75 שנה אחרי: ביקור באתר הקרב ששינה את מלה"ע השנייה
נמל הפנינים באי אואהו כחול ושלו. רק הספינות הטרופות מעידות על מה שאירע בפרל הרבור ב-7 בדצמבר 1941. היום אחרוני הניצולים מהמתקפה הולכים לעולמם, ותיירים שטים ברוגע על פני המפרץ – אבל אז שרקו ממעל מטוסים יפניים ונחתים קפצו אל המים המוצפים נפט ודם
"בבקשה לשמור על השקט, להעביר את הסלולרי למצב רטט ולדבר בקול נמוך", מודיע המדריך לנוסעי המעבורת כשהיא עוגנת ליד אתר ההנצחה לחללי אניית המערכה "אריזונה". כשעולים לאנדרטה, הבנויה כגשר מעל גוף הספינה הטבוע, מבחינים מיד בעיגול מתכת המבצבץ מתוך המים. זהו החלק העליון של צריח האריזונה. גופה האפור נח מתחת לפני המים הרדודים כמו לווייתן ענק, נטול רוח חיים. רבים מהחללים, שאת זכרם מתבקשים המבקרים לכבד, עדיין קבורים שם למטה, בין דופנותיה המחלידות של האנייה הטבועה. האנדרטה - מאתרי ההנצחה החשובים והמקודשים ביותר בארה"ב - היא למעשה יד זיכרון וקבר אחים כאחד.
האריזונה הייתה אחת מהספינות הרבות שטובעו, נפגעו או שותקו במתקפה האווירית היפנית ב-7 בדצמבר 1941, באי אואהו שבהוואי ובנמל הפנינים, פרל הרבור. השנה מציינים בהוואי את שנת ה-75 למתקפת הפתע ההיא, שסימנה את המפנה במלחמת העולם השנייה. בעקבותיה הכריזו האמריקאים מלחמה על יפן, גרמניה הכריזה מלחמה על ארה"ב, ובסופו של דבר, כעבור ארבע שנים, הובסו מדינות הציר בידי בעלות הברית.
ב-1980 נבנה אתר הזיכרון הראשון בפרל הרבור - מרכז מבקרים לאומי מצומצם למדי. בחלוף הזמן גדל מספר המתעניינים באתר ההיסטורי (ייתכן כי תרם לכך הסרט ההוליוודי שיצא בשנת 1002), ולפרל הרבור זרמו 1.5 מיליוני מבקרים בכל שנה. לצי האמריקאי לא הייתה ברירה: ב-2010, אחרי חמש שנות פיתוח, נחנך מרכז המבקרים החדש בפארק רחב ידיים על החוף ובאניות המערכה – ובהן הצוללת בופין, האנייה מיזורי והספינה הטבועה אריזונה.
מנהלי רשות הפארקים ההיסטוריים באוקיינוס השקט עושים הכול כדי לחשוף לציבור הרחב את מורשת המקום. מדי יום מחלקים שם 1,300 כרטיסי כניסה חינם, והנרשמים מראש באתר האינטרנט נדרשים לשלם דולר וחצי בלבד. "כיום יותר משני מיליוני תיירים מבקרים בכל שנה במוזיאונים ושטים אל אתר ההנצחה כדי לחלוק כבוד לחיילים שנהרגו במתקפה", מספר לנו ד"ר דניאל מרטינז, ההיסטוריון הראשי של אתר ההנצחה והמוזיאון הלאומי הפסיפי בפרל הרבור. "'המתקפה על פרל הרבור' היא שם גנרי למתקפה על האי אואהו. האי הזה הותקף כולו, על בסיסי הצבא ושדות התעופה שלו".
המתקפה באואהו מוצגת במוזיאון בתוך הקשר רחב אפילו יותר, וממגוון זוויות. "כשאתם מסיירים כאן אתם מקבלים פיסת היסטוריה מתוך ראיית הטרגדיה שבמלחמה. אתם לומדים על התפיסה המדינית של ארה"ב ויפן, על הטכנולוגיה של הימים ההם, על המגעים הדיפלומטיים שנועדו למצוא נתיב לפיוס ועל הגורם האנושי בכל צד, כי שני הצדדים סבלו מספר עצום של קורבנות. הרי לכל אחת מהמדינות היו שאיפות פוליטיות וגם חזון לעתיד. הרחבנו את הסיפור כך שלא יהיה רק אמריקאי. עשינו זאת באמצעות הסרט והמוצגים המראים את נקודת המבט היפנית, הצבאית והאזרחית, לצד זו האמריקאית".
ואכן, יפן מוצגת במוזיאון כשותפה לטרגדיה, ולא כאויב אכזרי. כך למשל התערוכה מתעלמת לגמרי מכיבוש סין בידי היפנים, ובכלל זה הטבח שהתחולל ב-7391 בננקינג, שם נשחטו מאות אלפי בני אדם. העדות היחידה שתמצאו בין כותלי המוזיאון באואהו לזוועות שביצעו היפנים בסין, היא תמונת חיילים יפנים במשאיות בעיר ננקינג. "יש מוצגים שמראים כמה מכרזות התעמולה האמריקאיות, שמביאות את הלך המחשבה בארה"ב", אומר מרטינז. "אנו מספרים מה האמריקאים חשבו על היפנים, ומהצד השני – מה היפנים חשבו על האמריקאים. נקודת המבט ההיסטורית שלנו רחבה יותר, ואינה מתמקדת באגרסיביות של יפן".
מרטינז מספר כי ביקר ארבע פעמים בפארק השלום בהירושימה, העיר שספגה את פצצת האטום האמריקאית הראשונה, וכי גם שם נעשה מאמץ לא להציג את ארה"ב כהתגלמות הרוע. הטרגדיה היא זו שמודגשת. "גם אנחנו כאן מספרים את סיפורם של מי שחלו מהקרינה, ואת הסיפור של כיבוש יפן. הם אמנם לא מוצגים לעומק, אבל הם קיימים".
המוזיאון בפרל הרבור מתייחס לפצצת האטום בפינה המוקדשת לילדה היפנית סדקו ססקי ולעגורי האוריגמי שלה. סדקו חלתה בלוקמיה בעקבות הקרינה שהציפה את הירושימה, והחליטה להכין אלף עגורי אוריגמי, בהאמינה שהמעשה הזה מסמל בריאות והצלחה. היא הצליחה לקפל רק כ-600 עגורים בטרם נפטרה. "שנה אחרי שהמוזיאון נבנה, הגיעו אלינו בני משפחת ססקי והציעו לנו אחד מהעגורים", מספר מרטינז. "התרשמנו מאוד, וחשבנו שיהיה נכון להציג את הסיפור לבני הנוער ולילדים הצעירים שבאים לכאן. הסיפור על הילדה סדקו שרצתה לשרוד ויצרה עגורים למען השלום, גורם לאווירה של פיוס ולמבט אחר של האמריקאים והיפנים אלה על אלה".
מרטינז נוהג מפעם לפעם ללוות אח"מים או אנשי מחקר המבקרים באתר. בין האישים שליווה היו גם נשיאי ארה"ב ביל קלינטון, ג'ורג' בוש האב, ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה. "לפני 51 שנה, בטקס שנכחו בו רבים מוותיקי הקרבות, הנשיא בוש הבן נשא כאן נאום מרשים ואמר שאין בלבו כל טינה כלפי יפן או גרמניה. הנאום הזה נתן לנו גיבוי פוליטי, והפיח בנו את האומץ לארגן את התערוכה כולה עם מסר של שלום והוגנות כלפי כל הצדדים, ללא הטחת האשמות מכל סוג שהוא".
משפחתו של מרטינז קשורה לפרל הרבור. סבו מצד אביו היה מנהל עבודה במאגר הדלק התת-קרקעי "רד היל" בהונולולו, מרחק ארבעה קילומטרים מהנמל, ושהה שם כשאירעה המתקפה. אביו של מרטינז היה קצין בצי והשתתף במלחמת קוריאה. לאחר מכן עבד כמהנדס אלקטרוניקה בנאס"א, והיה שותף לתוכנית אפולו ששיגרה אסטרונאוטים לירח. סבו של מרטינז מהצד האחר הגיע לאמריקה ממקסיקו, ועבד בהנחת פסי רכבת במדינות חוף האוקיינוס השקט.
דניאל מרטינז עצמו נולד בלוס-אנג'לס, וכבר בנעוריו החל לגלות עניין בהיסטוריה צבאית וביקר עם משפחתו באתרים היסטוריים. הוא למד היסטוריה ותקשורת באוניברסיטת דומינגז הילס בקרסון, קליפורניה. לאחר מכן עבד במשך חמש שנים בפארק הלאומי של שדה הקרב ליטל ביגהורן במונטנה, וב-1989 הצטרף לצוות אתר ההנצחה הלאומי הפסיפי לגיבורי מלחמת העולם השנייה בהוואי.
בזמן לימודיו באוניברסיטה נשלח מרטינז לראיין את סבו. "זה היה קשה ביותר", הוא מספר. "לפני הריאיון הזה סבי לא דיבר על מה שאירע. גם עכשיו, ארבע פעמים במהלך השיחה הוא קם ויצא מן החדר".
שורשיה של הטראומה הלאומית בפרל הרבור ניטעו זמן רב לפני המתקפה. ב-1931 כבשה יפן את מנצ'וריה מידי סין, וב-1937 פלשה למדינת הענק האסייתית. שנתיים אחר כך פרצה המלחמה באירופה, ויפן ראתה כיצד הולנד וצרפת נופלות לידי כוחות הכיבוש הנאצי. גם בריטניה מצאה את עצמה במצור. בדרום-מזרח אסיה החזיקו מעצמות אירופה מושבות באזורים עשירים במשאבים טבעיים, והיפנים - בעלי הברית של הנאצים – יצאו להשתלט על המושבות הללו ולמנוע מיריביהם גישה למשאבים.
אבל גם לארה"ב היו אינטרסים באסיה, בשל השאיפה לשלוט באוקיינוס השקט ובנתיבי הסחר למזרח הרחוק. העדויות לתוקפנות היפנית בסין לא נתנו לאמריקאים מנוח, וכדי להרתיע את היפנים הוציאה ארה"ב את אניות הצי שלה מבסיסיהן בחוף המערבי אל איי הוואי. עיקר כוחו של הצי באותם הימים היו ספינות מלחמה ענקיות שנקראו על שמן של מדינות האיחוד. אניית המערכה יו-אס-אס אריזונה הייתה אחת מהן. היא הושקה ב-1915, שודרגה ב-1930, והייתה מוכנה לשיט ולמלחמה באוקיינוס השקט.
האריזונה הייתה מעין עיר קטנה צפה. 15 אלף בני אדם שירתו על סיפונה - קצינים, מלחים, טבחים, נגרים, תותחנים, נחתים ואנשי חיל האוויר. היא מוגנה ב-8,000 טון פלדה, ותותחי 14 האינץ' שלה היו מסוגלים לירות פגזים למרחק 30 קילומטרים. בכל התמרונים והאימונים היא נראתה בלתי מנוצחת.
מה שהאמריקאים עדיין לא ידעו הוא שתם עידן ספינות המערכה: במלחמת העולם השנייה החל עידן נושאות המטוסים. אדם אחד הכיר בכך לפני כולם: אדמירל איסרוקו יממוטו, מפקד הצי היפני המשולב. מפקדיו התנגדו בכל תוקף לפתיחת מלחמה עם ארה"ב, אך יממוטו האמין שאם יפן רוצה לכבוש את המושבות האירופיות בדרום-מזרח אסיה, עליה להשמיד תחילה את הצי האמריקאי. הוא הציע להשתמש בנושאות המטוסים היפניות שבקו הראשון ובמאות המטוסים שעליהן כדי להנחית מכת פתע על פרל הרבור. כך, עוד לפני שהאמריקאים יצליחו להתאושש ולבנות מחדש את הצי, יפן תשיג את מטרותיה באסיה. זו הייתה תוכנית נועזת לכל הדעות.
ביולי 1941 לקחו כוחות יפן מידי צרפת של וישי את השליטה בכל אזור הודו-סין (חצי האי הכולל את תאילנד, לאוס, קמבודיה, וייטנאם ועוד). מחשש שיפן תשתמש בבסיסיה החדשים כדי לתקוף את חילות המצב האמריקאיים באיי הפיליפינים, החליטה ממשלת ארה"ב לנקוט פעולה. הנשיא פרנקלין רוזוולט דרש מהיפנים לסגת מתוקפנותם, וכגיבוי לדרישה הורה להפסיק את כל תנועת האניות האמריקאיות המספקות ליפן נפט - נוזל החיים של מכונת המלחמה היפנית. אחרי החלטת הקונגרס, יפן לא הייתה יכולה להיענות לדרישה האמריקאית בלי להיות מושפלת עד היסוד.
באוקטובר מונה הגנרל הידקי טוג'ו לראש ממשלה. בוושינגטון נמשכו שיחות עקרות בדרך לפשרה בעניין אמברגו הנפט; באוקיינוס השקט, הצי הקיסרי המשיך להתכונן למימוש תוכניתו של יממוטו. ב-26 בנובמבר יצאו ממפרץ היטוקאפו שש נושאות מטוסים - אקאג'י, היריו, קאגה, שוקאקו, סוריו וזואיקאקו. הכוח, בפיקודו של סגן האדמירל היפני צ'ואיצ'י נגומו, הפליג לכיוון פרל הרבור. נלוו אליו שתי אניות קרב מהירות, שתי סיירות כבדות, תשע משחתות וצוללות רבות.
כלי השיט היפניים חצו יותר מששת אלפים קילומטרים בלי להתגלות. הכוחות האמריקאיים ידעו על אפשרות של התקפה יפנית בהוואי, אך חשבו שהם מוכנים לה. הצי האמריקאי באוקיינוס השקט, תחת פיקודו של אדמירל האסבנד קימל ("קים"), יצא מדי שבוע מבסיסו בהונולולו כדי להתאמן ולהתכונן למתקפה שעלולה להתרגש עליו. בהיותם בנמל, כוחות ההגנה של הצי הופקדו על השמירה על כלי השיט, לצד כוחות צבא בפיקודו של לוטננט-גנרל וולטר שורט. הם חשו ביטחון בשל פריסה מרשימה של ארטילריה ותותחי נ"מ על החוף. גם הימצאותה של תחנת רדאר, שאמורה להתריע על התקרבות מטוסי אויב, תרמה לשאננות. מטוסי סיור חגו מעל שדות התעופה הצבאיים, וליד מסלולי ההמראה חנו מפציצים כבדים שהיו מוכנים להנחית מכה ניצחת על צי האויב, הרבה לפני שיגיע לעמדת תקיפה.
בכל אחת מזרועות הצבא האמריקאי האמינו הקצינים שרעיהם בזרועות האחרות נערכים כראוי. הצי סמך על הצבא והצבא על הצי. שורט, למשל, האמין שהסכנה הגדולה אינה הפצצה אווירית אלא פעולת חבלה. כדי להקל על הגנת המטוסים, הוא הורה להציב אותם במרכז שדות התעופה, חונים כנף אל כנף, כשתותחיהם אינם טעונים.
במוצאי שבת 6 בדצמבר עגנו רוב אניות הצי בנמל. המלחים בילו בקונצרט במרכז הנופש "בלוק" ליד הבסיס. נושאות המטוסים האמריקאיות אנטרפרייז ולקסינגטון היו רחוקות: הן העבירו מטוסים להגנת הבסיסים באיים וייק ומידוויי. היה זה הלילה השלו האחרון של הצי הפסיפי.
ביום ראשון בשעה שש בבוקר, לאחר שהגיע למרחק 350 ק"מ בלבד מצפון לאי אואהו בלי שזוהו אניות הצי שלו, סגן האדמירל נגומו נתן את הפקודה. תחילה המריאו מטוסי הקרב מטילי הפצצות; אחריהם מפציצי הטורפדו, שחומשו במיוחד בפצצות המתאימות לשיוט במימיו הרדודים של המפרץ; ואחרונים המריאו מטוסי הצלילה, שתפקידם להטיל פצצות מגובה נמוך. 183 מטוסים יצאו למשימה. 30 דקות אחר כך שוגר גל התקיפה השני, ובו 167 מטוסים.
ב-6:30 הבחינה המשחתת האמריקאית וורד, שפטרלה לאורך קו המים הטריטוריאליים של פרל הרבור, בפריסקופ של צוללת. הייתה זו הצוללת היפנית הזעירה קו-היוטקי, אחת מחמש צוללות שלקחו חלק בכוח התקיפה היפני. וורד פתחה באש וטיבעה את הצוללת, שנשאה חמישה אנשי צוות. זו הייתה יריית הפתיחה של ארה"ב במלחמת העולם השנייה. וורד דיווחה על התקיפה, ובהמשך הושמדו גם שאר הצוללות היפניות – אבל המתקפה הגדולה הגיעה לא ממעמקי הים, אלא מהאוויר.
כמה דקות אחרי הטבעת הקו-היוטקי איתר הרדאר בפורט שאפטר, בחוף הצפוני של אואהו, את גל המטוסים המתקרב. התצפיתנים דיווחו על כך, אך הקצין האחראי, קרמיט טיילר, קבע שאלו ככל הנראה מטוסי בי-17 אמריקאיים המגיעים מקליפורניה. "אל תדאג", אמר טיילר למפקד תחנת הרדאר. בריאיון ב-2007 סיפר שהוא עדיין מתעורר לעתים בלילות, וחושב על הבוקר ההוא. "איני מתחרט", הוא אמר למראיין, "עשיתי כל מה שיכולתי".
מרטינז מספר שגם ועדות החקירה לא הטילו את האשמה על טיילר. "הוא הערת שוליים בהיסטוריה של פרל הרבור, אבל הוא בוודאות הדמות הבלתי מובנת ביותר בכל הדרמה הזו. הוא היה טייס שהגיע לפורט שאפטר רק ביום רביעי, כדי ללמוד את נושא הרדאר ולהתאמן בזיהוי מטוסי אויב. מי שמחפש תשובות קלות יוכל לומר שהקצין הזה עשה שגיאה וטעה בשיקול הדעת, אולם האשמה מתחלקת בין מפקדי הצי והצבא".
בשעה 7:48 החלה המתקפה. תחנת הרדאר במפרץ קאיאהולו שידרה מסר נואש: "פרל הרבור מותקפת. אין אלה טיסות אימונים". 53 מטוסים תקפו את שדות התעופה הצבאיים באי, והשמידו כמעט את כל המטוסים על הקרקע. במפרץ, פצצות הטורפדו שהושלכו מהאוויר החלו להכות ביעדיהן. תחילה נפגעו הספינות שעגנו בצפון נמל הפנינים. אניית המלחמה יוטה הייתה הראשונה להיפגע, וירדה אל המצולות. 64 בני אדם מתו על סיפונה, אך רוב אנשי הצוות – 461 איש – שרדו את המתקפה.
ב-8:10 הוטלה פצצה במשקל קרוב לטונה על המשחתת אריזונה, מחצה את הסיפון הקדמי ונחתה במחסן התחמושת. אלפי טונות של חומר נפץ שהיו במחסן התפוצצו, והספינה התבקעה והחלה לשקוע. מי שנותרו בחיים לאחר הפיצוץ עשו כמיטב יכולתם להציל את חבריהם מטביעה. מלחים ונחתים גילו אומץ לב ותושייה, ועיטורי גבורה רבים הוענקו לחיילים על פעולותיהם באותו היום.
בפיצוץ ובטביעה נהרגו 1,177 איש מתוך 1,512 אנשי צוות שהיו על האריזונה; רק 335 שרדו את התופת. האש שאחזה בספינה בערה במשך יומיים וחצי, ושרפה את רוב הגופות שנותרו על הסיפון. רק 107 גופות זוהו בוודאות. בין ההרוגים היו 23 זוגות אחים ששירתו זה לצד זה על הספינה.
פצצת טורפדו חדרה למשחתת אוקלהומה, שעל סיפונה היו יותר מ-400 איש, וגרמה לה לאבד את שיווי משקלה, לנטות על צדה ולשקוע בתוך דקות אל מתחת לפני המים. 229 בני אדם מתו באוקלהומה. בסיום המתקפה התברר שגם המשחתות קליפורניה, וסט-וירג'יניה, מרילנד, פנסילבניה וטנסי ניזוקו קשה.
תותחי נ"מ ניסו להפיל את מטוסי האויב. האש נורתה גם מתותחי 127 מ"מ שניצבו על גבי הספינות שלא ניזוקו. אבל היפנים איבדו בתקיפה 29 מטוסים בלבד, ו-55 טייסים. רק 14 טייסים אמריקאים היו זמינים להזניק את מטוסיהם כדי לנהל קרב מול היפנים. אחד מהם נפל בשבי, והיה לשבוי האמריקאי הראשון במלחמת העולם השנייה.
ב-8:50 תקף הגל השני. הוא כלל שמונים מפציצים מסוג 90 ("ואל"), 54 מפציצי שיוט מסוג 97 ("קייט") ו-36 מטוסי "זירו". מטרתו העיקרית הייתה להשמיד את נושאות המטוסים האמריקאיות. בניגוד למצופה, לא עגנה לצד אניות המערכה האמריקאיות ולו נושאת מטוסים אחת, ולפיכך פנו המפציצים אל שדות התעופה באי ואל הספינות שלא טובעו או ניזוקו בגל התקיפה הראשון.
המטוסים ירו גם אל המלחים שקפצו מספינותיהם הבוערות ושחו במי הנמל. זו הייתה תופת של ממש. בין הקליעים, במים המוצפים בדלק, ניסו המלחים למשוך איתם חברים פצועים וגופות שצפו סביבם. רק העשן הכבד והאניות הטרופות למחצה סיפקו להם הגנה מפני המטוסים היפניים.
יוצאת מן הכלל הייתה המשחתת נוודה. אף שנפגעה מפצצת טורפדו, היא עשתה את דרכה באומץ אל מחוץ לנמל. מטוסי הגל השני סימנו אותה כמטרה, בשאיפה להטביע אותה בפתח הנמל ולחסום את היציאה ממנו. אף שחמש פצצות נוספות פגעו בה וגרמו לנזק רב, היא הצליחה להמשיך בדרכה ולא שקעה. שישים מאנשיה נהרגו בתקיפה.
בשעה 10:00 הורה נגומו על ביטול הגל השלישי של מטוסי התקיפה, ועל הסגת הכוחות לבסיסם. בראייה לאחור, זו הייתה טעות קשה מבחינת היפנים. תכליתה של ההתקפה השלישית הייתה לפגוע במוסכים, במספנות, במעגני הצוללות ובמחסני הדלק. משלא עשו זאת, הצליח הצי האמריקאי לשקם בתוך חודשים ספורים את מרבית ספינות המלחמה שלו.
למחרת המתקפה היפנית נשא רוזוולט נאום לאומה. "7 בדצמבר 1941 הוא יום שייזכר לשמצה", קבע הנשיא, וביקש מהקונגרס להכריז על מלחמה נגד יפן. ב-9 בדצמבר אישר הקונגרס את הבקשה, והעימות בין המדינות התרחב מדרום-מזרח אסיה לכל שטחו של האוקיינוס השקט. שלושה ימים אחר כך הכריזו בנות בריתה של יפן – גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית - מלחמה על ארה"ב. בזאת נקבעו יחסי הכוחות להמשך מלחמת העולם השנייה: האמריקאים עמדו סוף-סוף לצד הבריטים והרוסים, שחודשים ספורים לפני כן הצטרפו למלחמה, לאחר שהתמודדו בעצמם עם בוגדנות הגרמנים ב"מבצע ברברוסה" במזרח אירופה.
מתקפת הפתע בפרל הרבור שיתקה את כוחה של ארה"ב באוקיינוס השקט, ופינתה את נתיבי השיט ליפנים. כמעט עשרים ספינות אמריקאיות נפגעו במתקפה, וכן הושבתו או הושמדו 300 מטוסים, ורוסקו תשתיות, מסלולי המראה ומחסני נשק. כ-2,500 איש נהרגו, ויותר מאלף נפצעו. השיתוק האמריקאי הזמני הניח ליפנים להתקדם בחזית האסייתית ולכבוש את גואם, הונג-קונג, תאילנד, הפיליפינים, מלאיה ובורמה עד פברואר 1942.
אך היפנים כשלו בביצוע תוכניתו של האדמירל יממוטו. הוא הכיר היטב את האמריקאים עוד מתקופת שירותו כנספח הימי בשגרירות יפן בוושינגטון, והזהיר שאם הצי של ארה"ב לא יושמד כליל, "הענק האמריקאי יתעורר מרבצו". וכך היה. היפנים התעלמו מנושאות המטוסים כעמוד השדרה של צי ארה"ב, ולא העריכו נכונה את תגובת העם האמריקאי למתקפת הפתע. עד פרל הרבור היה הציבור האמריקאי מפולג לגבי מידת המעורבות הרצויה במלחמה באירופה, אך אחרי המתקפה דעת הקהל התאחדה במהרה תחת דגל הנקמה ביפן. "זכרו את פרל הרבור" (Remember Pearl Harbor) הפכה לקריאת קרב אמריקאית.
בתוך חודשים ספורים חזרו לפעילות מלאה מרבית הספינות שנפגעו. האמריקאים גם הצליחו לפענח את התשדורות המוצפנות של היפנים, והאדמירל צ'סטר נימיץ הוביל את כוחות ארה"ב לניצחון מזהיר בקרב על האי מידוויי, שהתקיים השבוע לפני 75 שנה, מ-3 עד 7 ביוני 1942. במארב יעיל השמיד נימיץ את ארבע נושאות המטוסים של הצי היפני, והאדמירל יממוטו ויתר על הפלישה למידוויי ונסוג. כך הסתיימו שבעת חודשי ההצלחה של הצי הקיסרי, ונחתם גורלה של ההתפשטות היפנית באוקיינוס השקט. אבל המלחמה נמשכה עוד שלוש שנים: מיליוני חיילים ואזרחים סבלו, נפצעו או נהרגו עד שהיא תמה, עם השלכת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי.
ממכשירי ההדרכה הקולית שמקבלים המבקרים במרכז ההנצחה בפרל הרבור בוקע קולו של מרטינז עצמו, המפרט באריכות את שרואות העיניים. הסיור מתחיל בסקירה גיאוגרפית. "אי אפשר לדבר על פרל הרבור בלי להכיר את השטח", הוא מסביר. "למבקרים אין מושג מאיזה כיוון המפציצים היפנים הגיעו. רובם אפילו לא יודעים שהוואי נמצאת דרומית לארה"ב.
"המפות שאנחנו מציגים מראות איך נקראו המדינות באזור האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, ומי שלט באיים ובמרחבי האוקיינוס. המפות מסייעות להבין את תנועת הכוחות והיכן אירעו הקרבות". המפה הראשונה בסיור, שמציגה את כל החזית הפסיפית, נפרשת על רצפת מרכז המבקרים, וקוטרה תשעה מטרים.
בלבו של "מוזיאון ההתקפה" עומד דגם של האריזונה – הספינה שהמבקרים ישוטו אליה בקרוב. הקלטות של חיילים ששרדו את המתקפה בוקעות מכל פינה, ומאפשרות למבקרים לחוש את הזיכרונות. "ברגע שהגעתי לסולם האחורי הייתה התפוצצות אדירה", מעיד למשל בהקלטה הספן הראשי של האריזונה, ג'ון אנדרסון, ששירת על הסיפון עם אחיו התאום דלברט. "מתחתיי ראיתי חייל שרוף. תפסתי בידו כדי להביא אותו למקום מסתור בזמן שהחלק הקדמי של האריזונה התפוצץ. הושלכנו אחורה אל ירכתי הספינה. את החייל הזה הצלחתי להציל. את אחי התאום – לא".
75 שנים מוטלות גופותיהם של חיילי ה"אריזונה" במקום שנפלו בו. מעליהם עברו ימי המלחמה והגיעה תקופת השלום הארוכה. בכל שנה ב-7 בדצמבר מתקיים טקס זיכרון על האנדרטה שהוקמה על שרידי הספינה, ואנשים מכל העולם באים לחלוק כבוד לצעירים שלא הכירו. כמה מהניצולים ביקשו שלאחר מותם ישובו לאריזונה וייטמנו יחד עם חבריהם: רשות הגנים הלאומיים נענתה לבקשה, וצוללנים הניחו את אפרם של המתים בין שרידי האנייה.
האריזונה שקועה בעומק מועט מתחת לפני המים, סמוך לחופו המזרחי של האי פורד שבמרכז המפרץ. כתמי דלק ממשיכים לנבוע לאטם מסדקים במכלי הדלק ההולכים ומחלידים. כל ניסיון לרוקנם יגרום לנזקים סביבתיים עצומים. "אלה הדמעות השחורות של אניית המערכה אריזונה", אומר מרטינז.
האנדרטה שנחנכה בשנת 1962 ממוקמת מעל מרכז גופה של האנייה השקועה, אך אינה נוגעת בו. אורכו של המבנה הלבן 56 מטרים. הוא דמוי גשר: מרכזו נמוך ורחב, ושני קצותיו גבוהים יותר וצרים. עיצובו מבטא את הגאווה האמריקאית שלפני המלחמה, את הנפילה, ואת ההתאוששות לאחר המתקפה ולאחר המלחמה בכלל. בין התורמים להקמת האנדרטה היה הזמר אלביס פרסלי. ב-1961 הוא הופיע באולם שבו התקיים הקונצרט לחיילים ערב ההתקפה, ותרם להקמת האנדרטה את כל ההכנסות מהמופע – 64 אלף דולרים, ששוויים כשווי חצי מיליון דולרים היום.
בהגיעם לאנדרטה יורדים המבקרים מן המעבורת אל מזח הצמוד לקצה הדרום-מזרחי שלה. בחלל הכניסה של המבנה ניצבים דגלי תשע המדינות שנתנו את שמן לאניות המערכה שנמצאו בנמל ביום ההתקפה. מרכז האנדרטה הוא מעין מרפסת תצפית, המשמשת גם לטקסים. בגג ובקירות נקבעו שבעה פתחים, לציון יום המתקפה בחודש דצמבר. ברצפה פתח מגודר המאפשר למבקרים להתבונן מלמעלה על גוף האנייה, ולהשליך זרי פרחים אל המים. בקצה המרוחק של האנדרטה, בצפון-מערב, נמצא לוח שיש גדול ועליו שמותיהם של 1,177 חללי האריזונה. תורן הדגל המתנופף מעל לאנדרטה מחובר ישירות לגוף האנייה הטבועה.
מאז הקמת האנדרטה ביקרו בה כל נשיאי ארה"ב, וכך גם קיסרי יפן הירוהיטו ואקיהיטו. כל אנייה אמריקאית הנכנסת לנמל, בין אם היא צבאית או אזרחית, עוברת ליד האנדרטה ומקיימת טקס זיכרון שבו עולים אנשי הצוות לסיפון ועומדים ב"הקשב", בהבעת כבוד לחללי המתקפה על הנמל. לאחרונה החלו לקיים את הטקס גם צוותי אניות צבאיות זרות המבקרות בפרל הרבור.
במרחק של כ-450 מטר משם, לחופו של האי פורד, עוגנת בקביעות אניית המערכה מיזורי. חרטומה מופנה כלפי האריזונה, כמי שמגנה עליה. על סיפון המיזורי, ב-2 בספטמבר 1945, התקיים במפרץ טוקיו טקס הכניעה של יפן. ב-1998, לאחר שהוצאה משירות פעיל, הפכה המיזורי לאנדרטה ולמוזיאון צף.
מרטינז רוצה שתיירים יעזבו את הנמל אחרי ביקור באתר ההנצחה שלו עם תובנה אחת: אסור לחזור לימי המלחמה. "מלחמה, בין אם היא מוצדקת או לא, גורמת לאובדן חיי אדם במספרים שלא ייאמנו", הוא מזכיר. "אמריקאים, יפנים, גרמנים, בריטים - עמים מכל העולם איבדו דורות שלמים במלחמה איומה, שאיש לא יכול לתאר. היום אנשים שוכחים את לקחי מלחמת העולם השנייה ושוב מדברים על מלחמה בלי להכיר במחירה, וזה מדאיג אותי מאוד".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם