יומן מלחמה - היום הראשון: הקרב על ארמון הנציב
פרויקט מיוחד: הקרבות, הזכרונות והעדויות שמעולם לא פורסמו, של לוחמי החטיבה הירושלמית שבדיוק לפני 50 שנה, תוך שלושה ימים, איחדו את בירת ישראל: "זה היה קרב פנים אל פנים - הירדנים היו המומים, נשברו והחלו לברוח"
תחילת מתקפת האוויר והשריון הישראלית במצרים והצטרפות הירדנים אל הקרבות הכניסו את ירושלים בבוקר ה-5 במאי 1967 לכוננות ספיגה. ירי תלול מסלול של הירדנים, ותגובה של כוחות צה"ל הדליקו את העיר תרתי משמע והיו האות לתחילת הקרבות על השליטה בבירת ישראל. כוחות ירדנים השתלטו במהירות יחסית על מתחם ארמון הנציב באזור המפורז, אך בדיעבד גילו כי האחיזה שלהם במקום היא זמנית בלבד.יומן מלחמה:
• היום השני - הקרב על אבו טור
• היום השלישי - נכנסים לעיר העתיקה
חטיבת ירושלים החזיקה את הקו העירוני והירדנים כשלו בניסיונות שלהם לכבוש אזורים נוספים ועוד שכונות, ובתוך שעות של קרבות הצליחו לוחמי החטיבה לאחוז מחדש בארמון הנציב, ובמוצבים סמוכים ולמעשה החזירו את דרום ירושלים לבעלות ישראלית והסירו את האיום. "ביום שני, החמישי ביוני, בשעה 13:30 דיווח מוצב התצפית 'בבית הבודד', מוצב סודי קדמי, על חיילים ירדנים בחורשה המערבית של ארמון הנציב", מתאר מפקד אחד הגדודים אשר דר, בשיחה עם אחד מלוחמי החטיבה רפי בנבנישתי.
יובל לששת הימים (עריכה: איריס כהניאן):
"ידיעה זו היא שהבהירה לכל שהמלחמה עם הירדנים החלה ושאין כבר דרך חזרה. החזקת עמדת 'הבית הבודד' משך 19 שנים הוכיחה את עצמה בזכות מידע רב ערך זה". על פי אותה עדות היו החיילים בתצפית חמושים ברובה 'עוזי' ולבשו מדי שוטרים. אזור ארמון הנציב היה מתחם מפורז בו ישבו משקיפי האו"ם, ובכל צד - הישראלי והירדני - נערכו לקראת ניסיון כיבוש ושחרור המתחם. בחטיבת ירושלים זכו התוכניות הללו לכינוי 'המחטפים' והאחריות הוטלה על מפקד הגדוד, אשר דר.
"ביום פריצת הקרבות וכיבוש הארמון", מספר המג"ד, "הכנת 'המחטף' גרמה לו ללמוד את השטח בצורה טובה מאוד כולל תצפיות ואפשרה לו התמצאות בשטח, ניצול הכוחות בצורה אופטימאלית ושליטה בהם", משחזר בנבנישתי. הכוח הירדני שניסה לתקוף את האזור ולהשתלט על ארמון הנציב נתקל בכוחות החטיבה הירושלמית שנערכו בשטח והפעילו בין היתר אש מרגמות.
"מ"פ הפלוגה שלנו, פלוגה ב', היה רס"ן דודו פרלשטיין ותחת פיקודו הייתה מחלקת צוערים", תיאר לוחם נוסף, יצחק ניר. "הפלוגה הוזעקה בבוקר המלחמה מצור הדסה למחנה אלנבי, ומשם דרך מטעי התפוחים של רמת רחל לחוות הלימוד. הם השיבו באש והצליחו לעכב את הירדנים. סיירת החטיבה וטנקי השרמן הגיעו כשעתיים אחרי שאנו, מחלקת הצוערים והמסייעת של הגדוד, ניהלנו קרב בלימה פעיל בטיווח של המג"ד אשר דר מחוות הלימוד".
לוחמי החטיבה עמדו מול כוח ירדני משמעותי והצליחו לבלום אותם, ואחרי כן החלו לנוע לעבר שער מתחם ארמון הנציב בניסיון לכבוש אותו, אך לא בקלות כל כך. "בבוקר יום שני ה-5 ביוני, פתחו הירדנים בהפגזת העיר ירושלים", הוסיף לתאר זוהר ברעם שהיה מפקד טנק בפלוגת הטנקים הסודית.
"בדרכנו לעיר, במטעי עין כרם, הופגזנו קשות. עלינו משם לעיר חצינו אותה במהירות מהר הרצל למגרש הרוסים. בבואנו לירושלים הבחנו במצבה הקשה, היא הופצצה בחלקים רבים, ועשן שחור היתמר ממקומות שונים ברחבי העיר הפגועה. בהגיענו למגרש הרוסים נמשכה ההפגזה עלינו. קיבלנו פקודה לנוע מיד, 8 טנקים, לארמון הנציב שם החלה כמעט כמצופה ההתקפה הירדנית. נסענו בטור שריון ארוך דרך רחוב המלך דוד למחנה אלנבי. הסתדרנו עם הטנקים בין המבנים, בתוך השביל שהיה במרכזו. זה כבר היה אזור לחימה. הפגזה ירדנית קשה נחתה עלינו".
כשברעם וחבריו הגיעו לשטח היו חלק מהלוחמים פצועים ושכבו על הרצפה. הוא מתאר כי אחד הלוחמים ביקש ממנו 'לנגוח' את דלת הכניסה לנשקיה עם הטנק אחרי שהמפתחות למקום אבדו. "פגשתי מכר ירושלמי, את עוזי ברלינסקי שחקן הכדורסל, שהיה בין המגנים ושאלתי אותו, 'איפה הירדנים בכלל?' והוא הראה לרפי ולי את החיילים שלהם כבר מעבר לארמון הנציב מתקדמים בקפיצות בין הסלעים ומתכוננים להתקפה לכיוון השכונות הישראליות".
אחרי שנעמדו הטנקים בשורה נתן ברעם פקודת אש והוסיף להעביר הנחיות אל בטן הטנק. "לנתן צברי התותחן אמרתי מיד שירה כשאומר כל פעם 3 פגזים - תרגולת ידועה בשריון כדי להשיג פגיעה. בשלב הזה לא יריתי הרבה במקלעים כי הבנתי שאצטרך את עיקר התחמושת הקלה לקרב הצמוד כשנתקל ביעד ממש. בכלל לא התרגשתי רק דאגתי לעצמי, שאם אפצע לא אספיק למלא את משימתי - שבירת כוחם של הירדנים".
את הירי לעבר הירדנים ביצעו ברעם וחייליו באמצעות פגזים אל חורשה סמוכה ואל מבנים בהם חשבו שהם נמצאים. במקביל הוסיפו הירדנים לבצע ירי גם כן לעבר כוחות החטיבה. סביב השעה 14:30 החלו בתנועה שני טנקים תחת אש לעבר שער המתחם ואחריהם זחל"ם הפיקוד הגדודי.
"זה היה הכוח שפרץ לארמון כאשר יתר הטנקים שימשו בסיס אש חזקה שירתה אש תופת למיטוט הירדנים. בשלב הכניסה לארמון הנציב, רפי ישראלי פרץ ראשון את השער כשפשוט המשיך בנסיעה דרכו, ואני אחריו. הייתי במרחק כמעט נגיעה עם הטנק שלי לטנק שלו. הסיבה לזה הייתה שאם רפי ייתקע, היה מוטל עלי לדחוף אותו ולהמשיך בכל מחיר. ואכן רפי נכנס לשער ומיד חטף פגז ישירות אל הטנק שלו. למרבה הפלא והנס הפגז החליק ולא חדר לטנק. תוך שניות ספורות חצינו את השער".
ברגע הזה ניצבו השניים מול שלושה ג'יפים ירדנים, והבינו כי מי שיתעשת ראשון יכריע את הקרב. "ברור היה ברגע ההוא שמי שילחץ ראשון על ההדק ייצא מזה בחיים", שחזר ברעם. "כנראה שהם היו עוד המומים לחלוטין מן הפריצה שלנו ואנו ירינו בהם מהר יותר משהם ירו והם חוסלו. זה היה ממש פנים אל פנים. בכל אופן בשלב הזה הירדנים נשברו ורובם פשוט החלו לברוח".
"הפריצה לארמון בוצעה לאחר פיצוץ שערו הראשי" תיאר יוסי לנגוצקי, מפקד הסיירת הירושלמית בקרבות. "עם תחילת התקיפה נסוגו הירדנים ופינו את הארמון, כשהם מותירים בו עשרות נשים וילדים ממשפחות משקיפי האו"ם, שבדרך נס לא נפגעו במהלך הטיהור. בקומה השלישית נמצא ראש משקיפי האו"ם, הגנרל אוד-בול, שפונה עם צוותו לעיר המערבית". בסופו של כיבוש המתחם ושחרורו הורד דגל האו"ם ובמקומו הונף דגל ישראל.
