההימנעות העקבית מדיונים פוליטיים, מוסרניים, או כאלו שמשקפים אג'נדה מובהקת. חיות מצטיירת כשופטת שנצמדת ללשון החוק ולפרשנות ה"פשט" שלו. בתיקים שבהם אין חקיקה ברורה - כמו בסוגיית שימוש בזרעו של קצין מילואים שנהרג בתאונה - היא נצמדה להנחיות היועץ המשפטי לממשלה, ולא התפתתה למחוזות היצירתיים של "פרשנות תכליתית" מבית מדרשו של אהרן ברק. בחינה של פסיקותיה השנויות במחלוקת מעלה שהן לא נעטפו בצלופן אידיאולוגי מתריס, אלא נצמדו לטיעונים פורמליסטיים. אלה אולי יסייעו לה לצלוח את המשוכה האחרונה בקריירה השיפוטית, ולהתמנות ליורשת של מרים נאור.
בסתיו הקרוב יזומן צייר להנציח את דיוקנה של הנשיאה היוצאת. תמונתה תצורף לשורת הדיוקנאות של קודמיה, במבואה הסמויה של קומת השופטים. עד אז נדע האם גם אסתר חיות תצטרף בבוא היום לפנתיאון היוקרתי של נשיאי בית המשפט העליון, או שתרשום הישג היסטורי אחר, לא מחמיא במיוחד, כשופטת הראשונה שכבר נגעה בכהונה הרמה, אך שמטה אותה מידה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם