פעמיים טראמפ: איזה נשיא יגיע לישראל?
העברת השגרירות לירושלים או "דיל אולטימטיבי" עם הפלסטינים? האמת היא שהנשיא עצמו עוד לא יודע. מכיוון שכך, נתניהו רוצה בשלום אך מתכונן למלחמה. לכן, ולמרות המהמורות, חלון ההזדמנויות עדיין פתוח
השאלה פשוטה. האם מדלת המטוס הנשיאותי יצא דונלד טראמפמספר 1, זה שקורא לבנימין נתניהו "מיי גוד פרנד", שמבטיח להעביר את השגרירות "לירושלים בירת הנצח המאוחדת של ישראל", ושהפסיק לגנות את ההתנחלויות. האם זה יהיה האורח האמריקאי החשוב שמוקף אנשי ימין קשוחים, ששולח את השגריר החדש שלו, דיוויד פרידמן, לומר "אעזור לישראל בכל דרך ובכל זמן", ושלא אכפת לו אם יהיו "וואן סטייט אור טוּ סטייטס"?
או שמאייר פורס וואן יגיח דונלד טראמפ 2, זה שרוצה את "הדיל האולטימטיבי", שרון לאודר לוחש על אוזנו "אבו-מאזן בשל להסכם", שמצפה מישראל לרסן את הבנייה ביו"ש. אותו נשיא שלא מיישם את חוק ירושלים, שאופיו דוחף אותו להאמין שיוכל לעשות את מה שאף אחד אחר לא עשה לפניו, כלומר לגרום לרשות הפלסטינית לחתום על הסכם שלא ניתן לחתום עליו עם ישראל.
לשאלה זו, האם נקבל את טראמפ 1 או 2, אין לאיש תשובה. מן הסתם גם לא לאיש עצמו. מצד אחד, ואף שתקלות כאלה קרו גם בעבר, הוא תקע לנו כהוגן עם חשיפת המידע הרגיש לרוסים. מצד שני, התרחישים השליליים הולכים ומתפוגגים מן הרדאר. הדיל האולטימטיבי מתרחק. התוכניות לכנס ועידה אזורית או אפילו להפגיש את נתניהו ואבו-מאזן ירדו מהפרק. לכן אין לדעת. כפי שמתנסח בדיפלומטיות סגן השר למדיניות חוץ, ד"ר מייקל אורן.
"אצל אובמה אפשר היה לצפות מראש מה תהיה דעתו ברוב הסוגיות, מכיוון שהייתה לו השקפת עולם מסודרת והוא ידע להביע אותה בצורה רהוטה. טראמפ הוא מקרה אחר. הוא בא מהעולם העסקי ללא רקע פוליטי. הוא פחות צפוי, וזה נכון להרבה נשיאים בתחילת דרכם", אומר בזהירות השגריר לשעבר אורן.
אך לא רק בטראמפ עצמו מדובר. בשונה מאובמה שהקיף את עצמו ביועצים הנטועים כמוהו עמוק בצד פוליטי אחד, מאחורי טראמפ מתרוצצים שני מחנות. מחד גיסא, ישנם היועצים הימנים המוכרים, אלה ששמותיהם הוזכרו אינספור פעמים, בראשם השגריר הטרי דיוויד פרידמן. אלא שכנגדם ישנו עדיין הממסד האמריקאי, זה שלא הוחלף בידי ממשל טראמפ.
למשל, אותו יועץ בקונסוליה האמריקאית בירושלים - למעשה שגרירות פלסטינית להשמצת ישראל בארה"ב הפועלת מלב בירתנו - שאמר כי "הכותל ממילא אינו שלכם אלא חלק מהגדה המערבית". תקרית שחשף כתב חדשות 2 אודי סגל. הממסד הזה תוגבר בחסות טראמפ באנשים כמו כריס באומן, מי שהיה דמות בולטת ב"צוות השלום" של ג'ון קרי.
שני המחנות האלה מנהלים בתוך הבית הלבן מאבק איתנים בשאלת חוק ירושלים והעלאת השגרירות לבירה. שר החוץ רקס טילרסון, שיגיע עם טראמפ השבוע, לא הסתיר את התנגדותו להעברת השגרירות ואף שלח "מקורות במחלקת המדינה" ל-CNN כדי שיזהירו מפני ההשלכות.
כנגדם, חברי קונגרס, לוביסטים, שדולות יהודיות ואוונגליסטים ושלדון אדלסון אחד (גילוי נאות: בעליו של עיתון זה), מפעילים על טראמפ לחץ כבד לתת לישראל את מה שמגיע לה. כלומר, להכיר בירושלים המאוחדת כבירת המדינה ולהעביר את השגרירות למקומה הראוי. כי איך אמר השבוע יאיר לפיד בגבעת התחמושת: "יהיו שלושה ימים של רעש, אבל השגרירות צריכה לעבור. על הממשל האמריקאי לכבד את העובדה שירושלים היא בירת ישראל לא רק מאז 1948 אלא מזה 3,000 שנה".
אבל לא רק בגלל ישראל טראמפ ינהג נכון אם יאשר את חוק ירושלים. זהו אינטרס אמריקאי מובהק, במיוחד לאחר הפקרת המידע המודיעיני. "אחרי שמוניתי לשגריר בארה"ב", מספר סגן השר אורן, "נפגשתי עם נציגים של הפלסטינים ושל המדינות הערביות. להפתעתי הם היו מוטרדים מהיחס של אובמה כלפי ישראל.
"מה הסיבה? צריך לחשוב בראש מזרח תיכוני. בעיניהם, מי שמתנכל בפומבי לחבר שלו הוא אדם שאי אפשר לסמוך עליו. אבל הם מבינים וגם אנחנו מבינים שכדי להתקדם אנחנו זקוקים לאמריקה שנתפסת כמתווך חזק שזוכה להערכה ולאמון של שני הצדדים". לכן לדעת אורן, מומחה בהיסטוריה האמריקאית, זהו גם אינטרס אמריקאי ולא רק ישראלי שטראמפ יעמוד במילתו ויעשה מה שצריך בירושלים.
טראמפ 1 או טראמפ 2, יעביר או לא יעביר, נתניהו רוצה בשלום אבל מתכונן למלחמה. הוא מבליג על גחמותיו המעליבות של הנשיא, על הפקרת הסודות המודיעיניים, על הזלזול ביד ושם, ועל דחיקתו האישית מהכותל המערבי וממצדה. ראש הממשלה לא שותק בנוגע לחוק ירושלים ולא מתכוון להתקפל אם רכבת ההרים של טראמפ תדרוס אותו.
את אותם מנופים שהפעיל נגד אובמה בשעת הצורך, בראשם הקונגרס והתקשורת האמריקאיים, יוכל נתניהו להפעיל נגד טראמפ, אם חלילה ייקלעו לעימות. זה אולי מעלה חיוך, אבל נתניהו לא פחות פופולרי מטראמפ בציבור האמריקאי ובימין האמריקאי בפרט. במצב של אין ברירה - האהדה הזו היא נשק.
אבל כל זה נשמר לתרחיש שנפגוש את טראמפ 2, למקרה הלא סביר שאין כאן רצף טעויות, אלא מגמה מכוונת. כי בינתיים, למרות הפיגור האדיר בהכנות לביקור, ועל אף המתיחויות המתלוות אליהן, הקשרים והאהדה בין ממשל טראמפ לבין ממשלת ישראל, עדיין טובים מאוד. החל בשגריר וושינגטון, רון דרמר, שהבית הלבן הפך לביתו השני (סיפור שמדגים זאת בהמשך) וכלה בתפיסת העולם, שהיא כמו שמן בגלגלי המכונה הישראלית והפוכה לחלוטין לזו של ממשל אובמה.
הנה למשל דברים של היועץ לביטחון לאומי הגנרל הרברט מקמסטר לקראת הביקור: "לביקור שלוש מטרות. לאשרר את מעמדה של ארה"ב כמנהיגה עולמית, להמשיך בניית קשרי מפתח עם מנהיגים עולמיים, ולשדר מסר של אחדות לחברים של אמריקה ולמאמיני שלוש הדתות הגדולות.
"הנשיא רוצה להתרכז במה שמאחד. הוא יביא מסר של סובלנות למיליארדים. הנשיא יעודד שותפים, ערבים ומוסלמים, לנקוט צעדים נועזים וחדשים שיקדמו את השלום וייתנו מענה לדאעש, לאיראן ולמשטר אסד. הנשיא יפתח מסר חזק ומכבד שארה"ב והעולם המתורבת מצפים מבני בריתנו הערבים לנקוט צעדים חזקים נגד האידיאולוגיה של האסלאם הקיצוני. הוא יקרא למנהיגים המוסלמים לקדם חזון של אסלאם מתון".
כהערת ביניים צריך לשאול האם יש דמיון כלשהו בין העמדה התובענית הזו כלפי הערבים לבין כריעת הברך של אובמה בפני מלך סעודיה? הרי קודמתו של מקמסטר, סוזן רייס, לא הוציאה מפיה טקסט שאפילו מתקרב לדברי הגנרל. היא והבוס שלה סירבו להכיר בקיומו של "אסלאם קיצוני" ומכיוון שכך גם לא דרשו "צעדים נועזים וחדשים" נגדו. אז אמנם הגעגועים לאובמה של נתניהו והימין הם סיפור מצוין שתופס היטב בשמאל ובתקשורת, אבל, נכון לעכשיו, העובדות מקלקלות אותו.
