יומן מלחמה - היום השלישי: נכנסים לעיר העתיקה
פרויקט מיוחד: אלי קדר, מ"פ בחטיבה הירושלמי, היה נער כשמשפחתו גורשה מהעיר העתיקה. לאחר יומיים של קרבות בשכונות המזרחיות בבירה הגיע הרגע לו חיכה 19 שנה - לחזור הביתה. העדויות של הלוחמים שעשו היסטוריה
אחרי הקרבות ב'ארמון הנציב' ושחרור שכונת אבו טור בדרום העיר נשלחו לוחמי חטיבת ירושלים ביום השלישי של המלחמה אל העיר העתיקה ואחרי כן לאזור גוש עציון וחברון. ביום רביעי בשבוע, כ"ח אייר תשכ"ז, שוחררה ואוחדה ירושלים, אחרי יומיים של לחימה על שכונות העיר מצפון ומדרום.יומן מלחמה:
• היום הראשון - הקרב על ארמון הנציב
• היום השני - הקרב על אבו טור
"ביום ד' בבוקר תקף גדוד של החטיבה מהר ציון את העמדות הירדניות שממזרח להר, וזמן מועט לאחר שהצנחנים פרצו להר הבית דרך שער האריות, פרץ כוח החטיבה דרך שער האשפות והשתלט על הרובע היהודי בעיר העתיקה", תיאר אל"מ במיל' אליעזר אמיתי, שהיה מפקד החטיבה, ונפטר בשנת 2013. את הדברים והעדות שלו לקרבות כתב אמיתי על כמה עמודים תחת הכותרת 'סיפורה של חטיבת ירושלים' וגם אלו הובאו בקובץ סיפורי ששת הימים של בית ספר שדה כפר עציון ופיקוד מרכז.
יובל לששת הימים (עריכה: איריס כהניאן):
בחוברת שהוציאו לוחמי גדוד 163 לאחר הלחימה 'גדוד אפור אחד' מתוארים גם כן רגעי כיבוש הר ציון והרובע היהודי של העיר העתיקה. "בשעות הבוקר המוקדמות של יום ד' ה-7 ביוני, יצא המג"ד יוסק'ה ברוש עם אנשי המטה שלו לסיור לקראת המשימה החדשה". קבוצת הסיור הזו יצאה בטנדרים אל שכונת 'ימין משה' שם נפתחה לעברם אש והם החלו בתצפית ותוכנית הקרב כאשר על פלוגה א', שלא נטלה חלק בלחימה באבו טור והייתה הרעננה ביותר, הוטלה משימת הפריצה להר ציון.
במקביל הגיעו ממטה החטיבה פקודות שקראו לכוחות להזדרז ולצאת לפעילות מידית של כיבוש האזור אלא שהכוחות עוד לא היו בשטח. "ואז התערב אלי (סרן אלי קדר, מפקד פלוגה ד' – י.ע) וזרק את ה'פצצה' שלו: הוא גילה שיש לו בהר ציון פלוגה ערוכה ומוכנה לפעולה...", מתארות העדויות, וכדי להבין איך הגיעה לשם פלוגה מפליגים הסיפורים עשרים שנה אחורה, עד לימי מלחמת העצמאות, כאשר אותו אלי, יליד העיר העתיקה, היה בגיל 16 מצעירי הלוחמים ומגני הרובע היהודי, ורצה כנראה להיות הראשון שפורץ את שערי העיר העתיקה וחוזר אל הבית בו גדל.
"לפני היציאה לסיור, עוד קודם שידע לאן הולכים, לחש לו לבו משהו, והוא הורה לסגן שלו דני קורן לארגן את הפלוגה ללחימה בשטח בנוי, ולהכינה לנסיעה בכל רגע", מתואר בספר הלוחמים. "כשהגיע קבוצת הסיור אל פתח מנהרת ימין משה, ואלי שמע שעולים להר ציון, ידע מיד שמשם קצרה מאוד הדרך אל העיר העתיקה. מיד שלח את הרץ שלו, חייל מן המעולים בפלוגה שליווה את אלי יומם ולילה ולא מש ממנו, להביא את הפלוגה מהר ככל האפשר אל מנהרת ימין משה. לאחר שהורה המג"ד לאלי להישאר למטה ולא שיתף אותו בתצפית, לא יכול אלי להשלים עם הדבר והוא פנה על דעת עצמו אל מפקד פלוגת החק"ש שהחזיקה את המקום ושמע מפיו הסברים על הגזרה. בתוך כך נודע לו שפלוגתו הגיעה לימין משה, והוא הורה להעלותה בזהירות אל קבר דוד שבהר ציון כיוון ששמע יוסק'ה כך, מיד "קפץ על המציאה" וקרא 'אז למה אתה מחכה?'".
במקביל החל יתר הגדוד לנוע והכוח בפיקודו של אלי קידר התחיל להתכונן לפריצה ואחרי שגילו שדה מוקשים נסוגו ומצאו קיר פח שהוביל אל עמדת לגיון שהייתה ריקה ולכן גם נכבשה בקלות. "משם הוסיפה הפלוגה להתקדם כדי להגיע אל הכביש המוליך אל שער האשפות", ממשיכות לתאר העדויות. "את הכביש הזה זכר אלי עוד מימים עברו, ועתה ביקש להאמין שעודנו קיים, ואמנם הגיעו אליו, אבל מצאוהו בערימה ענקית של סבך תיל, ומזה ומזה שטחים ממוקשים. באותה שעה אף נתגלתה למלוא העין החומה כולה, משער ציון עד שער האשפות. לא היו בידי הפלוגה אמצעים לפרוץ גדרות או מיקוש, כי הכלים החבלנים רוכזו בפלוגה א', שנועדה לכתחילה לפריצה".
אחרי שהתעורר החשש כי אש תפתח עליהם קיבלו שני לוחמים הוראה לשכב על גדר התיל במקום, ועל גבם עברו הלוחמים אלא שאחרי שחצו את המכשול הראשון סבר מפקד הפלוגה כי השטח סביבם ממוקש ולכן נזהרו לדרוך רק במקומות שכבר עברו בהם עד שמצאו מחסה.
"מעל לגדר אבן צפו (מפקד הגדוד ומפקד הפלוגה – י.ע) אל שער האשפות וראו את מחנה הלגיון שבהר-ציון והנה הוא ריק, וכל העמדות ריקות. אז הורה יוסק'ה לבנות מדרגות מארגזי ירקות שהיו בשטח והפלוגה כולה עלתה ועברה. בכך נסתיים כיבוש הר-ציון". היעד הבא, היה שער האשפות והלוחמים קיבלו הנחיה לרוץ ולא לעצור עד שיגיעו אליו. "סמוך לשער עצר את הפלוגה במחסה, ויצא עם הרץ שלו אל השער", מספרות העדויות את רגעי הדרמה.
"הוא פתח בו בזהירות סדק צר, לצורך תצפית בלבד, ובדק במשקפת את גגות הבתים השולטים על השער מבפנים, וכל חלון וכל קרן רחוב, אך לא גילה כלום. הייתה דממה מוחלטת. אז פתח את השער לרווחה והכניס את הפלוגה פנימה. ואז ראה פתאום דבר שלא הבחין בו קודם רק משום שלא חיפש אחריו ולא ציפה לו - על כל הבתים התנופפו דגלים לבנים לאות כניעה". לוחמי הפלוגה תפסו עמדות וכדי לתאם גבולות גזרה עם הצנחנים שפרצו במקביל דרך שער האריות קיבלו הכוחות הנחיה להמתין ולא להמשיך לעיר העתיקה.
"לבסוף ניתנה הרשות, ולאחר שנשא אלי נאום קצר באזני הפלוגה ונתן הוראות חמורות בדבר הזהירות בפתיחת אש, יצאה הפלוגה אל הרובע היהודי וסרקה אותו. שם התפצלה... אין צריך לומר כי אלי לא נזקק כלל למפות. הוא הכיר 'כל חור' בעיר העתיקה. עד שאלי נתן תדריך לכיבוש מגדל דוד ושער יפו, נשמע רעש, ומרחוב השוק הגיחו הצנחנים. הייתה פגישה נרגשת חיבוקים ונשיקות. אלי הסביר למפקד כוח הצנחנים שהוא הולך לטהר את מגדל דוד, אבל הלה הודיעו כי זוהי משימתו שלו, שקיבל ממפקדיו. הפעם ויתר אלי. קצרה רוחו לחזור אל הרובע היהודי ולשוטט בו".
אחרי הפעילות בעיר העתיקה שנמשכה 24 שעות עלה הגדוד למנוחה וקיבל עליו משימה חדשה - שחרור אזור דרום הר חברון. ישראל אלישקביץ', מפקד מחלקה בפלוגה ב' של הגדוד, נשא דברי זיכרון באנדרטת גדוד 163 בטקס יום הזיכרון האחרון וסיפר כי אחרי יום הקרב באבו טור ולאחר לילה של נדודי שינה בשל המראות והחוויות שעברנו הוטל עליהם להשתתף בפריצה לירושלים העתיקה.
"פרצנו משער האשפות בשעות הבוקר והשתלטנו במהירות על רובע המוגרבים ועל רחבת הכותל המערבי, שהייתה ריקה לחלוטין ולמרות כל מה שמסופר, אני חוזר ומציין שלוחמינו היו הראשונים להגיע לכותל". רס"ן במיל' יעקב (יקי) רשף שהיה מפקד פלוגה א' קיבל אחריות על משימת כיבוש החלק הירדני של הר ציון והפריצה לעיר העתיקה יחד עם הפלוגה של אלי קידר. "הפלוגה ניהלה קרב אש באזור שער האשפות שהיה הקרב היחיד בתוך אגן העיר העתיקה וקיבלה הוראה לעצור במרחק קצר ביותר מן הכותל". מפקד הפלוגה, רשף, רצה להמשיך אך קיבל הנחיה לעצור כדי למנוע היתקלות עם כוחות של הצנחנים. "הוא קיבל את הדבר ונעצר במקום. בפועל חיכתה הפלוגה זמן רב וכך יצא שהיו אלה הצנחנים שהגיעו ראשונים אל הכותל", מתארות העדויות.
אחרי שחרור העיר העתיקה, ומתן זכות הראשונים ללוחמי הצנחנים לגעת באבני הכותל, כפי שמספרת ההיסטוריה, קיבלו כוחות מחטיבת ירושלים הוראה להתכונן להתחיל תנועה לכיוון גוש עציון וחברון ובדרך נדרשו עוד קודם לכן לגבור על כוחות הלגיון הירדני שהוצבו באזור הר חומה ורמת רחל. יוסי לנגוצקי שהיה מפקד הסיירת הירושלמית מספר כי את התדריך קיבל מפקד החטיבה איתו, עוזר קצין המודיעין של החטיבה, ראובן (רובי) ריבלין, נשיא המדינה לימים. "גלשנו מ'מוצב הפעמון' לוואדי המפריד בין רכס רמת רחל לרכס הר חומה, וביצענו התקפה רגלית שטיפסה במעלה המדרון לגובה של כמאה מטר עד למוצב", שחזר לנגוצקי.
"כשהגענו חסרי נשימה לגג ההר, הסתבר לנו שהלוחמים הירדנים הסתלקו משם, כנראה עם ראשית טיפוסנו אליהם. כשהייתי על פסגת ההר, הורה לי בקשר המח"ט, לרדת בחזרה לוואדי ולהוליך את החטיבה דרומה לחברון". מכאן ואילך המשיכו לוחמי החטיבה לאזור קבר רחל, והגיעו עד כפר עציון - מקום בו ביקר לנגוצקי כשהיה תלמיד בבית ספר. "המקום היה נטוש לחלוטין, דלתות המבנים הקשתיים בסגנון המחנות הבריטים הין פתוחות ודפי נייר ושאריות ציוד אחרים היו פזורים על פני השטח. והנה חיילים ישראלים עומדים בתוך כפר עציון".
באתה שעה, הדליקו לוחמי החטיבה את מקלטי הרדיו שהיו ברשותם, ושמעו את תקיעות שופר, התפילות, וקריאות השמחה מרחבת הכותל המערבי. "הכותל המערבי בידינו. תדהמה, לא יאומן! היה זה שידור חוזר של הקלטות מהכותל משעות לפני הצהריים שעה שהיינו בהתקפה ובתנועה ולא ידענו כלל על כיבוש העיר העתיקה. אין מילים בפי לתאר את עוצמת הזעזוע של אותו רגע. הצירוף הלא יאומן בין קבלת הידיעה על ההגעה לכותל המערבי לבין רגע הגעתנו ראשוני צה"ל לכפר עציון היה מהמם. פרצתי בבכי, דמעות שטפו את פני ואת פניהם של לוחמים נוספים - היה זה רגע מכונן שלא יישכח ממני לעולם".
המח"ט לשעבר אמיתי ממשיך לתאר בדבריו את היום הרביעי למלחמה ואחרי כן את השהות באזור בימים שאחרי הניצחון בששת הימים. "הייתה זו מלחמה גדולה, גדולה מכל הבחינות, מלחמה שעמדנו בה בכבוד. לא קרה אף מקרה אחד ויחיד שבו לא מילאה איזו יחידה את משימתה. לרוב עשו היחידות הרבה מעל המוטל עליהן. כל זה הושג בעיקר תודות לסיבה אחת ויחידה - איכותם של אנשינו", סיכם.
אקו"ם