הלוחש לכתבים: היועץ המשפטי של חדשות 2 לא נבהל מתביעות
כל ערב זורמים אל עו"ד ישגב נקדימון מכתבי ההתראה מאת נושאי תפקידים המנסים פרסום לא רצוי, ומאיימים בתביעות דיבה בסכומי עתק. אך הוא לא מוותר, מגן בלהט על סקופים, ומוכן גם ללכת לבית המשפט. רק עבודה מרושלת שנעשית למען הרייטינג הוא לא סובל
צרכני האקטואליה בכל רחבי העולם למדו בשבוע שעבר לדעת מיהו אורן חזן. אחרי הסלפי היוצא דופן עם נשיא ארצות הברית, מיהרו העיתונים, המהדורות והאתרים לספר על חבר הכנסת הישראלי הצבעוני, ולא שכחו לציין את הפרשיות המביכות ששמו נקשר בהן. אחד המקורות שהסתמכו עליהם היה התחקיר של כתב חדשות 2 עמית סגל, שחשף שחזן ניהל קזינו בבולגריה והשתמש בסמים קשים. העיתונאים מהתקשורת הזרה ידעו שהם יכולים להתייחס לתחקיר הזה כאל אמת מוצקה: חזן כבר הגיש תביעת דיבה על סך מיליון שקלים נגד סגל, אך צוות ההגנה, בהובלת עורך הדין ד"ר ישגב נקדימון, הצליח לשכנע את בית המשפט שהיה נכון וראוי לשדר את התחקיר, על אף הכחשותיו של חבר הכנסת.
הדרך להוכחת צדקתו של הכתב, מספר נקדימון, לא הייתה פשוטה. המקורות שמסרו את המידע על סמך בילוייהם המשותפים עם חבר הכנסת ביקשו בהתחלה לשמור על חיסיון, וסירבו להעיד לטובתו של סגל. "אף אחד לא רוצה לפרסם בראש חוצות שהשתמש בסמים", אומר נקדימון, היועץ המשפטי של חברת החדשות זה 24 שנה. "הגשתי בקשה לאפשר להם להעיד בדלתיים סגורות, אך בית המשפט דחה אותה בנימוק שאי אפשר לחלוק עליו: אין סעיף בחוק שמאפשר לסגור את דלתות בית המשפט בנסיבות האלה. לכן אני אסיר תודה למי שהסכימו להיחשף בכל זאת ולמסור את הידוע להם. אחד מהם הוא חוזר בתשובה, בחור עם זקן וכיפה, ובשבילו לספר על שימוש בסמים ומפגש עם נערת ליווי היה בעייתי מאוד. ובכל זאת הוא בא באומץ והעיד".
אחת העדויות המרכזיות בכתבה הייתה של אדם ששמו ולדו, שהיה מעורב בניהול הקזינו בבולגריה, והיום מנהל קזינו בנפאל. אחרי מסע שכנועים הסכים ולדו להגיע לבית המשפט בישראל. "כמה ימים לפני העדות הוא עדכן אותנו שבשל ענייני עבודה, הוא לא יוכל לבוא לכאן. אחרי הרבה בקשות, הוא הודיע שבכל זאת יגיע. העד הזה היה חשוב לנו מאוד, אבל עד הרגע האחרון לא ידענו אם הוא באמת יבוא. עמית עקב אחרי המטוס שלו באפליקציה שמראה מתי הוא ממריא ומלווה את התקדמות הטיסה. בסופו של דבר ולדו הגיע והעיד בבולגרית. הבאנו במיוחד מתורגמנית, ורק בסיום העדות השופט אמר שהוא דובר בולגרית. בעזרתו של ולדו הצלחנו להוכיח טענת 'אמת דיברתי'".
בסופו של דבר פסק השופט עזריה אלקלעי כי תחקיר חדשות 2 אינו הוצאת דיבה. הוא דחה את רוב הטענות שנכללו בכתב התביעה, וקבע כי עדותו של חבר הכנסת לא הייתה אמינה וכללה דברים שאינם אמת. עם זאת פסק בית המשפט לחזן פיצוי בסך 40 אלף שקלים בשל הטענה שסחר בסמים, כלשון ידיעה שהופיעה באתר מאקו כשסגל חתום עליה, וכפי שניתן היה להבין מדברים שאמר הכתב בתוכנית "שש עם עודד בן-עמי".
"נכון. השימוש במילה 'סחר' היה טעות - שלא עמית עשה אותה", אומר נקדימון. "ועדיין, אני רואה בתיק הזה הצלחה מלאה. התחקיר לא הופרך, לא בעניין ניהול הקזינו ולא בעניין הסמים. אחרי שהכול נגמר, התכנסנו אנחנו, האנשים שעבדו באופן צמוד על התיק – עורך המהדורה גיא סודרי, מנכ"ל חברת החדשות אבי וייס, וחברות הצוות המשפטי דקלה בירן ואיה בק - העלינו סיפורי קרבות ואכלנו ארוחה טובה".
איך בכלל הגעתם לבית משפט? האם התחקיר לא לווה בייעוץ משפטי מקדים?
"לשידור קדם כמובן ייעוץ. כשסגל פנה לחזן לבקש תגובה, הוא נענה בהכחשה".
למה התביעה הוגשה באופן אישי נגד סגל, ולא נגד חברת החדשות ששידרה את התחקיר?
"בואי נשאל שאלה מעניינת אחרת: למה התביעה בכלל הוגשה? למה שאדם במעמדו של חזן יגיש תביעה על מיליון שקלים נגד עיתונאי בכיר, כשהוא יודע שהדברים שפורסמו אכן נכונים?"
למה?
"כנראה הוא חשב שלא יצליחו להוכיח".
האבחנה בין מה שאפשר להוכיח ומה שלא היא משימתו המרכזית של עו"ד ישגב נקדימון. לריאיון איתו כדאי להצטייד במכשיר הקלטה נוסף, עוד אמצעי הוכחה ליתר ביטחון. הרי מילה אחת שלא במקומה, ואפשר לחטוף גם כאן תביעה.
במסגרת תפקידו הודף נקדימון מכתבי איומים מעורכי דין, ונלחם על זכות הציבור לדעת מול מי שמנסה למנוע ממנו את המידע. לצד זאת הוא מעניק ייעוץ משפטי לעורכים ולכתבים לפני שידור, ולפעמים חוות דעתו מאלצת לגנוז חומרים. "אני לא עורך וידאו, אלא עורך דין", הוא עונה כשאני שואלת אם הוא רואה את עצמו כסוג של צנזור. "מדי יום אני מעורב במערכת החדשות, ואני מווסת את המידע שמועבר אל הציבור, אבל ממש לא מצנזר. אל שולחני מגיעות סוגיות רגישות ומורכבות, ואני צריך לוודא שאין מניעה משפטית לשדר את המידע. לשם כך אני מאזן בין האינטרסים של העיתונאים והמערכת, שרוצים לפרסם כמה שיותר, ובין כללי החוק ומושא הכתבה".
כבן לעיתונאי ותיק ולתובעת משטרתית, הוא משלב בין שני המקצועות. כבר בזמן השירות הצבאי שלו החל נקדימון בלימודי ערב בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל-אביב. את תקופת ההתמחות עשה אצל עורך הדין חנן מלצר, כיום שופט בבית המשפט העליון. "הייתי המתמחה הצמוד של חנן", מספר נקדימון. "בתקופה הזו למעשה התאהבתי במקצוע. שם ראיתי את העולם האמיתי של המשפט".
לאחר הסמכתו הוא המשיך לעבוד במשרדו של מלצר, שנבחר ללוות את חברת החדשות של ערוץ 2 בימי הקמתה. העבודה כללה עריכה של חוזי ההעסקה הראשונים, טיפול בזכיינות "ובעצם הכול, משרוך נעל ועד פיל". עם עליית הערוץ לאוויר החל נקדימון לטפל גם בתביעות לשון הרע. "שמחתי על העיסוק בתקשורת, אבל אז עוד לא חשבתי שזה יהיה חלק דומיננטי בקריירה שלי", הוא מספר.
אחת הדרמות הגדולות הזכורות לו מהשנים הראשונות של הערוץ היא ניהול המשא ומתן מול רוני קמפלר, הצלם החובב שמצלמתו קלטה את רצח רבין. שתי קבוצות התחרו על רכישת הקלטת: מן הצד האחד חדשות 2 וידיעות אחרונות, וממול העיתון מעריב, שהיה אז בבעלות משפחת נמרודי, וערוץ 1, שעדיין היה הערוץ המוביל. הפגישה עם קמפלר נמשכה לילה שלם, ובסיומה זכו ערוץ 2 וידיעות בסרטון המבוקש, בתמורה לכמיליון שקלים. שידור הקלטת במהדורה נתן את האות למעבר הצופים מהערוץ הראשון לשני, במגמה שרק הלכה וגברה מאז הערב ההוא.