בחזרה למקמסטר שהגיע רק בסוף דבריו לסוגיה הישראלית-פלסטינית. היועץ, שיש לו אגב חברים ישראלים טובים, הסביר כי לאחר שהנשיא יאשרר את מחויבויותו לישראל הוא ידבר על "הרצון הפלסטיני להגדרה עצמית ולכבוד". כלומר, לאו דווקא השבועה האלילית "שתי מדינות לשני עמים", אלא "הגדרה עצמית" כנאמר בהסכמי קמפ-דיוויד. ומה שחשוב לא פחות, העניין הפלסטיני נמצא הרבה יותר נמוך במדרג האמריקאי.
השורה התחתונה היא שהממשל עדיין לא גיבש גישה. לכן, למרות כל המהמורות והאכזבות, עדיין אפשר לקדם עמדה אחרת, חדשה וטובה לישראל ולאזור. מסגנונו של טראמפ, שמייצר שערוריות מדי יום, כבר ברור שמוקשים יתפוצצו תמידית בצד הדרך. אבל במהות, עדיין יש מרחב תמרון. והגם שעמדתו מעצבנת את ראש הממשלה, נפתלי בנט צודק כשהוא מדבר על חלון הזדמנויות.
בשונה ממה שנתניהו חושב, בנט לא מתכוון להפיל אותו או לערער את הממשלה. הוא מחזיק אצבע בסכר בתקווה שנתניהו ישתמש בחיפוי ולא יצעד בקוראלס של נאום בר-אילן. בנט, כמו ישראל כץ וכמו רבים בימין ובממשלה, חושב שלא מספיק לשחק בונקר באמצעות האשמת את אבו-מאזן בהסתה, אלא שאפשר וצריך להניח הצעות מימין. ויש הצעות.
אפשר לדבר על אוטונומיה ו/או קונפדרציה ו/או ריבונות ו/או כל נוסחה אחרת שתְקַבע בידי ישראל את השטחים שהיא זקוקה להם, שתיתן מענה סביר למאוויים של ערביי יו"ש. כל זה אינו משל ולא חלום, אלא חזון שראש הממשלה נתניהו יכול וצריך להוביל. הוא כבר עשה את חצי הדרך כשערב הבחירות האחרונות הבטיח שבכהונתו זו לא תקום מדינה פלסטינית וכשמאז כניסת טראמפ נמנע מאזכור המנטרה של 'שתי מדינות'.
אבל עכשיו, במלאות 40 שנה למהפך, 50 שנה לחזרתנו ליו"ש, 70 שנה לישראל, 100 שנה להצהרות בלפור ו-120 שנה לקונגרס הציוני הראשון, נתניהו צריך לסגור את המעגל, ולהבטיח את הישארותנו במקומותינו לנצח. טראמפ מולו והוא עדיין לא הכריע אם להיות 1 או 2.
ויש דבר מה נוסף שאפשר לעשות. דו"ח לוי. אנחנו אולי שכחנו אבל ג'ף דאובה וארלין קושנר, יושבי הראש של ארגון 'בסיס חוקי', לא שכחו. קושנר היא עיתונאית וחוקרת. דאובה גם מייצג בארץ את ארגון ציוני אמריקה. יחדיו השניים מנסים לשכנע חברי כנסת ושרים ללחוץ על ראש הממשלה לאמץ את הדו"ח החשוב והמוזנח הזה.
כמי שמחוברים למקורות לא רעים בבית הלבן ובקונגרס הם לא משלים את עצמם שממשל טראמפ ייתן אור ירוק לצעד כזה אבל כן חושבים ש"הממשל הזה פתוח יותר לרעיונות האלה", כדברי דאובה.
"נכון שתהיה התנגדות. תמיד תהיה. שום ממשל לא יאהב את זה. אבל ההתנגדות מהממשל הזה היא כלום לעומת מה שהיה עם אובמה. ולכן צריך להתחיל עכשיו. אנחנו הולכים בקווים שלא נפגשים כבר 23 שנה כי המקסימום שלנו לא פוגש את המינימום שלהם. לכן בואו נחפש גישה אחרת.
"הם ישמעו את העמדות שלנו ואולי זה יקח 15 שנים עד שיתחילו לקבל אותן. אבל בנקודה מסוימת צריך להתחיל. גם אם לא נרוויח שום דבר לטווח הקצר, נרוויח לטווח הארוך. צומוד, כמו שאומרים אצל הערבים", מוסיף דאובה.