"לא בכדי הוטל על הסיירת התפקיד התוקפני הראשון במלחמה בחזית המרכז", תיאר מנקודת מבטו זרח אפשטיין, לוחם בחטיבה. אפשטיין לא השתתף בלחימה ולדבריו נשאר עם רכבו - הזחל"ם, בעוד חיל הרגלים כבשו את המתחם. כאשר החל טיהור החורשה מאחורי הארמון, הוא נקרא אל מפקדו וקיבל הוראה להצטרף אל לוחמי חי"ר אשר 'שטפו' להגדרתו את האזור. "היה זה קרב מבולבל ומעורפל. מתוך חפירה ירו בנו, ואז ירינו בחזרה, זרקנו רימון - ורצנו הלאה, שוב נעצרתי - ובתוך כך נותרתי לבדי. מישהו קרא לי מאחור. חשבתי שזה אחד משלנו וחיכיתי לו. במרחק שני מטרים נוכחתי: ירדני. ואז זיהה גם הוא אותי. אני זוכר את הבהלה בעיניו. חצי שניה ניצבנו זה מול זה, ואז שלחנו ידינו לנשק - אני הקדמתי".
לאחר הקרבות בחורשה המשיכו בלחימה בשני מוצבים סמוכים - 'האנטנה' ו'הנקניק' - ובשעות אחר הצהריים גברו הכוחות הישראליים על אלו הירדנים והחזירו לידיהם את השליטה בדרום העיר. בסיום המלחמה אף זכה אפשטיין בציון לשבח. "לדעתי לא עשיתי יותר מחבריי. בסך הכול נלחמתי על חיי. אם למישהו
מגיע ציון, הרי זה למ"פ שלנו. הוא שהנהיג אותנו, רץ בראש ומשך אותנו לקרב".
דניאל בכרך ויוסי אוחנה תיארו אף הם את ההסתערות על מוצב 'הנקניק' השוכן מעבר לארמון הנציב. "קפצתי יחד עם חייל אחד וחתכנו את גדר התיל הגבוהה, שהקיפה את ארמון הנציב. מעברה השני בגדר זיהינו את המוצב הירדני", סיפר בכרך בעדותו. לאחר המלחמה הוא קיבל צל"ש על פיקוד באומץ לב וגילוי יוזמה.
"היינו יחד שבעה חיילים. מאחורינו ניצבה שורה ארוכה של מכוניות עמוסות תחמושת, שהתפוצצו ועלו באש. כדורים שרקו מכל עבר, קולות נפץ נשמעו ואנו הבחנו באחרוני חיילי הלגיון, הנמלטים מהארמון לעבר 'מוצב הנקניק'. אני ושניים מחברי התקדמנו בתעלה הראשונה של המוצב, רימון נזרק עלינו, קפצנו מיד לאחור, ואיש לא נפגע".
לאחר מכן הוא הציץ באחת התעלות בה הבחין לפתע בחייל ירדני שהתקדם לעברו, אך כאשר ניסה לבצע ירי לעברו נתקל במעצור בנשק. צביקה, אחד מחבריו, ביצע את הירי ופגע בו פגיעות מדויקות. "אז נפתחה עלינו אש מעמדה אחרת. נטלתי את הבזוקה, כיוונתי ויריתי, רימונים אין ספור. רק בקצה המוצב, לאחר ריצה מטורפת, גילינו שלמעשה אנו שלושתנו, צביקה, יוסי ואני, כבשנו את כל התעלה, ובאותה שעה הצטרפו אלינו כוחות נוספים וטיהרו את שאר העמדות". לדברי יוסי אוחנה, צריך להיות אדיש כדי להצליח ולתפקד בקרבות. "כאילו לא אכפת לך כלום: אין בית, אין אישה, אין ילדים... אז אתה מחוסן יותר".
"זה ('מוצב הנקניק' – י.ע) היה מתחם פלוגתי והכוח שהיה צריך לכבוש אותו היה קטן ביותר. היה צפוף מאוד ואש מכל עבר. אחרי הקרב מנינו שם 30 הרוגים של הלגיון. טיהרנו עמדה אחרי עמדה. התחמושת אזלה, ואז השתמשנו בתחמושת ירדנית, שהתגוללה בתעלות וניצלנו כל נשק שנפל בידנו". אחרי שטיהרו את שטחו המוצב מספר יוסי כי הוא נעצר ואמר לחבריו: "די, מספיק. עוד נכבוש את כל הגדה".
אקו"ם