"אני זוכר את הרגע שבו ראיתי את התמונות מהקלטת לראשונה", מספר נקדימון. "אתה מבין שאתה צופה במשהו היסטורי, בחומר שאף אחד עוד לא צפה בו, חוץ מוועדת שמגר שחקרה את הרצח". אחרי קניית הקלטת היה נקדימון אחראי לשמירת הזכויות על החומר המצולם, וליווה את תהליך מכירת הקלטת לרשתות השידור בעולם.
ב-1998, עם התפתחות חברת החדשות והתרחבותה לתוכניות נוספות מעבר למהדורה המרכזית, עזב נקדימון את משרדו של מלצר והחל לעבוד כיועץ משפטי בתוך הערוץ. "בסופו של דבר מערכת החדשות יודעת על מה היא צריכה לפנות לייעוץ", הוא מתאר את דפוסי הפעולה שגיבש שם. "אני לא רוצה לקבל מראש את הנושאים, אלא שיפנו אליי בדברים שבהם זקוקים לסיוע שלי. המשמעות היא לייעץ לכתבים לפני שיוצאים לדרך, לתחקירנים, לעורכים וגם למפיקים ששואלים בענייני זכויות יוצרים. גם אם מוגשת בסופו של דבר תביעה, אנחנו לא מופתעים. אלה דברים שאנחנו לוקחים בחשבון מראש".
העבודה שנדרשת ממנו היא אינטנסיבית. לדבריו, בכל רגע עומדים בין 20 ל-35 הליכי תביעות פתוחים נגד חדשות 2. יש תחקירים שהוא מלווה במשך שבועות וחודשים, ויש דרמות שמתרחשות בין ארבע מהדורות החדשות היומיות – בחמש, בשש, בשבע וחצי ובשמונה. השעה הלחוצה ביותר, מבחינתו, היא זו שלפני שידור המהדורה המרכזית, אז מקבלת מערכת החדשות את מרבית מכתבי ההתראה ממושאי הכתבות. "לוחות הזמנים צפופים. המעגל הזה מושלם לפעמים בתוך יום אחד, ולפעמים אפילו בתוך שעות. יש מקרים שנדרש בהם ייעוץ מיידי, במיוחד כשמעלים גם 'פושים' לאינטרנט, וצריך לחוות דעה משפטית באופן מהיר". לשערורייה שליוותה את חברת החדשות בעקבות שידור הכתבה על מסיבות רווקים בבוקרשט – כתבה שלכאורה בוימה בחלקה - הוא מעדיף שלא להתייחס.
בדרך כלל הכתבים והעורכים משתפים אתך פעולה?
"לרוב מקבלים את עצותיי, אבל קרה לי גם שלא קיבלו, ואחר כך נאלצתי לייצג בבית המשפט עמדה שידעתי מראש שהיא בעייתית. זו סיטואציה מורכבת".
מבחינת הכתבים, אתה מן הסתם עוד משוכה שצריך לעבור בדרך לפרסום.
"הכתב רוצה לשעוט קדימה ולפרסם; הגישה הבסיסית שלי היא להיות יצירתי ולדאוג שהכול יתפרסם, אבל במגבלות החוק. יש כתבים שכבר התנסו בתביעות, והם מבינים יותר את החשיבות של הייעוץ המשפטי".
מערכות החדשות מלאות היום בעיתונאים צעירים ומלאי להט, שמתחרים זה בזה על מקום במהדורה או בעמוד הראשי של העיתון. זה מביא לירידה בסטנדרטים העיתונאיים?
"בזמנו, אבא שלי היה עושה אינספור הצלבות ובדיקות לפני ששלח חומר למערכת. הוא עבד בסטנדרט מקצועי שאומר שלא משחררים לאוויר עובדה בלי שבודקים כמו שצריך. זה לא אומר שלא קורות טעויות, כי גם כשאתה מוודא הכול באופן יסודי אתה לפעמים טועה. גם אצל האנשים שאני עומד איתם במגע בייעוץ המשפטי שלי, אני רואה את האחריות ואת הרצון להצליב ולוודא. כשאתה עובד בכלי תקשורת כמו חדשות 2, זה מחייב. אם נראה לי שחסרה בדיקה זו או אחרת, אני שולח את התחקירן או הכתב להשלים. אני לא חושב שהיום היד קלה יותר על הדק הפרסום".
שיקולי רייטינג יכולים להכריע בשאלות כאלה?
"כשאני משתתף בישיבה שדנים בה בתחקיר מסוים, השיקול הזה פשוט לא רלוונטי. מעבר לכך, אני גם יכול להגיד שאם כתב רק מבקש להביא מהר משהו בשביל הרייטינג, הוא מתרשל ולא עושה את תפקידו נאמנה. מה שקיים מבחינתי הוא העניין הציבורי. אם יש לציבור עניין לדעת נושא מסוים, אלחם כדי שהחומר ישודר, גם אם זה יצריך להגן על הכתבה בבית המשפט".
אחד התיקים שנקדימון גאה בהם במיוחד עסק בשידור קלטת שמוכיחה את חפותו של נאשם בעברת אונס, אחרי שזה כבר הורשע ונידון לתשע שנות מאסר. מדובבת שנשלחה אל המתלוננת הקליטה אותה מודה שניפחה ושינתה את העובדות. בעקבות זאת פנו עורכי דינו של הנאשם לבית המשפט בבקשה לשחרר את מרשם. במקביל הגיעה הקלטת לחדשות ערוץ 2, אך בית המשפט הוציא צו איסור פרסום על השמעתה. נקדימון ביקש לאפשר את השידור, וכשבית המשפט המחוזי דחה את בקשתו, הוא פנה לבית המשפט העליון. "ההערה הראשונה שקיבלתי מאחד השופטים הייתה שנראה לו שהערעור הזה מוגש כדי לשרת מטרות של רייטינג. ביקשתי לשכנע את בית המשפט שלא כך הדבר", מספר נקדימון.
בסופו של דבר אושרה הקלטת לשידור. "זה מקרה שאני מביא כדוגמה שמסבירה מדוע אני אוהב את המקצוע. אנחנו מדברים על סיטואציה שבה אדם עובר את כל הגלגלים של מערכת אכיפת החוק – הוא נעצר, נחקר, עומד לדין על אונס, מורשע, מגיש ערעור, נכנס לכלא ויושב שנתיים עד שהמשפחה שלו מקליטה את המתלוננת".
אבל אם נודה על האמת, הקלטת הזו הייתה מביאה לשחרור הנאשם גם אילו לא שודרה במהדורת חדשות.
"נכון, הוא היה יוצא מהכלא, ובית המשפט היה מצהיר שזה 'מחמת הספק בהסכמת הצדדים', ואף אחד לא היה מספר לציבור שלמעשה הבן-אדם חף מפשע. עם ישראל לא היה יושב בערב ורואה שאדם הורשע בצורה כוזבת".
לא פעם מוצא עצמו נקדימון נלחם נגד צווי איסור פרסום על שמות חשודים. באחד המקרים הוא דרש לאפשר את פרסום שמו של פסיכיאטר בכיר, שנחשד בביצוע עברות מין במטופלות. "עברנו שלוש ערכאות כדי שהציבור ייחשף לשם שלו. זה לקח חודשים של מאבק לא פשוט", הוא מספר.
עד כמה קל למנוע פרסום שמו של חשוד בפלילים?
"הפסיקה בנושא הזה נותנת משקל גבוה לחופש הביטוי, וקובעת ששמו של חשוד ייאסר לפרסום רק אם ייגרם לו 'נזק חמור'. זה רף גבוה מאוד. היו לא מעט מקרים שניתן צו איסור פרסום ואני ביקשתי לבטל על סמך הפסיקה. אחת הבעיות הגדולות בצווים היא שהמשטרה מגיעה, מבקשת במעמד צד אחד לאסור את הפרסום, והשופט לא שומע בכלל את הצד השני. כשאני מקבל את הצו, אני מבקש לבטל משהו שכבר ניתן, וזו עמדת נחיתות".
בשנים האחרונות אנחנו רואים מעבר משמעותי לצריכת חדשות באינטרנט. גם חברת החדשות מפעילה אתר שהתכנים בו מתעדכנים כל הזמן. איך זה משפיע על הסיכון המשפטי הנלווה לפרסום?
"האינטרנט השפיע בכמה רבדים. הראשון הוא שהפרסום בעצם קיים כל הזמן. גוגל זוכר הכול, החומרים נמצאים באתרים השונים, והפרסום בעצם מתחדש בכל יום, כך שהנזק שבגינו אתה עלול להיתבע הוא גדול יותר. חשוב לזכור שהמידע נגיש בכל העולם, כך שיכולים להגיש נגדך תביעה בארצות הברית על משהו שפורסם בארץ. וזה משמעותי, כי בארצות הברית יש חבר מושבעים, וסכומי הפיצוי הם בסדר גודל אחר לגמרי. מלאניה טראמפ, למשל, זכתה לאחרונה בתביעת דיבה נגד ה'דיילי מייל' הבריטי, ונפסק לה פיצוי בגובה 3 מיליוני דולרים. מצד שני, יש לך אפשרות להסיר תכנים. ואחרי כל זה, בחברת החדשות התכנים העיקריים הם בטלוויזיה".
עד כמה התביעות שמוגשות משפיעות על חופש העיתונות?
"הגשת התביעה עצמה לא מאיימת, ויש גם הגנות חשובות שהתפתחו דרך פסיקת בתי המשפט, והן מאפשרות לעיתונות לעשות את תפקידה כראוי. למשל, הגנת 'העיתונות האחראית', שבה נעשה שימוש במשפט של אילנה דיין וסרן ר' (בעקבות תחקיר התוכנית "עובדה", שבו נטען כי הקצין ביצע וידוא הריגה בנערה פלסטינית שנחשדה כמחבלת – ר"ר). ההגנה הזאת אומרת שגם אם אתה לא מוכיח 'אמת דיברתי', אבל המידע הוא בעל חשיבות ציבורית משמעותית, ואתה מוכיח שהתחקיר היה יסודי ונבדק - תעמוד לך הגנה של תום לב. המחשבה שמאחורי הפסיקה הזו אומרת שלא תמיד אתה יכול להוכיח את האמת. למשל, כאשר המקור שלך חסוי. מקורות חסויים הם נשמת אפה של עיתונות התחקירים - אבל הם לא יבואו להעיד בבית משפט. ואז נשאלת השאלה איך אתה מוכיח שהתחקיר שלך אמיתי. אם אין לך ראיות אחרות - אפשר לבקש להתבסס על 'עיתונות אחראית'".
מה שכן מפחיד את נקדימון בהקשר של חופש העיתונות הם פסקי דין שיחייבו תשלום פיצויים בסכומים גבוהים במיוחד. "אם חלילה ייפסקו פיצויים שיכולים לסגור כלי תקשורת, זה עלול להיות איום על עתיד העיתונות. הטלת פיצוי, גם במקרה שנעשתה טעות, צריכה לקחת בחשבון את השלכות הרוחב על חופש הביטוי - זכות שבירה מאוד שצריך להגן עליה בכל יום מחדש".
כשאני מבקשת ממנו להיזכר בכישלון הכי גדול שלו, נקדימון לוקח כמה דקות למחשבה. "את המקרה שאני עומד לתאר לא הייתי מגדיר ככישלון, אלא כתיק קשה. תיק שבו הרגשתי שלא העברתי לבית המשפט את מלוא המשמעות של חופש העיתונות".
את התביעה שנקדימון מדבר עליה הגיש השחקן יוסף שילוח ז"ל נגד העיתונאי מוטי קירשנבאום ז"ל, בעקבות כתבה ששודרה בפברואר 1999 בתוכנית "אולפן שישי". בכתבה הוצג שילוח כמי שמנסה לפנות תושבים ערבים מתוך בית ביפו שהיה בבעלותו, וזאת כדי למכור את הנכס ליזם נדל"ן. קירשנבאום שילב בכתבה קטעים מתוך סרטים ששילוח שיחק בהם דמויות ערמומיות וחלקלקות. שילוח, שהיה פעיל שלום, נפגע מהכתבה והגיש תביעת דיבה בסך מיליון שקלים נגד חברת החדשות.
"זה לא היה תיק רגיל", אומר נקדימון. "ניסיתי להסביר לבית המשפט שבשם חופש האמנות שולבו הקטעים הללו כאילוסטרציה, והם אינם מעידים ששילוח הוא כזה. בית המשפט קבע שהייתה פה לשון הרע, ופסק פיצוי של 70 אלף שקלים לטובת שילוח. הסכום הזה לא היה גבוה, אבל הרגשתי תסכול מסוים מכך שלא הצלחתי להעביר את המסר".
במשך השנים השלים נקדימון דוקטורט וכיום הוא גם מרצה, בין השאר בבית הספר למשפטים של המכללה למנהל. את מרבית זמנו הוא מחלק בין חברת החדשות של ערוץ 2 למשרד עורכי הדין שלו, בשותפות עם עו"ד שרון קיסר ועו"ד פרופ' אריאל בנדור. בין השאר הוא ייצג את ילדי אחד ההרוגים בפיגוע "אוטובוס האמהות" ממארס 1988, בערעור עקרוני שעסק בהשוואת זכויותיהם לגמלאות מביטוח לאומי לאלה של יתומים משני ההורים. גם במשפט "ראשונטורס" הוא היה מעורב, כפרקליטו של אחד הנאשמים.
את פני האורחים במשרדו מקבלת מכונת כתיבה ישנה שהייתה שייכת לסבו של נקדימון, יצחק אשר קאמינקר. הסב היה ממייסדי תנועת פועלי אגודת ישראל, והקים את "מחנה ישראל", הקיבוץ החרדי הראשון. הוא שאף לשלב בין חקלאות ללימוד תורה, ובין לבין שימש כעיתונאי ב"קול ישראל", עיתונה של תנועת פא"י. לצורך כך השתמש במכונת הכתיבה הזו, השוכנת היום במשרדו של הנכד. "למעשה אני דור רביעי לאהבת הכתיבה", אומר נקדימון, שפרסם כמה ספרים משפטיים פרי עטו. "סבא-רבא שלי, ששימש כשו"ב (שוחט ובודק) בעיירה בפולין, היה כותב בביטאון השוחטים, סבא שלי כתב ב'קול ישראל', ואבא כבר עשה את הקריירה שלו בעיתונות".
הפסקול שליווה את שנותיו הראשונות היה צליל מכונת הכתיבה של אביו, העיתונאי והסופר שלמה נקדימון. בתור ילד הגיע עם אביו לדסק של "ידיעות אחרונות", משם הוא זוכר "את ריח הדפוס ואת קדחת הפעילות של העורכים". הוא נכח גם בפגישות בבתי קפה עם מקורות שהעבירו חומרים, "והיום בדיעבד אני רק יכול לנסות ולהעריך מה נמסר שם". לעתים היה מתלווה לאב לסיקור אירועים פוליטיים במצודת זאב או בבית מפלגת העבודה, ברחוב הירקון 110. בכלל, הפוליטיקה הייתה מרכיב משמעותי בבית משפחת נקדימון. המנהיג המוערך ביותר היה מנחם בגין, ששימש גם כסנדק של ישגב. "בכל מפגש איתו הוא היה מצביע עליי ואומר 'הילד הזה תמיד מצביע בשבילי'".
ארבעים שנה אחרי המהפך הפוליטי הראשון בתולדות המדינה, נקדימון, שהיה אז בן 8, עדיין זוכר כיצד העירה אותו אמו בבוקר ובישרה לו שבגין ניצח בבחירות. "חשתי אושר גדול, שזה קצת מוזר עבור ילד בגיל הזה, אבל הערצתי ואהבתי את האיש. מה שלא ידעתי אז הוא שאני הולך לתרום את אבא שלי לטובת העניין".
כעבור זמן קצר מונה אביו ליועץ התקשורת של בגין, וליווה את ראש הממשלה בתקופת חתימת הסכם השלום עם מצרים. במסגרת עבודתו נסע שלמה נקדימון למצרים ולארצות הברית, והעביר ימים שלמים בירושלים. על היעדרו הוא פיצה במתנות ומזכרות ייחודיות, כמו צילומים עם נשיא מצרים סאדאת או טיסה עם ראש הממשלה לצפון. "ובכל זאת, כשאבא חזר אחרי שנתיים לידיעות, שמחתי כי קיבלנו אותו בחזרה בבית".
לאמו של נקדימון, זהבה, הייתה קריירה מעניינת לא פחות מזו של אביו. במשך עשרות שנים היא שימשה תובעת במשטרת ישראל, "פלילים הארד-קור. לראות אותה מופיעה בבית משפט היה תענוג. היא חוקרת נגדית בחסד". בעת שהאם ניהלה משפט נגד סוחר סמים, הגיעו לבית המשפחה שיחות אנונימיות שאיימו כי אם החקירה תהיה תקיפה מדי, יבולע לתובעת ולילדיה. במשך כמה חודשים אובטחה המשפחה בידי אנשי המדור המרכזי של משטרת ישראל, ועל קו הטלפון בבית הותקנה האזנה. "במבט של ילד בן 10, זו הייתה הרפתקה. ליוו אותי לכל מקום, ואני הייתי מדווח על טיפוסים חשודים שנתקלתי בהם. לא חוויתי את הפחד והטראומה שההורים שלי מן הסתם חוו".
אורח החיים בבית היה מסורתי. האב שלמה הסיר את הכיפה בצעירותו, "ויחד עם זאת הוא שמר על גרעין קשה של מסורת, והנחיל את זה גם לנו. עד היום אני מניח תפילין כל בוקר, אוכל כשר והולך לבית הכנסת בחגים". בכיתה א' נשלח ישגב נקדימון לבית ספר ממלכתי-דתי, ומהשנה ההיא הוא זוכר היטב אירוע שהכה גלים בכל העולם, והגיע אליו לכיתה. היה זה כשמורתו רותי גרוס יצאה עם משפחתה לחופשה קצרה בחו"ל, והפכה לאחת מחטופי אנטבה. "המורים נכנסו לכיתה, סיפרו לנו על החטיפה, ותלו על הלוח את מפת אוגנדה. אני זוכר את הדאגה וגם את הרגע שבו אבא, שבתור עיתונאי קיבל מידע לפני כולם, בא לבשר לי ששחררו אותם".
לאחר שהמשפחה עברה דירה לרמת-אביב, נשלח נקדימון לבית ספר אחר, ממלכתי. "הלכתי פעם לבקר חברים בצייטלין, וזה עורר בי געגוע לבית הספר הדתי שלי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי".
את עולם המשפט, שבו עברו שנותיו הבוגרות, מכיר נקדימון כמעט מכל זווית אפשרית. ב-2009, כשהיה בן 40, הוא מונה לשופט בית משפט השלום ברמלה. כעבור חצי שנה בלבד, בצעד שהפתיע רבים, הודיע על פרישתו ממערכת המשפט. "השיפוט הוא נושא שחשבתי עליו הרבה מאוד שנים", מסביר נקדימון היום. "השילוב של עיסוק במשפט יחד עם מחקר משפטי בסוגיות עקרוניות, לצד הרצון לעשות צדק ולהשפיע, התאים מאוד לשאיפותיי". מהר מאוד הוא הבין שהעבודה היא לא מה שדמיין. "בין השאר, התחום ששובצתי אליו כשופט – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים - הוא תחום שלא עסקתי בו בכלל כעורך דין. לא רוויתי מזה סיפוק רב. שלא תביני לא נכון: אני לא בא להקל ראש, זה ענף חשוב שמשליך על הרבה אנשים, אבל לי באופן אישי זה לא התאים".
מה היו התגובות להחלטתך?
"זה היה צעד שהפתיע, אבל אנשים שאוהבים ומכירים אותי הבינו והיו איתי".
היו מי שטענו שפרשת בשל עומס התיקים.
נקדימון הודף את הטענה הזו. "המשמעות של להיות עורך דין מצליח היא לעבוד בעומס גדול מאוד. מדובר בשעות ארוכות של הכנת ראיות, סיכומים, ערעורים והופעות בבית המשפט. באתי מעומס וגם היום אני בעומס, כך שזה לא היה חריג בשבילי. פשוט דמיינתי משהו בצורה מסוימת, ופגשתי מציאות אחרת. אני כן יכול להגיד לך שזו הייתה תקופה מכוננת בחיי. הייתה לי הזכות לשבת מהעבר השני של האולם. כעורך דין שמופיע בבתי משפט, אני רואה היום את המציאות ברבדים נוספים. אם לא הייתי הולך לשיפוט, הייתי חי את כל חיי בתחושת החמצה".
אקו"ם