ההצעה שלהם, ממש כמו דו"ח לוי, מורכבת משני חלקים. האחד, החלק העקרוני. "אנחנו רוצים שידברו על הזכויות של ישראל ביהודה ושומרון, על כך שאינה כובשת ועל הפירוש הנכון של החוק הבינלאומי שמצדיק את נוכחותה באזור".
שנית, "אנחנו מציעים שהמדינה תתחיל בהחלת חוקים שלה על התושבים הישראלים ביו"ש, ולא רק מכאן ולהבא, כפי שיזמו עכשיו השרים שקד ולוין, אלא גם רטרואקטיבית. למשל, לא מתקבל על הדעת שחוק הנגישות איננו חל ביו"ש. האם אין שם נכים?"
מה לגבי הערבים שחיים ביו"ש?
"אני מדבר על שטחי C בלבד ומוכן בהחלט שהחוק יחול גם עליהם. אבל צריכה להיות שיטה משפטית אחת. לא מתקבל על הדעת שהאזרחים הישראלים ביו"ש עומדים בכל החובות אך לא נהנים מכל הזכויות".
פניתם לראש הממשלה?
"ביום שהשופט לוי הגיש לו את הדו"ח ראש הממשלה היה מאושר. אבל אז היה עליו לחץ מבחוץ ומבפנים לא לאשר את הדו"ח והוא שם אותו על מדף גבוה ולא רצה לעסוק בזה. אנחנו רצינו שהוא יאמץ את הדו"ח. הלוואי שוועדת השרים להתיישבות הייתה מאמצת אותו.
"מאז אנחנו עוברים בין חברי כנסת ושרים ומנסים לשכנע אותם. מיקי זוהר, יואב קיש, נפתלי בנט ועוד כמה חברי כנסת, מוכנים לדבר בשפה הזו. אבל הרוב אומרים 'כן, כן' ואחר כך נכנעים לנרטיב של מיכאל ספרד על כיבוש וכדומה. אנחנו פועלים גם בארה"ב אבל השינוי צריך להתחיל מכאן".
בקרוב ישיקו הוא ושותפתו כמה מהלכים מעשיים שיעשו קצת רעש.
לפעמים ציוץ אחד, או במקרה זה סדרת ציוצים, מקפלת בחובה עולם ומלואו. השגריר הישראלי בארה"ב, רון דרמר, לא הפך לציפור אלא עושה שימוש מקסים ברשת החברתית טוויטר. בפרויקט שהוא מכנה "50 ל-50" הוא מפרסם בחשבונו מדי יום עובדה היסטורית אחת על ירושלים.
ביום שלישי, 22 יום לפני יום ירושלים' ציטט מתהליכים קכ"ב (122) את הפסוק "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהבייך". 34 יום לפני יום ירושלים כתב כי "34 ממשלות כיהנו מאז הקמת ישראל וכולן שלטו מירושלים". 46 יום לפני ציין ששחרור העיר נמשך 46 שעות וגבה את חייהם של 128 חיילים, וכו' וכו'.
חוץ מאהבת ירושלים, הבוקעת מכל שורה של השגריר, עולות מהן עוד כמה תובנות שדווקא מתחברות לתאריך עגול אחר שצוין השבוע, 40 שנה למהפך. לו הליכוד היה שולט כדבעי כל השנים הללו, דרמר, איש סודו של ראש הממשלה, לא היה השגריר היחיד (למיטב ידיעתי) שהביא כך לעולם את בשורת ירושלים. לא רק משום שהליכוד והימין הזניחו את שירות החוץ כל השנים הללו, אלא גם משום שראש הממשלה, שר החוץ הנוכחי, לא יודע לתכלל את המערכת הדיפלומטית, כך שתפיץ לעולם את המסר שהוא מאמין בו.
במצב מתוקן, שר החוץ מוריד הנחיה והציוצים של דרמר - שאין בהם פוליטיקה אלא רק היסטוריה - מופצים על ידי כלל נציגינו בעולם. זה לא קורה.
נתניהו, במקום לכוון את ספינת משרד החוץ על פי השקפת העולם שבוחריו רוצים בה, בוחר לחנוק אותו משום שרבים מהדיפלומטים אכן מחזיקים בהשקפת עולם מנוגדת לשלו. הדיפלומטים מצדם לכודים במלכודת שאין דומה לה בשירות הציבורי, מכיוון שמצופה מהם להביע עמדה פוליטית שאינם מאמינים בה, כפי שקורה לשגרירים ימנים המכהנים תחת ממשלת שמאל. זו דילמה לא פשוטה אך המזור לה אינה חיסול שירות החוץ אלא העשרתו בדיפלומטים שירצו ויוכלו לצייץ מסרים ברוחו של דרמר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם