הקרב על הזיכרון: החטיבה שלחמה בי-ם ונשכחה
כשפרצה המלחמה הם ידעו שעליהם מוטלת המשימה לשחרר את בירת ישראל. הם איבדו חברים, פרצו לעיר העתיקה דרך שער האשפות וכעת הם יוצאים למאבק על מקומם ההיסטורי שנשכח. הצטרפנו לסיור ושיח לוחמים
חמישים שנה של שתיקה נפרצו בשבועות האחרונים אצל אנשי חטיבת ירושלים (חטיבה 16), חטיבת מילואים של חיל רגלים. אחרי חמישה עשורים שבהם סיפורי הקרבות של לוחמי החטיבה היו נצורים בזיכרון, החל מהלך מסודר של הוצאתם לאור.הכל התחיל לפני מספר חודשים, כאשר סרן (במיל') עמיחי נעם, קצין מילואים בחטיבה וחלק מצוות המורשת שלה, התבקש להכין יום סיור בירושלים למפקדי החטיבה הבכירים, ולגולל בו את סיפורי הקרבות לקראת ציון שנת החמישים לשחרור העיר במלחמת ששת הימים. נעם, מנהל המכון לחקר ארץ יהודה בבית ספר שדה כפר־עציון, החל לגשש ולחפש מהיכן להתחיל את עבודתו. מהר מאוד הוא התוודע לחסרונם של חומרים מסודרים ומתועדים על סיפורי הקרבות של החטיבה.
יובל לששת הימים (עריכה: איריס כהניאן):
"החלטנו לצאת לדרך ולכתוב חוברת מורשת על החטיבה בששת הימים", הוא מספר. למלאכה הצטרף נדב פרנקל, מדריך בכיר בבית ספר שדה כפר עציון, החוקר באוניברסיטת בר־אילן את תקופת מלחמת ששת הימים. "הסתובבו חומרים ומידע, אבל לא משהו זמין שנמצא בכל ספרייה", אומר פרנקל. "גם אלה שעוסקים במורשת ששת הימים, לא עסקו בסיפור של חטיבת ירושלים. אספנו חומרים בסיסיים וניגשנו לעבודת התחקיר ולאיסוף עדויות".
במסגרת העבודה החלו השניים לראיין לוחמים ולשמוע את עדויותיהם. מטבע הדברים, בחלוף הזמן חלק מהעדויות סתרו זו את זו, וכל אחד מהלוחמים שפגשו תיאר את הקרבות מנקודת מבטו. "אחרי המלחמה לא הייתה הזדמנות לעשות בירור היסטורי, והבאנו את העדויות כמו שהן בלי לחקור ולהצליב", הוא מסביר. ציון חמישים שנה למלחמה היה המניע המרכזי לנער את דפי ההיסטוריה ולהוציא לאור את סיפור החטיבה בספר - מעשה שלא נעשה קודם לכן.
במקביל לעבודתו של עמיחי נעם על סיפור החטיבה בששת הימים, החל סא"ל במיל' דניאל שוקרון, מפקד מרכז לוגיסטיקה וכוח אדם בחטיבה, לעבוד על סיפור החטיבה מראשית דרכה, לקראת יובל החמישים לאיחוד ירושלים. שוקרון החל באיסוף מקורות ובניסיון לדלות פרטי מידע מרשת האינטרנט. "בהמשך הלכתי לחפש מסמכים וחומרים גם בארכיונים מסודרים. התחלתי משנת 1948, אז הוקמה החטיבה, וחיפשתי תאריכים בארכיון צה"ל כדי שנהיה מדויקים. היה מאוד מעניין לעבוד שם, וגם מרגש".
לדבריו, סיפורים מהווי החטיבה עלו על הכתב בהזדמנויות שונות, אך באופן פרטי ולא באופן מאוגד ומסודר. למעשה, עד היום סיפורי החטיבה הירושלמית אינם מוכרים במיוחד בתודעה הישראלית. "אין לי מושג למה זה המצב. שאלתי את הוותיקים איפה הם היו עד היום, ושאלתי גם את עצמי אותה שאלה. אני מאוד מזדהה עכשיו עם האמירה שמי שאין לו היסטוריה אין לו עתיד".
סא"ל במיל' שוקרון משרת כבר 31 שנה בחטיבה, והעבודה על תולדותיה חיברה אותו אליה עוד יותר. "הרבה קטעים העבירו בי צמרמורת. אתה מגלה את החטיבה וקורא על תחילת דרכה ועל המפקדים שלה - משה דיין, חיים הרצוג ועוד, ואתה אומר לעצמך וואו, יש לנו עבר מפואר! אני מרגיש שהסיפורים לא מספיק ידועים, אולי כי אין לנו מספיק כוחות לפרסם את עצמנו. כבר לפני כמה שנים התחלנו לדבר על זה שלא הגיוני שהדברים האלה לא יצאו החוצה".
כאמור, החטיבה הוקמה בתקופת מלחמת העצמאות ופעלה באופן משמעותי במלחמת ששת הימים. רבים מחיילי החטיבה היו גם תושבי העיר, וב־67' הם לחמו בעיר העתיקה, בארמון־הנציב ובהר הצופים, וגם באבו־תור, בקבר רחל ובבית־לחם. אמנם הקרבות בעיר פסקו בתום שלושה ימי לחימה, אבל החטיבה הירושלמית הייתה שם הרבה לפני כן ולא הגיעה רק לשחרור העיר. למרות זאת היא לא קצרה את פירות התהילה על חלקה, בניגוד לחטיבות אחרות שסיפורי הקרבות שלהן חדרו עמוק לתודעה הישראלית.
"אני מניח שניכנס לזה עכשיו יותר ברצינות ונקים אתר אינטרנט מסודר כדי להכניס בו חומרים שלא ייכנסו אל הספר. הרבה אנשים מסתובבים עם מזוודות של סיפורים על החטיבה", מוסיף איש המילואים שוקרון.
המפגש בארמון־הנציב, שאליו התייצבו ותיקי החטיבה ומפקדיה הנוכחיים, היווה הכנה לקראת סיור שייערך השבוע ביום ירושלים, ובמהלכו מפקדים זוטרים בחטיבה יבקרו באתרי הקרבות, ישמעו את הסיפורים שנאספו בשבועות האחרונים וילמדו על ההיסטוריה של החטיבה. במהלך מפגש ההכנה הייחודי הזה שאליו הצטרפנו, קשה היה שלא לחוש את ההתרגשות ואת הרצון לספר את שהיה, ולא להחסיר שום פרט.
סיפורו של רב־סרן במיל' יעקב (יקי) רשף הוא דוגמה אחת. רשף היה מפקד הפלוגה שנכנס ראשון לעיר העתיקה דרך שער האשפות, ונעצר פסע לפני שהגיע אל הכותל. אילו היה מקבל רשות ממפקדיו ייתכן שהיה קוצר את התהילה עד היום, והיה נראה באחת התמונות המפורסמות מול חומת האבנים. בפתח הסיור בטיילת הוא הצהיר מול דור המפקדים הצעיר כי מי שעשה את עיקר העבודה היה החטיבה הירושלמית, שלחמה בשטח שלושה ימים.
החברים שנהרגו ושנפצעו בקרבות עלו גם הם בשיח הלוחמים הזה, ואיתם זיכרונות מהטנקים שלהם שפרצו אל השכונות ונעו בצירים המובילים לירושלים העתיקה. כל אחד מהמשתתפים הוסיף זווית משלו לשיח הפורה, ובין שלל הזיכרונות הפליגו הלוחמים אל השיחות שניהלו עם יצחק רבין, רמטכ"ל צה"ל במלחמה, בהכנות לקרבות ובמהלכם.
אחד מלוחמי החטיבה אמר כי אילו היו הירדנים תוקפים בשעה שהטנקים הישראליים היו עדיין בדרך, התוצאה הייתה אחרת לחלוטין וקשה ביותר. "היינו בולמים אותם, אל תדאג", השיב אחד מחבריו בביטחון, ונראה כי אילו יכול היה מצטרף מחדש לפלוגת הלוחמים.
קשה שלא להבחין בתחושת הקיפוח הרווחת בחטיבה, מול הכבוד שזכו לו לוחמי חטיבת הצנחנים. למעשה, מי שליוו את הצנחנים עם הטנקים היו לוחמי החטיבה הירושלמית, שהיו שותפים מלאים לקרבות. אחד הלוחמים העיר כי במשך יומיים וחצי הוא וחבריו נלחמו על ירושלים, בניגוד לחטיבת הצנחנים שלחמה בבירה 24 שעות בלבד.
לדברי עמיחי נעם, הוא ואנשי בית ספר שדה כפר־עציון נרתמו למשימה כדי להציב את החטיבה הירושלמית במקום הראוי לה בהיסטוריה. "מאז 1967 החטיבה לא קיבלה את הכבוד המגיע לה על שחרור ירושלים", הוא מסביר. "הצנחנים ידעו לעשות יחסי ציבור רציניים מאוד, ואפשר לומר את זה גם לשבחם. כך קרה שזה מה שנצרב בתודעה, למרות שהיו שם שלוש חטיבות, ובקרבות בדרום העיר - שהיו מכריעים ביותר - לחמו לוחמי חטיבת ירושלים. אנחנו חושבים שבזכות החוברת הזו יהיו קבוצות שיסיירו גם בעקבות חטיבת ירושלים וחטיבת הראל שלחמו כאן".
נעם מספר כי כבר בחודש האחרון הם הצליחו להביא חיילים ולוחמים מצה"ל אל המסלולים הללו, ולתקן עוול היסטורי של חמישים שנה. "מי שסוחב חזק מאוד את הכאב על היעדר החטיבה בסיפור ששת הימים אלו הלוחמים שהיו שם, ובגלל שהם כואבים את הסיפור הזה הם לא נוגעים בו", הוא אומר. לדבריו, במהלך איסוף החומרים סיפרו לוחמים לשעבר כי כששאלו אותם אם הם צנחנים והם השיבו בשלילה, התייחסו אליהם בזלזול. "חושבים שרק הצנחנים נלחמו. אפילו בחטיבה שלנו יש לוחמים שכמעט לא מכירים את המורשת שלה".
בחטיבה הירושלמית מודים כי לא שמעו עד היום את סיפור הקרבות של החטיבה בצורה מעמיקה, וגם אנשיה לא יודעים לספר בשטף את הסיפור שהוזנח במשך השנים. "ותיקים לא תמיד רצו לספר, ואחרים המשיכו הלאה", מסביר נעם. סיבה נוספת לשכחה היחסית של סיפור החטיבה בששת הימים היא כנראה קרבות מלחמת יום כיפור, שגם בהם לחמו אנשי החטיבה, ושהותירו את הקרבות על ירושלים מאחור.
"היו אנשים ששמעו שאנחנו כותבים את הספר ורדפו אחרינו, והיו אחרים שלא רצו לדבר והסכימו רק אחרי הרבה מאוד שכנועים", מספר נעם. "בשלב מסוים היינו חייבים להגיש את החוברת להדפסה. העברתי אותה לעיון של ותיקי החטיבה, ואחד מהם שאל: 'איך יכול להיות שלא הביאו את הסיפור שלי ושל חברים שלי?' עצרנו את ההדפסה, וגילינו שאת הסיפורים האלו הוא אף פעם לא כתב, וגם הסיפור שלו כמו רבים אחרים לא נכתב מעולם עד היום. פתאום אנחנו שואלים שאלות ומבינים שמשהו התפספס".
למעשה אתם מגלים מחדש את סיפור החטיבה.
"זו רק תחילת הדרך, ויש עד הרבה עבודה. אנחנו לא מעוניינים שזו תהיה עוד חוברת אלא שינוי של תודעה, ודבר כזה לא קורה רק דרך חוברת או סיור מורשת קרב, אלא דורש הרבה מאמץ. אנחנו רוצים לתת מקום לנופלי החטיבה ולאנשים שלחמו על שחרור העיר, והיו לחטיבה הזו הרבה רגעים מיוחדים".
בין הנוכחים בסיור המפקדים בארמון־הנציב היה גם סא"ל במיל' עומר אסף, מפקד גדוד בחטיבה. "האמת היא שכל השנים צצים מדי פעם אזכורים על ההיסטוריה של החטיבה, ולומדים פה ושם בסיורי קרבות", הוא מתאר. "כאנשי מילואים אנחנו נוטים לעסוק במה שקורה כאן ועכשיו, והראש עסוק בבית ובמשפחה ובדברים אחרים. בשנתיים האחרונות עשינו עבודה מעמיקה מאוד בחטיבה, בין השאר דרך איתור לוחמים שלחמו בחטיבה מאז מלחמת השחרור ומפגש איתם, וגם דרך סיורים באתרי קרבות. זו חוויה מרגשת".
חלק מלוחמי העבר אכן הגיעו למפגשים שונים עם החטיבה, אך רובם נותרו עלומים. השנה ניתן דגש רב לאזכרות לנופלים ביום הזיכרון. סא"ל במיל' אסף הגיע בעצמו לאזכרה בארמון־הנציב ופגש שם את אשר דר, מי שפיקד בימי המלחמה על הגדוד שעליו הוא מפקד כיום. "אני לא בטוח מי התרגש יותר", הוא אומר. "היו שם בני משפחה של הלוחמים ואשר סיפר איפה רצו, לאן עלו ומהיכן תקפו. זה היה מטורף".
לדבריו, העיסוק בהיסטוריה בשבועות האחרונים חיבר אותו ואת עמיתיו ופקודיו אל החטיבה, ובאזכרות התחדדה תחושת השייכות. "הרגשנו פתאום קרבה לסיפור הזה, התחברנו אליו, ואין לי ספק שזה יעסיק אותנו יותר. אני אישית התחלתי לקרוא עכשיו הרבה יותר בעניין על מורשת החטיבה. האיסוף והתיעוד הם עשייה מבורכת וחשובה מאוד כלפי מי שהיו שם ולחמו, והיום אני מבין שזה היה חסר. תמיד חשבתי שזה נכון ומעניין רק אצל חטיבות סדירות, וגיליתי שגם במילואים זה חשוב".
אתה יודע להסביר מדוע עד היום לא נגעתם בסיפורים האלו?
"הסיפורים היו טריים, בהישג יד, אבל הם לא תועדו עד הסוף. עכשיו זה נעשה בצורה משמעותית יותר. חשוב לשים את מורשת החטיבה במקום הנכון והראוי. אחרי שנעשה את הסיור עם המפקדים ביום ירושלים, זה יחבר את האנשים לחטיבה הרבה יותר. אנחנו מבינים היום טוב יותר עד כמה צריך לשמור על המסגרת הזו, שיש לה מסורת וכבוד".
אקו"ם