50 לשחרור ירושלים: א־לוהים לא נשאר אילם
שחרור ירושלים היה המשך ישיר של מלחמת העצמאות והעניק להקמת המדינה רובד עמוק יותר. לא עוד מקלט זמני ליהודים ניצולי פרעות, אלא עם השב למולדתו
ארנולד טוינבי היה היסטוריון בריטי אנטישמי. בכתביו תיאר את תולדות העולם כמערך סדור של תרבויות העולות ושוקעות לחלופין. קיומו הממושך של העם היהודי קלקל את התיאוריה הזו, ולכן טען טוינבי שהיהודים אינם עם חי אלא "שריד מאובן". עוד אמר טוינבי שהיהודים כל כך גאים על המצאת המונותאיזם, האמונה בא־ל אחד, וזה מלמד שגם בעולם הרוח כל מה שחשוב ליהודים הם מספרים. הקמת מדינת ישראל הייתה סטירת לחי לטוינבי, כי שרידים מאובנים אינם מקימים מדינות צעירות. כתגובה, הוא הקצין את התבטאויותיו כנגד היהודים.
בשנת 1961 הזמין אותו לוויכוח פומבי הרב ד"ר יעקב הרצוג, השגריר הצעיר של ישראל בקנדה. הרצוג היה דמות מופת. הוא היה בנו של הרב הראשי יצחק הרצוג ואחיו של הנשיא לעתיד, חיים הרצוג (וגם דוד של בוז'י). לימים התלבט בין שתי הצעות עבודה שונות מאוד: הציעו לו להיות הרב הראשי של בריטניה וגם מנכ"ל משרד ראש הממשלה בישראל. לא היה עוד אדם שעמד בהתלבטות הייחודית הזאת. הרצוג בחר באפשרות השנייה, ונפטר בגיל צעיר בעודו מכהן בתפקידו זה.
הוויכוח הפומבי עורר עניין רב בעולם, ושודר ברדיו בקנדה, בארה"ב ובישראל. הרצוג הבריק, אך לא הצליח לשכנע את טוינבי. אחרי מלחמת ששת הימים נפגשו שוב השניים, ואז אמר טוינבי להרצוג ששינה את דעתו על היהודים. "הבנתי את הקשר שלכם לארץ ישראל", אמר. הרצוג שאל אותו מה גרם לשינוי. "שמעתי ברדיו את הצנחנים שלכם ליד הכותל המערבי", אמר טוינבי, "והבנתי שטעיתי". הרצוג תמה: "אבל אתה לא מבין עברית!" על כך השיב טוינבי: "יש לי אנטנה היסטורית. גם בלי להבין עברית, שמעתי מה שהייתי צריך לשמוע".
כוח צנחנים צופה על העיר העתיקה מכיוון מוזיאון רוקפלר. שחרור ירושלים היה המיצוי של הקמת המדינה מבחינה עמוקה.
צילום: עמוס צוקר, דובר צה''ל, באדיבות ארכיון צה''ל במשרד הביטחון
בעוד 500 שנה, כאשר ילמדו סטודנטים קורס בתולדות ישראל, ייתכן שבכלל לא יבחינו בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים. הם אולי ישמעו ממרציהם שזו הייתה מלחמה ארוכה אחת, עם הפסקת אש של כמה שנים באמצע. בזמן הפסקת האש הזו, מדינת ישראל נכלאה בגבולות חנק זמניים, צרים וארוכים, בלתי אפשריים להגנה. לא בכדי קרא להם אבא אבן "גבולות אושוויץ". הירדן הוא הגבול הטבעי של ארץ ישראל המערבית, וכשצה"ל הגיע אליו היה זה המשך טבעי של המלחמה להקמת המדינה, השיא האמיתי של מלחמת העצמאות.
שחרור ירושלים היה המיצוי של הקמת המדינה גם מבחינה עמוקה יותר. חוקר הקבלה הגדול גרשם שלום גדל במשפחה גרמנית מתבוללת, ופילס בעצמו את דרכו ליהדות ולציונות. כמתבונן חד־עין, כתב שלום לפילוסוף פרנץ רוזנצוייג שהחלוצים הסוציאליסטים משלים את עצמם כשהם חושבים שיוכלו להשאיר מחוץ לתמונה את העוצמה הדתית של מסורתנו. "א־לוהים לא יישאר אילם", כתב שלום, "בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו".
חיילים פורצים את הדרך לירושלים. עם השב למולדתו הנצחית.
צילום: זאב ספקטור, לע''מ
בין מייסדי הציונות היו שהבינו שהיא רק קומה נוספת בבניין העתיק של מסורתנו והיו שהתכחשו לכך. במדינת ישראל הקטנה של הפסקת האש, המנותקת מהמחוזות שבהם הילכו הנביאים ושאליהם ערגו אבותינו, האשליה הזו עוד הייתה יכולה להתקיים. היה אפשר להעמיד פנים שעם חדש נוצר כאן, שדבר אין לו עִם היהודים העתיקים ועִם אמונתם. האשליה הזו קרסה עם שחרור ירושלים, יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים. כשאמר משה דיין בבוז על הר הבית: "מי צריך את כל הוותיקן הזה?" הוא הראה רק את עוצמת אטימותו. האנטנה ההיסטורית של טוינבי הייתה חדה יותר.
בסניף בני עקיבא באלקנה שבשומרון, היו רקומים על הפרוכת הצנועה דבריו של הנביא ירמיהו: "עוד תטעי כרמים בהרי שומרון". אני חושב שאולי בגלל הפסוק הזה התעקש אבא ז"ל לנטוע בחצרנו גפנים. כשאני הולך לכותל המערבי, אני עובר בדרך בגינה ציבורית קטנה. על שלט עץ צנוע כתובים שם דבריו של הנביא זכריה: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ". לפעמים אני רואה שם סבתא יושבת על ספסל ולידה משחקים נכדיה, וכל השאלות הגדולות על דת ומדינה וציונות ואמונה מתפוגגות לנוכח המראה הפשוט הזה, חזון הנביאים מתנדנד בנחת ובוכה כשנגמרת לו הבמבה.
שחרור ירושלים הוא גדול מהכותל, גדול אפילו מהר הבית, גדול מירושלים עצמה. הוא קבע את צביונו של המפעל הציוני כולו: לא מקלט זמני ליהודים ניצולי פרעות, אלא עם השב למולדתו הנצחית. מהיום ההוא והלאה, א־לוהים לא נשאר אילם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם