יומן מלחמה - היום השני: הקרב על אבו טור
פרויקט מיוחד: לאחר שכבשו את ארמון הנציב התפנו לוחמי החטיבה הירושלמית לקרב הקשה בו נפלו 16 לוחמים ובהם המג"ד מיכה פייקס. כשירד הלילה כל אחד חפר לעצמו שוחה לשינה, לפני הקרב למחרת לכיבוש העיר העתיקה
היום הראשון ללחימה נגמר עם הישג מרשים, ואחרי שלוחמי חטיבת ירושלים הצליחו לשחרר את 'ארמון הנציב' ומוצבים סמוכים בקרבות עם הכוחות הירדניים הם המשיכו בלחימה על חלקה הדרומי של העיר. אחרי ההצלחה היחסית, בצהרי היום השני ללחימה - 6 ביוני 1967 - נרשם אחד הקרבות הקשים במערכה על ירושלים - הקרב על שכונת אבו-טור.יומן מלחמה:
• היום הראשון - הקרב על ארמון הנציב
• היום השלישי - נכנסים לעיר העתיקה
יובל לששת הימים (עריכה: איריס כהניאן):
"הפלוגה שלי הייתה בקו העירוני במלחמה בו היו באותו זמן שתי פלוגות שמנו 140 חייל בערך, ובכל עמדה היו כ-7 עד 14 חיילים", שחזר רפי בנבנישתי, שהיה מפקד פלוגה והאיש שאחראי על הקו העירוני באזור. הוא תיאר כי החיילים ישבו בעמדות מבוצרות עם נשק קל, מקלעים כבדים, ואפילו טילים. "רוב החיילים היו ירושלמים והרגישו שהם מגנים בגופם על יקיריהם בבית... עם פתיחת המלחמה השיב הקו באש חזקה לפי הוראות אלוף הפיקוד 'להשיב באש באותו הכלי שיורים עליך'. עם הסלמת העימות והפגזת העיר בתותחים ומרגמות נתתי הוראה באישור החטיבה להפעיל את הטילים שנמצאו במספר עמדות מרכזיות בקו 'לולב' ו'אריה' באבו-טור".
הטילים הללו, לדבריו, הרסו את העמדות הירדניות וסייעו לכוחות הצבא לפרוץ לשכונות הירושלמיות. שבויים ירדנים, על פי עדותו של בנבנישתי, סיפרו כי אחרי הפגיעות שהרגישו בעמדות הם סברו כי יש ליהודים 'פצצה אטומית קלה מיוחדת' ואלו הובילו לשקט יחסי בקו העירוני. פתח עמדת הירי של הטילים הללו היה בקיר החיצוני וסגור בלוח עץ קל אותו נדרשו להסיר כדי לבצע את הירי. "להפעלת הטילים הייתה השפעה מכרעת על האש הירדנית בקו העירוני". אחת מנקודות המפתח בהכנת הלחימה היא העובדה כי שכונת אבו-טור הייתה שטח בנוי ומיושב, ועבור שחרור השכונה נדרשו כוחות שיודעים להילחם בתוואי לחימה כזה.
כוחות החטיבה וגדוד 163 נדרשו להתגבר על ביצורי הלגיון הירדני ושורה של עמדות שהוקמו שם, כאשר נקודת יתרון משמעותית הייתה שטח ארמון הנציב שכבר היה בידי ישראל. ארבעה מקומות נבחרו בתוכנית ההתקפה של החטיבה שאמורה הייתה לצאת לפועל במקביל ואחרי כן להיאחז בשטח. עדויות מהקרב הזה שיובאו עתה קובצו בחוברת 'גדוד אפור אחד' אותו הוציאו לוחמים בגדוד שנתיים אחרי הלחימה, וזהו אחד הקבצים הבודדים שאותרו ובהם סיפור החטיבה.
מאזור צפון השכונה שלטו הירדנים באש ובתצפית בחלק המערבי של הר-ציון וחומת העיר העתיקה. יחידות קדמיות ירדניות חנו בחלק המזרחי של השכונה ובהם טנקים, ולכן נבחרה שיטת פעולה של התקפה בארבעה מוקדים בו זמנית - עמדת "לולב" בדרום, עמדת "אריה" במרכז, ו"בית המחלקה" ו"בית התריסים הצהובים" בצפון השכונה.
"בקבוצת-הפקודות שנערכה הוטל על פלוגה ג', בפיקודו של סגן משה חביב, לפרוץ אל הגזרה הדרומית של אבו-טור דרך עמדת "לולב" ולטהר את הגזרה". זו הייתה עמדה בתוך בניין מבוצר בן שתי קומות וגג שעליו קבוצת עמדות. זה היה המעוז הדרומי בקו-הביצורים הירדני ולמעשה נקודת שליטה על ציר מרכזי בשכונה שחיבר בין החלק הערבי והיהודי שלה.
בגיבוש התוכנית הוחלט כי כוח ראשון יפרוץ מדרום בסיוע כוחות שנמצאים בארמון הנציב וכוחות שנמצאו בתוך השכונה עצמה. הכוח יתפוס את השטח באזור העמדה הירדנית ואחרי כן יפרוץ כוח אחר אל תוך העמדה ויטהר אותה. "בדרך טיהרו בתים ברימונים וירו בבזוקה אל עמדות רחוקות יותר", העידו הלוחמים. "בראש הלך 'כוח גבי' ועמו מפקד הכוח והחבלנים, ואחריהם 'כוח יחיל', ולבסוף 'כוח יעקב'. הגדרות נמצאו רעועות וסולקו בידיים. 'כוח גבי' הגיע אל רגלי "לולב" הירדנית ותפס את הכניסה אליה".
אחרי כן המשיכו לטהר בתים סמוכים ולכבוש חלקים נוספים בשכונה וחלק מהכוחות נפגעו, ואף נרשמו בהם הרוגים ממכות אש של הירדנים. במקביל, הוטל על פלוגה ד' לכבוש את עמדת "אריה" ולטהר קבוצת בתים במרחב כאשר הבעיה העיקרית בראשית הקרב הייתה פריצת הגדרות. "כל גדר במדרגה נמוכה מחברתה
ומצויה בשליטה של אש אויב גם מהר ציון וגם מעמדות האויב שמנגד. המ"פ יצא בלוויית סמל בזחילה לאורך הגדר כדי למצוא מקום מתאים לפריצה. לא היה אפשר להרים ראש בגלל האש, וההתקדמות לאורך הגדר הייתה קשה. לבסוף החליט המ"פ על מקום מתאים וקרא למפקדי המחלקות. כל אחד מאלה ניגש בנפרד בקפיצות-קרב לראות את מקום הפריצה ואת התכנית בקווים כלליים ואז חזרה הקבוצה אל מפקדת הקו, ועל תצלומי אוויר נקבעה חלוקת הכוחות והמשימות".
הידיעות שהצטברו בהכנות לקרב לימדו כי מפקדת הקו העירוני הירדנית הייתה מרוכזת באבו-טור. עמדת "אריה" אותה נערכו לכבוש הייתה גם היא בבניין מבוצר בין שתי קומות, מאויש באנשים, ובסמוך לה בניין נוסף. בין שניהם היה בונקר אשר קישר את העמדות באמצעות תעלות. "עד הפגישה עם המג"ד יצא המ"פ לסיור נוסף לאורך הגדר כי דעתו לא הייתה נוחה ממקום הפריצה שנבחר תחילה. ואמנם מצא עתה מקום מתאים יותר, ושוב הביא לשם את המפקדים והדריכם בדבר השינוי. לאחר שאישר המג"ד את התכנית ונתן את הפקודה במלואה, יצאו המפקדים למקום שהתרכז הגדוד".
אחרי הכנות אחרונות נערכו ליציאה לדרך ולקבלת פקודות ותדריך מדויקים, אלא שתושבי הסביבה הקשו על מתן ההנחיות ללוחמים והחלו בחלוקת משקאות, סיגריות, ולדברי הלוחמים גילו חיבה יתירה והביעו התרגשות גדולה. כאשר ניתן האות לתקוף, החלו לפרוץ את הגדרות בשלושה שלבים ובמקביל החל כיבוש העמדה, הבית הסמוך לה והבונקר. בנוסף, כבשו הלוחמים חלקים במרחב השכונה בסמוך לעמדה הזו.
לאחר מכן, בסיום הקרב על עמדת 'אריה' מצא את מותו מפקד הגדוד, סא"ל מיכאל (מיכה) פייקס, ותיאור הקרב בחוברת הלוחמים מתבסס על עדותו של קצין המודיעין ג'וני היימן. "התברר כי לאחר שניהל המג"ד את ההתקפה, הוא החליט לרדת אל אזור הלחימה ולנהל את ההתקפה מלמטה". לדבריו, פגש באחד ממפקדי הכוח ועוד מספר לוחמים איתם התמקם בתוך תעלה לרגלי גדר בטון גבוהה שתמכה חצר של בית כאשר פניהם לכיוון מזרח.
"סמל הסיירים יצא משם בשליחות מסוימת ונשארו המג"ד, הקמ"ן ושני הקשרים. פתאום קפץ מן הגדר שמאחור לגיונר, רובהו בידו, ומסר את עצמו. ג'וני לקח מידיו את רובהו והשכיבו בתעלה. אחר כך קפצו בבת אחת עוד ליגיונרים ותוך כדי קפיצתם נשמעה ירייה. מיכה אמר אל ג'וני: 'נפצעתי, תחבוש אותי'. ג'וני גחן עליו וניסה להפוך אותו ולבדוק את הפצע שבגבו. באותה שעה קפץ עליו לגיונר בתעלה ומיד התגלגלו בהתכתשות גוף-אל-גוף לחיים ולמוות. לבסוף, הצליח ג'וני להתיש את הליגיונר בחניקה ולחסלו בירייה".
על 'הפלוגה המיוחדת' של חטיבת ירושלים בקרב אבו-טור הוטל לכבוש ולהשתלט על "בית המחלקה" ועוד שני בתים סמוכים שזכו לשם קוד "בית העתודה הקטן" ו"בית העתודה הגדול". בסיור הכנה לפשיטה מפקד הפלוגה ומספר קצינים שהצטרפו אליו נתקלו באש מקלעים, מרגמות, וירי צלפים אך הצליחו בסופו של דבר לאתר מקום דרכו ייפרצו לאזור. "סגן מפקד הפלוגה, סגן חיים פוזנר - הג'ינג'י, החל לכנס את הפלוגה לקבלת פקודה במרתף מפקדת-הקו, אבל הצפיפות בפנים הייתה גדולה וחלק מן האנשים לא הצליחו להיכנס ובאותה שעה החלה הרעשה של האויב, וארבעה חיילים העומדים בחוץ נפצעו ופונו מיד לבית החולים".
צלפים ירדנים המתינו ב"בית המחלקה" אותו הייתה הפלוגה צריכה לכבוש, ולאור העובדה כי הייתה תצפית ירדנית במקום היה צורך לפרוץ את הגדר באזור בפעילות שקטה במיוחד ולהצליח להשתלט על העמדה הזו והבתים הסמוכים לה. ארבעה שלבי פעולה נבחרו ולמעשה בשטח הכוחות הונחו להסתנן בחשאיות, אך הם התגלו ואש כבדה נפתחה עליהם ופגעה בחלק מהלוחמים. למרות זאת הם הצליחו לכבוש את היעד הראשון והבתים על ידו. מנחם, צוער בפלוגה, ששכב על אחת הגדרות בהוראת מפקדיו, כדי שחבריו יוכלו לעבור אותה במהירות סיפר בתום הקרבות: "אחרי שעבר עלי המ"פ והכוח של אורי, ראיתי שכל חייל שבא לעברי מצטרף אלי פתאום בשכיבה כשהוא פצוע".
פלוגה ב' קיבלה הנחיה לכבוש את "בית התריסים הצהובים" ובונקר שהיה בצדו המזרחי. הכוחות הפורצים והמטהרים, כמו בפלוגות האחרות, נערכו תוך זמן קצר להתקפה הזו. "קבוצת הסיור הגיעה סמוך לקונסוליה הבריטית שליד תחנת הרכבת, אך התברר שהתצפית משם גרועה ובית החולים לחולי עיניים והעצים מסביב מסתירים את היעד, וכן נתגלה הסיור לחומת העיר העתיקה והיה צורך דחוף להעתיק אותו למקום אחר", תיארו הלוחמים אחרי המלחמה.
כאשר התגלו הלוחמים בידי אנשי הלגיון הירדני הותקפו גם הם אך הצליחו לצאת בשלום. בשעות הצהריים המוקדמות הגיעו הלוחמים אל מפקדת הקו והחלו לסכם את הרשמים מהתצפית שערכו. "בית התריסים" עצמו נראה מבוצר ועל גגו עמדה מבוצרת ביותר. התוכניות הסופיות גובשו ויצאו לדרך מכיוון הצד הדרומי של השכונה. "בכניסתה לרחוב הראשון של אבו-טור היהודית, המקביל לדרך בית-לחם, נראו הטנקים חונים בדרך בית-לחם, והמ"פ ניגש אליהם כדי לתאם איתם את ההתקפה", מתארות העדויות אלא שהמחזה שציפה לו בשטח הכינוס היה מחריד.
"כשחזר המ"פ לאחר כמה דקות אל מקומו בראש הטור הפלוגתי, נוכח לדעת שבאותם רגעים ספורים שפרש מן הפלוגה נחת עליה אסון. בהפגזת האויב שניתכה באותה שעה על השכונה נחתו כמה פגזים בתוך ריכוז של אנשי הפלוגה, ולעיני המ"פ נתגלה מחזה קשה: אנשים הרוגים מוטלים פזורים על הכביש ובצדדיו ובחצרות הבתים, כלי נשק פזורים, ואנשים המומים שלא נפגעו המנסים להתגבר על תדהמתם ולעזור לנפגעים ולפנות אותם". ארבעה לוחמים נהרגו, שליש מאותו הכוח, ו-18 נפצעו. אלא שתוך 45 דקות התארגנו הלוחמים ולא הניחו למשימה למרות המכה שנחתה עליהם.
במקביל, הכוחות הנוספים בשכונה שאמורים היו לסייע לפלוגה בכיבוש האזור לא ידעו כי חל עיכוב בתחילת ההתקפה, והחלו לפעול בהתאם ללוח הזמנים המקורי, מוקדם מזה שבו החלה הפשיטה של פלוגה ב'. המהלך המוקדם הוביל לחשיפת פעילות הפלוגה במהירות, ברגע שזו החלה, וככה הצליחו לוחמי הלגיון הירדני ופגעו פעם נוספת במכות אש מדויקות בלוחמי גדוד 163 של חטיבת ירושלים.
המ"פ שלא ידע תחילה את מספר הנפגעים, הודיע למפקד הגדוד כי הוא מארגן מחדש את לוחמיו בניסיון לבצע את הפעילות שוב. "ההתארגנות התנהלה בעצלתיים" מתארים הלוחמים בעדויות שמסרו. "אנשים היו המומים וחלקם איבדו את האמון ביכולתם לשוב ולבצע את המשימה. מפעם לפעם נחתו פגזים באזור והאנשים נטו לחפש מחסות". תנועת הכוחות נעשתה במהירות בליווי אש טנקים וכיבוש "בית התריסים" הושלם אך את הבונקר הסמוך עזבו הכוחות בהוראה שקיבלו מגבוה. באותו הלילה, שהיה אחד הלילות הקרים של ירושלים, כפי שסופר בסיום הקרבות, לבשו לוחמי הפלוגה את מעילי הלגיון וצפו באש הקרבות שהתחוללו סמוך לאוגוסטה ויקטוריה כשהם רועדים מקור ומנסים להתחמם.
לאחר סיום הקרבות על שכונת 'אבו טור' התכנסו הלוחמים בשטח כינוס חדש, בחורשה על יד האוניברסיטה בגבעת רם. "כל איש ואיש חפר לו בחשיכה שוחה אישית לשינה קצרה בשארית הלילה. לרוב החיילים הייתה זו שינה ראשונה מאז עלה השחר ליום ב' ה-5 ביוני, ואף-על-פי-כן הייתה שנתם של רבים טרופה". לוחמי הגדוד שנהרגו ונפגעו עלו בזיכרונות החברים שלחמו לצדם.
מחליפו של המג"ד הובא מאזור רצועת עזה, והלוחמים מספרים כי הצליח להפיח בהם תקווה והיה כמו 'זריקת עידוד'. "לא ניתנה לנו שהות רבה לחטט במאורעות יום אתמול ולהשיג אותם לאשורם. המלחמה עדיין לא נסתיימה, ומשימה חדשה הוטלה על הגדוד. בתוך התכונה והפעילות נשתכח העבר לזמן מה. והעיניים היו נשואות אל העתיד".
אקו"ם