ראשי » חדשות » בארץ

הקצין הנועז שגילה כי שוק ההון מפחיד יותר מכל מחבל

כקצין ביחידות מובחרות השתתף תת-אלוף במיל' יפתח רייכר-עתיר בכמה מהפעולות הנועזות ביותר של צה"ל. קרנות הון הסיכון, שאליהן פנה באזרחות, לא נשמעו כמו משהו שאמור להפחיד אותו. אלא שדווקא שם הוא נתקל במציאות קשוחה שלא הכיר. בספרו החדש הוא מספר על מה שקורה מאחורי הקלעים של שוק ההון

תא"ל (מיל') יפתח רייכר-עתיר לא ישכח לעולם את השעות ההן באנטבה, בליל 4 ביולי 1976. "יוני לחץ לכולם את היד ועשה את כל מה שראינו בכל הסרטים", הוא משחזר. "אחרי שנחתנו והתארגנו על כלי הרכב, היה לי רגע אחד לא סימפטי בתוך השקט שנוצר שם. המטוס כיבה את המנועים, ואנחנו מוצאים את עצמנו באמצע שדה תעופה חשוך. זה היה מפחיד. אבל מרגע שהתחלנו לנסוע, הייתה לי רק מחשבה אחת: לא לפשל. להיכנס למקום הנכון, שהנשק יעבוד, לעשות את זה מספיק מהר, ולשמור על החיילים שתחת פיקודי. היה לי ברור שמהכוח שלי, אני אהיה הראשון לפרוץ".

יוני הוא כמובן יוני נתניהו ז"ל, מפקד סיירת מטכ"ל. רייכר-עתיר, סגנו באותם ימים, פיקד על הכוח של הסיירת שנכנס לאולם המכס בשדה התעופה. "רצנו קדימה ותוך דקה עד שתי דקות הרגנו את החיילים האוגנדים שהיו שם. ממש ראיתי להם את הלבן בעיניים. באותו רגע התחושה היא של ביצוע המשימה על הצד הטוב ביותר: ידענו שאי אפשר להשאיר אותם שם חיים, ולא הייתה לנו היכולת לשבות ולהחזיק אותם. בדיעבד אני יודע שחלקם לא היו חמושים, וכמובן אף ירייה לא נורתה לעברנו, אבל הם בחרו להיות שם וזה חלק מהסיכון שהם לקחו.
 
"להגיד לך שאני לא חושב על זה לפעמים? אני שואל את עצמי שוב ושוב אם עשיתי את הדבר הנכון, ואני תמיד מגיע למסקנה שכן. אבל אני לא יכול להשתחרר מהתמונה הזו של אדם ששוכב ומתחבא בתוך ארון, והפנס שמוצמד מתחת לעוזי שלי מאיר לו על העיניים, והפנים שלו שחורות והעיניים שלו לבנות, ואני יורה בו ממרחק אפסי כשהוא מכווץ ורואה את המוות שלו מגיע. אדם כמוני, בן 68, גורר איתו כמה דברים מחייו".

מבצע יונתן היה רק חוליה אחת בשרשרת של פעולות נועזות שבהן השתתף רייכר-עתיר כקצין בסיירת מטכ"ל. גם בהמשך, כמפקד מערך המבצעים המיוחדים באמ"ן, הוא נטל חלק בתכנון ובפיקוד על כמה מהמבצעים הנודעים ביותר של הסיירת, ובהם חיסולו של אבו-ג'יהאד בתוניסיה, חטיפת השייח' עובייד בלבנון ועוד. במשך שנים כונה "ר' מהיחידה", ושמו המלא היה אסור לפרסום. מאז הספיק לעבור כמה הסבות מקצועיות דרמטיות, והיום שמו מתנוסס כבר על כריכותיהם של ארבעה ספרים.

מי שיקרא את ספרו החדש, "נאמן למקור" (הוצאת כתר), אולי יבין כיצד הקצין הנועז שלא היסס ללחוץ על ההדק, הגיע למסקנה שבעולם העסקי הוא אינו מסוגל להביט ליריב בלבן שבעיניים ולהכריע אותו. "הבנתי שהתחום של קרנות הון הסיכון משחית אותי מבפנים", אומר רייכר-עתיר. "לא במובן של שחיתות, אלא במובן של שחיקה והתרוקנות מערכים, התרוקנות מהיכולות האחרות שלי כאדם. התחום הזה הופך אותך למעין מכונה בתוך חליפה. הרדיפה אחרי כסף היא סוג של מחלה, שמונעת ממך לעשות דברים אחרים.
 
"כשתכננו מבצעים בצבא, הייתה תמיד זהות אינטרסים בין כל השותפים. התחום של הון סיכון שונה: כשחברה נופלת, יש מישהו שמרוויח מזה, ובגדול. אתה לוקח ממישהו, כדי שיהיה לך יותר. כמות הכסף היא מוגבלת. כאשר לאחד יש הרבה, לשני יש מעט. זה לא היה פשוט עבורי, ועורר דילמות קשות".

"היינו שם כדי לעשות כסף", כותב רייכר-עתיר בספרו. "זה היה שם המשחק. לא היה טעם לעטוף את העובדה הברוטאלית הזאת בנייר צלופן מבריק ומרשרש, או להסתכל על המציאות דרך משקפיים בצבע אחר".

למה בכלל בחרת בתחום הזה?
"אחרי שנים במסגרת הצבאית, שבה היו שותפים רבים לכל הצלחה ולכל כישלון, אמרתי שאני רוצה לבוא למקום שבו המדד האישי הרבה יותר פשוט – כסף. הצלחת? אתה מרוויח. נכשלת? אתה מפסיד. כך הגעתי לעולם הון הסיכון. בדיעבד, טעיתי: התברר לי שעשיית כסף היא לא מדד להצלחה, וקשה מאוד עד בלתי אפשרי לומר אם היא נובעת מכישרון אישי שלי, ממזל, ממקריות או מעבודה של אנשים רבים אחרים. חיפשתי בעצם מבחן שלא קיים.

"חשוב לי שאנשים מתחום שוק ההון יקראו את הספר, ואולי הוא ישמש להם הזדמנות לבחינה עצמית ולחשבון נפש. אולי הקוראים גם יחשבו אחרת על אליעזר פישמן ועל נוחי דנקנר, ויבינו מה באמת עובר על יזמים שלא מצליחים ועל קרנות הון סיכון שנסגרות. לא סתם כל העיתונים הכלכליים מסתכלים על התחום הכספי כעל מלחמה, ומי שנמצא בתוכה נאלץ להניח חלק מהעקרונות שלו בצד. אני הבנתי שזה לא בשבילי. נוכחתי לדעת שלספר לאנשים סיפור, שיש בו גם לימוד וגם ערך - זה מדבר אליי ומתאים לי יותר".
 

לעולם העסקים הגיע רייכר-עתיר באמצע שנות התשעים, אחרי שהשתחרר מצה"ל בדרגת תת-אלוף. תחילה עבד בקרן הון הסיכון "אוורגרין", ולאחר מכן, כסמנכ"ל בכיר בקונצרן "כור", ניהל את קרן "כור ונצ'ר קפיטל". המציאות שפגש במהלך עבודתו משתקפת בספרו החדש, לפעמים בלי לטשטש ולייפות. "לא סתם הכנסתי לספר עובדות נכונות: שמות הרחובות, שמות המשרדים, המחירים שמשולמים ומדי פעם מוזכר שם של מישהו. כי הדברים בספר לא קרו באמת, אבל הם בהחלט היו יכולים לקרות".

גיבור הספר הוא משה דובשני, עובד ותיק בסוכנות היהודית שחוזר משליחות בארה"ב ומחליט לעשות הסבה מקצועית לעולם הון הסיכון. התחום הזה מתאפיין בהשקעה במיזמים שיכולים להניב תשואה גבוהה, לצד פוטנציאל לא מבוטל של הפסד. ודובשני, שבשנים הראשונות רץ מהצלחה להצלחה, מתחיל בשלב מסוים להפסיד כסף, והרבה.
 

 
רייכר-עתיר נמנע מלפרט באוזנינו על אודות שלב ההפסדים בקריירה האישית שלו, המשיקה בנקודות רבות לזו של דובשני. "זה לא שהפסדתי כסף באופן אישי, אבל בתקופות השפל הרווחתי הרבה פחות, כי ההכנסה בנויה על משכורת ועל אחוזים. במשבר של שנת 2000, כשקרנות הון הסיכון באופן כללי נכשלו, בהחלט סבלנו. אבל גם כשהייתי בצד המרוויח – והייתה תקופה ארוכה כזו - הרגשתי חוסר נוחות מהעובדה שמישהו מקבל פחות. כשעובר הזמן המאבקים הופכים לציניים, וכדי להצדיק אותם הם נעטפים בכל מיני מילים יפות בלועזית".

על כריכת הספר נראית צללית אנושית הצונחת מבניין רב-קומות. "חשבתי על האיש הזה, ללא ראש ופנים, שבמותו לא ציווה לנו את החיים, שאין הוא גיבור של אף אחד, שעדיין לא ידוע שמו", מספר דובדבני, אחרי שראה אדם קופץ אל מותו. "...שאלתי את עצמי איזו משמעות הוא רצה לתת למוות, איזה שדר הוא רצה להעביר אלינו, שיושבים בבניין המשרדים הממוזג והסגור הזה וממשיכים בשלנו". גם החלק הזה בעלילה, אומר רייכר-עתיר, מבוסס על מציאות כואבת. "יום אחד ראיתי איש שוכב בתחתית מגדל המשרדים שבו עבדתי. לא ראיתי אותו קופץ, אבל ראיתי את הגופה ששוכבת על הרצפה ואנשים מתגודדים סביבה. עד היום אני לא יודע מי זה היה".

במקרה אחר הוא לא היה עד מקרוב למוות, אך הכיר היטב את הקורבן. היה זה בשנת 2008, כשחברו ליאור ברגמן, אנליסט מצליח בוול-סטריט, נמצא בביתו שבניו-ג'רסי ללא רוח חיים. נסיבות מותו לא פורסמו באופן רשמי, אך רייכר-עתיר יודע לספר כי טרם מותו היה ברגמן שרוי במשבר קשה. "הכרתי את ליאור מסיירת מטכ"ל, וכשנכנסתי לתחום של הון סיכון, היה לי חשוב מאוד לדבר איתו. הצלחתי לארגן פגישה איתו, הוא ישב מולי והעיניים שלו נצצו. כל הזמן הוא הסתכל לכל הכיוונים, כאילו לראות מה הוא מפסיד. כשהשוק התמוטט, הוא חווה קריסה אישית וכלכלית".
 
רגעים קשים מסוג אחר חווה רייכר-עתיר כאשר נאלץ להודיע לחברות כי ההשקעה בהן נפסקת והן נסגרות. "כולם שומעים רק על ההצלחות; הלכה למעשה, רק סטארט-אפ אחד מכל עשרה מצליח. חברות רבות נסגרות, ביום אחד סוגרים את הברז ומפטרים את כולם. קורה גם ששולחים עובדים לחו"ל עם המשפחות שלהם, ופתאום מודיעים להם שהם מפוטרים. קשה להיות במקום הזה של מי שמחליט לסגור חברה. ראשי החברה כמובן לא מסכימים אתך ומבקשים עוד זמן, ואפילו אומרים שזה קרה בגללך, כי לא נתת להם לגייס עוד כספים. גם בצבא הייתי צריך לסגור פרויקטים, אבל שם זה כמעט לא כרוך בפגיעה בבן-אדם, כי הוא ינווט לפרויקט אחר. בהון סיכון, ברגע שסגרת - הכול נגמר.

"מצד שני, לעתים מרמים אותך: בא סטארטאפיסט ונותן לך נתונים שקריים. זה מצוי בתחום של פיתוח תרופות, שם מסלפים תוצאות של ניסויים. קרה שגילינו את זה ברגע האחרון, בזכות קצת בדיקות וקצת חשדות וקצת חוש ריח של אנשים מנוסים, שחשו שמשהו לא נראה להם".

רייכר-עתיר מתגורר כיום בתל-אביב, נשוי לרבקה ואב לארבעה. הוא נולד בקיבוץ שובל בצפון הנגב, הבכור בין שלושת בניהם של יושקו וחנה רייכר, ממקימי הקיבוץ. כשהיה בן עשרים, נפטרה אמו בעקבות מחלה קשה. "אמי נהגה לכתוב בעיתון הקיבוץ ואף חיברה מחזה", הוא מספר. "כילד לא כתבתי, אבל כנראה ירשתי ממנה את כישרון הכתיבה. או שמא ירשתי זאת מבני השני, איתי, שהוא תסריטאי של סדרות וכותב ל'ארץ נהדרת'".

התגייסות ליחידה מובחרת הייתה בגדר המובן מאליו עבור בני ההתיישבות העובדת של אותם ימים, ורייכר-עתיר הצעיר התקבל לסיירת צנחנים. "זה היה ממש לאחר מלחמת ששת הימים. ההתנסויות הראשונות שלי בסיירת היו, אני מצטער להגיד, התנסויות ששייכות לכיבוש. יום אחד עשינו סריקות באזור חברון. זיהינו צעיר, קראנו לו בהתאם להוראות הפתיחה באש, אבל הוא התחיל לברוח. יריתי בו ממרחק 150 מטר, והוא נפל ונפצע. החובש שלנו חבש אותו במקום, ופינו אותו לבית החולים. על מה היללו אותי? על זה שהצלחתי לפגוע ממרחק כזה. אפילו נתנו לי חופש באותו ערב, לנסוע לקיבוץ. זה סיפור שהיום אני רק יכול להתבייש בו".
 

המבצע הידוע הראשון שבו נטל חלק כמפקד הוא "ברדס 54-55", שבמסגרתו יצאו כוחות צנחנים וקומנדו ימי לפשוט על יעדי מחבלים בעומק לבנון, מצפון לטריפולי. "זו הייתה פעולה מורכבת מאוד שהתכוננו אליה בזמן קצר", נזכר רייכר-עתיר במבצע ההוא, שנערך בפברואר 1973. "לא ידענו איך יורדים לסירות גומי מסטי"לים, ואיך נוחתים על החוף".

על פי הפרסומים, כ-45 מחבלים נהרגו בפעולה וכ-60 נפצעו, אבל רייכר-עתיר מודה שהוא וצוותו לא נתקלו כלל באויב. "יכול להיות שהרגנו מחבלים בלי לראות אותם, כי זו הייתה פעולה מאוד מהירה שנעשתה בחושך. בכל אופן, לא ירו עלינו. נכנסנו למבנים, טיהרנו את החדרים, פוצצנו והלכנו משם. לצערי היו לא מעט פעולות כאלה, בלי אויב. זה היה ממש מתסכל".

באותה שנה הוא השתתף גם במבצע "אביב נעורים", הפעם כמפקד פלוגה בחטיבת הצנחנים - תפקיד שאליו עבר כדי לצבור ותק פיקודי. בפעולה הזו תקף צה"ל יעדים של פת"ח והחזית העממית בביירות ובצידון, כתגובה לפיגועי טרור שביצעו הארגונים הפלסטיניים. "הגענו מהים וחזרנו מהים", מספר רייכר-עתיר. "אני זוכר איך שכבנו שם על סוללת עפר לפני שהמבצע התחיל, ופתאום אחד הכוחות מודיע בקשר: 'סוס בדרך, סוס בדרך'. כולם טחנו בשכל שלהם איזו מילת קוד זאת, ואז סוס אמיתי חלף לידינו".

המבצע הוכתר בהצלחה: שלושה בכירי פת"ח וכמאה פעילים נוספים בארגון נהרגו, וכן הושמדו מתקנים ובתי מלאכה לייצור נשק. מהצד הישראלי נהרגו שני חיילים - חגי מעין ואבידע שור ז"ל. שור, סגן מפקד סיירת הצנחנים, היה בן קיבוץ שובל, ושני אחיו שירתו בסיירת מטכ"ל. "חזרנו מהמבצע, וכשהגענו לחיפה התקשרתי לאבא שלי", מספר רייכר-עתיר. "אמרתי לו: 'אבידע נהרג, אל תגיד למשפחה שום דבר'. ועל אבא שלי אפשר לסמוך תמיד".
 
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה רייכר-עתיר מדריך בקורס קצינים בבה"ד 1. שנים אחר כך, כשיגיע לסיירת מטכ"ל, הוא ילמד מהם "האמצעים המיוחדים" של ישראל, שלגביהם נטען כי הפעלתם הייתה יכולה לשנות את תוצאות המערכה. טיבם המדויק של האמצעים הללו לא נחשף עד היום, אבל בכתבה שפרסם אמנון לורד לאחרונה ב"מקור ראשון" הם הוגדרו כ"מקור טכנולוגי שהותקן בעומק מצרים במבצע של יחידה מסיירת מטכ"ל". "אני חושש שבמסגרת הקונספציה השגויה שהייתה במדינה באותם ימים, גם האמצעים הללו לא היו עוזרים", אומר רייכר-עתיר. "ערב מלחמת יום הכיפורים הייתה תחושה שגם אם הגרוע מכל יקרה, אנחנו ננפנף אותם בשניות. הרי ב-48' ובמלחמת ששת הימים כבר הראינו להם מה זה".

בשנים 1974-1975 פיקד רייכר-עתיר על סיירת הצנחנים, תפקיד שירש משאול מופז. הוא נזכר איך הוקפץ עם חייליו לקיבוץ ראש-הנקרה, שם התבצר מחבל באחד הבתים. גם אלוף פיקוד הצפון דאז, רפאל איתן, הגיע למקום. "רפול ואני התקרבנו לבית, והמחבל זרק רימון. עברנו את הפינה של הבית, הרימון התפוצץ, ואז אני זרקתי רימון זרחן לתוך חדר השירותים שכנראה בו הסתתר המחבל. אחר כך ירינו, אבל אני חושב שהוא כבר היה מת". אחרי החיסול העניק רפול לרייכר-עתיר תעודת הערכה. "אשתי רצתה לשים אותה בצד, ככזו שבעצם ניתנה לי בגלל שהרגתי מישהו".

אחד האירועים הקשים בקריירה הצבאית שלו היה תאונת אימונים שהתרחשה ב-1975, בתרגיל שעליו פיקד. "זה היה תרגיל 'על רטוב' בשטח בנוי ברמת הגולן. כוח הרתק פגע בחייל יעקב בריא ז"ל, והוא נהרג. למחרת הלכתי למתן וילנאי, שהיה אז מח"ט הצנחנים, ואמרתי לו שאני לוקח אחריות ומבקש לסיים את תפקידי כמפקד הסיירת. וכך היה".
 

 
רייכר-עתיר אף הועמד לדין בעקבות התקרית. "נמצאתי אשם ברשלנות שאינה פושעת, וקיבלתי עונש ש'אם יקרה עוד מקרה כזה', ייגזר עליי מעצר על תנאי. המשפט הזה חשף את כל החסרונות של חוק השיפוט הצבאי, שלוקח אירוע שהוא כמו-מבצעי ומתייחס אליו כאירוע משפטי. את האחריות הרי כבר לקחתי, אבל המערכת מפעילה את הכלים שיש לה, ואז כל אחד מנסה להתנקות מאשמה.

"מה שחשוב בסיפור הוא שיעקב בריא נהרג. לא אני יריתי בו, אבל נכחתי בתרגיל, נסעתי איתו לטיפול הרפואי, וראיתי אותו ברגעי חייו האחרונים. הכרתי אישית אותו ואת משפחתו. הוא מת בגלל טעות, וזה אסון נורא שאני נושא עמי עד היום. אימונים באש חיה הם דבר מסוכן, אבל זו הדרך הטובה ביותר להכין את החיילים למלחמה, אחרת יהיו יותר אבדות".

לסיירת מטכ"ל הגיע רייכר-עתיר בתחילת 1976. "כבר הייתי סרן ותיק אחרי פיקוד על סיירת צנחנים, אבל למדתי שם הכול מאפס ועשיתי הכול כמו אחד החיילים". ההכשרה הזו כללה סדנת שבי קשוחה במיוחד. "חוטפים שם מכות רצח. זה תרגיל שנוי במחלוקת כי יש בו גם סיכונים. אדם חייב לצאת מהתרגיל מחוזק, ולדעת שבמידה שהוא ייפול בשבי, הוא רכש לעצמו כלי להתמודדות. אבל התרגיל עלול להשיג את המטרה ההפוכה, לגרום נזק נפשי, וזה רע מאוד בלשון המעטה".

הוא התחיל שם כמפקד פלגת האימונים, וכעבור זמן קצר מונה לשמש במקביל כסגנו של מפקד היחידה, יוני נתניהו ז"ל. "יוני היה יפה תואר, כמעט דמות מיתולוגית", מספר רייכר-עתיר. "טיפוס של אינטלקטואל, שבחיים הרגילים של מדינה רגילה היה נעשה פרופסור. הוא החליט לחזור לצבא אחרי מלחמת יום הכיפורים כי הוא היה ציוני, וכי הוא האמין שאם צריך לקחת סיכון, אף אחד לא ייקח אותו במקומו".
 

שבועיים אחרי שנכנס רייכר-עתיר לתפקיד הסגן, נחטף מטוס אייר פראנס שהיה בדרכו מישראל לצרפת. החוטפים, גרמנים ופלסטינים, הפנו את המטוס לאנטבה שבאוגנדה, והחזיקו שם את הנוסעים הישראלים והיהודים ואת אנשי צוות המטוס. מכיוון שרייכר-עתיר היה עדיין טרי בסיירת, הוחלט כי סגנו של נתניהו במבצע החילוץ יהיה מוקי בצר. "מבצע אנטבה נפל על יוני בשיאה של סערה אישית", מספר רייכר-עתיר. "השירות ביחידה היה קשה ושוחק בשבילו. כמה חודשים קודם לכן נכשלה פעולה של היחידה, והכישלון העיק עליו".

מתי נודע לך שיוני נפגע?
"אני זוכר שמוקי אמר בקשר 'יוני נפצע ואני לוקח את הפיקוד'. הייתי אז בחור צעיר שלא יצא אף פעם אל מחוץ לארץ, לכן כשנחתנו ירדתי מהמטוס לשים רגליים על אדמת קניה, ואז נודע לי שיוני נהרג. התחושה שלנו במבצע הייתה של חוסר שלמות, שההצלחה היא לא מאה אחוז. אבל במלחמת יום הכיפורים נהרגו אלפי אנשים – וביניהם יותר מעשרה שהכרתי - ועולמנו לא חרב עלינו. יוני נהרג כשעשה את הדבר שרצה יותר מכול".

בשנה שעברה ערך רייכר-עתיר, יחד עם שלומי ריזמן ואבירם הלוי, את הספר "מבצע יונתן בגוף ראשון". הוא הביא לראשונה עדויות רבות של לוחמים שנטלו חלק במבצע, אבל שמם נפקד מהתחקירים שנערכו לאחריו. בהקדמה לספר, שראה אור בהוצאת המרכז למורשת המודיעין והמכון לחקר מודיעין ומדיניות, כותב רייכר-עתיר: "רק 11 מתוך 63 חיילי היחידה שהשתתפו במבצע כתבו דו"ח ביצוע (...) טעינו. מצאנו את עצמנו חסרים לא רק את מפקדנו, אלא גם דו"ח ממצה שיתאר בפרוטרוט את פעולת היחידה".
 
אחרי נפילתו של יוני קיבל עמירם לוין את הפיקוד על הסיירת, ורייכר-עתיר שימש כסגנו. זו הייתה תקופה פורייה עבור היחידה, שיצאה לשורה של מבצעים מוצלחים. בהמשך מילא רייכר-עתיר שלל תפקידים פיקודיים באמ"ן, עד שמונה על ידי ראש אמ"ן דאז, אהוד ברק, לתפקיד שהיה עבורו בגדר חלום - מפקד המ"מ, מערך המבצעים המיוחדים. "זה תפקיד שהמילה המתאימה לו היא 'מדהים'. אתה מרגיש שם שהכול בר-ביצוע. אני זוכר שבאותם ימים הייתה בצורת. נסעתי לקיבוץ ואמרתי לאבא שלי 'נראה לי שאפשר לסדר שבחורף יהיה פה גשם. נדחף את העננים, ויירד גשם'. כמפקד המ"מ, ממש הרגשתי שאנחנו יכולים לעשות את זה".

באותה שנה השתבש מבצע של סיירת מטכ"ל בעורף האויב, והלוחם ברק שרעבי ז"ל נהרג. גם כיום, כמעט 33 שנה אחרי התאונה המבצעית ההיא, לא ניתן לספר עליה דבר: לא על מקום התרחשותה, לא על מטרת הפעולה, ולא על מהות התקלה שגרמה למותו של שרעבי ולפציעתם של לוחמים נוספים.

"זו הייתה טלטלה גדולה", אומר רייכר-עתיר, שישב בחפ"ק יחד עם שר הביטחון דאז יצחק רבין ז"ל, ראש אמ"ן אהוד ברק ומפקד היחידה עמר בר-לב. "ברק שרעבי נהרג כתוצאה מטעות אנוש אמנם, אבל גם טעות אנוש לא נמצאת בחלל ריק. המאמץ לפרוץ ולהרחיב את המעטפת אולי הלך צעד אחד קדימה יותר מדי, מבחינת רמת הסיכונים שלוקחים. זה גם היה אירוע כל כך נדיר, שאתה לא יכול להגיד שסטטיסטית זה קורה ואין מה לעשות אלא להמשיך קדימה. גם התקלה הייתה נדירה, וגם העובדה שהיא עלתה בחיי אדם".

באפריל 1988 היה רייכר-עתיר שותף בתכנון המבצע לחיסולו של אבו-ג'יהאד, סגנו של יאסר ערפאת ומאדריכלי הפיגועים של אותם ימים. "לחיסול כזה, למרות מורכבותו ועלותו, יש תהודה מעבר לכך שהאיש הפרטי הזה איננו", הוא אומר. "זה מטלטל את המערכת של המחבלים בצורה שקשה להם להתאושש ממנה".

ויכוח ניטש באותם ימים האם יש צורך לסכן אנשי מוסד ולהציבם בתצפיות ליד ביתו של יעד החיסול. "אנחנו, כצד שמתכנן ומבצע, רצינו תצפית על הבית עד הרגע שבו החיילים שלנו מגיעים וצופים עליו בעצמם. שלא יקרה שמהרגע שהתצפיתן של המוסד הולך עד שהתצפיתן שלנו מגיע, אבו-ג'יהאד לוקח את המזוודה ונוסע. אני לא במקום של להגיד לאנשים במוסד 'זה סיכון שאתם חייבים לקחת', אבל אמרתי: 'זה מה שאנחנו רוצים, אפשר או אי אפשר?'. הרמטכ"ל דן שומרון שמע את זה ואמר לשלמה גל, שהיה ראש אגף 'קיסריה' במוסד: 'שלמה, מוכרחים'. ושלמה אמר: 'בסדר'. נכון שזה לא סיכון אישי ששלמה גל לקח, אבל כמי שהיה בעצמו לוחם אמיץ, הוא הבין היטב את המשמעויות".
 

במבצע הזה רייכר-עתיר עצמו עמד בראש החפ"ק, שפעל מספינת טילים בלב ים. במהלך הפעולה הרגו אנשי הסיירת גם את שומריו של אבו-ג'יהאד, אך כשנתקלו באשתו וילדיו, השאירו אותם בחיים. "ההוראה שקיבלו הייתה להרוג את מי שמסכן אותם. בלוחמים הנהדרים והאמיצים האלה מוטמע הנושא של ערך חיי אדם, של מהי המשימה ומה לא נכלל במשימה".

הייתה באותה תקופה תוכנית לחסל גם את ערפאת עצמו?
"אני אף פעם לא הייתי שותף למשהו שהיה קשור לחיסול של ערפאת. ככל הידוע לי, הוא מעולם לא היה יעד, גם כשיצאנו למבצעים וידענו שהוא גר בקרבת מקום".
 
וכיום, חיסול נסראללה צריך להיות על הפרק?
"חייבים לשים את נסראללה ודומיו על הכוונת. אלה אנשים שהאחריות היא בראש ובראשונה עליהם, ואין לשחרר אותם מהסיכון בשום אופן. זה מרושע, אכזרי ולא אנושי, שקיימים מעין הסכמים שבשתיקה שלפיהם המנהיגים מחוץ לתחום: בבכירים לא ניגע, אבל גם אנחנו וגם הם נשלח אנשים אחרים להיהרג".

אתה סבור שעידן החיסולים הנועזים של סיירת מטכ"ל הוא כבר נחלת העבר?
"עידן החיסולים לא הסתיים, והוא גם חסכוני: עדיף לגדוע את הראש מאשר שייהרגו חפים מפשע".

ביולי 1989 הגיעה זרועו הארוכה של צה"ל אל בכיר אחר בארגוני הטרור: במבצע "עלם חמודות" נחטף לישראל השייח' עבד אל-כרים עובייד, מנהיג חזבאללה בדרום לבנון. מטרת הפעולה הייתה גם להשיג מידע מודיעיני, וגם להשתמש בעובייד כקלף מיקוח לשחרורו של הנווט השבוי רון ארד. "כראש המ"מ חשבתי שאנחנו צריכים להיות חלק מהמערך הלאומי להביא את רון ארד הביתה", מספר רייכר-עתיר. "לא יכולנו להוציא מבצע לשחרורו, כי לא ידענו איפה הוא. אני לא חושב שאי פעם היה לנו מידע שמאפשר לעשות זאת".

עובייד היה אדם גדל גוף שמשקלו מעל 130 ק"ג, והאימונים של לוחמי הסיירת לקראת המבצע כללו נשיאת שק כבד במיוחד. "זה היה מבצע מאוד מורכב: גם לחטוף אדם מביתו באמצע הלילה, וגם לעשות זאת בלי לפגוע במשפחתו. הכי קל בעולם להיכנס ולירות לכל עבר, אבל לנו היה חשוב לעשות את זה אחרת".

כעבור חמש שנים נחטף מלבנון גם מוסטפא דיראני, מי שהחזיק ברון ארד עד מאי 1988. עובייד ודיראני היו בין המחבלים הרבים ששוחררו בעסקת השבויים בשנת 2004, תמורת החזרת גופותיהם של שלושת החיילים החטופים מהר דב והאזרח אלחנן טננבוים. "כל תפיסת העולם שלנו, שאומרת שאנחנו משחררים מחבלים תמורת חיילינו בפרופורציות כאלה - זה תהליך הרסני שאנחנו כמדינה לא מסוגלים להתגבר עליו", אומר רייכר-עתיר. "גם לנתניהו (שהחליט על עסקת גלעד שליט – מ"פ) אין המנהיגות הנדרשת כדי לבוא ולהגיד - 'לא, זה לא קורה'. ברגע שלא תהיה מוכן להחלפת שבויים, המחבלים יפסיקו את המאמץ האדיר שלהם לנסות לבצע חטיפות".
 

דיברת על ערכי טוהר הנשק שבאו לידי ביטוי גם בחטיפה של עובייד. אתה חושב שיש הבדל בין המוסכמות בצה"ל שאתה הכרת אז לבין ימינו?
"אענה לך בסיפור ממלחמת יום הכיפורים. הובלתי ג'יפים כדי לאתר שני חיילים מצרים שעברו את הקווים שלנו בסיני. מצאנו אותם והתקרבנו אליהם תוך כדי שאנחנו צועקים להם להרים ידיים. אחד מהם הרים ידיים, והשני נראה כאילו הוא יורה בעצמו ונופל. אמרתי לחיילים שלי: 'תירו בזה שנפל'. התקרבנו עוד, ירינו בו, ואכן התברר שהוא רק העמיד פנים שהוא מתאבד, והסתיר מתחת לגוף שלו רימון יד. עליתי על זה כי כבר הייתי קצין ותיק. את החייל שהיה לידו לקחנו בשבי. כך שאפשר לשמור על מערכת ערכים גם במלחמה. עניינים של מוסר הם בעיניי מעל לזמן ומעל למקום.

"אם ניקח את פרשת אלאור אזריה, אי אפשר לנתק אותה מהכיבוש: יש לנו מדינה דו-לאומית, שבה לאום אחד הוא חסר זכויות ונמצא תחת כיבוש, והלאום האחר שולט בו. הכובש מוכרח להשחית את דרכו, להיות לא הומאני וגזען, על מנת שיוכל להמשיך את פעולות הכיבוש".
 

בהיעדר פרטנר, אולי אין ברירה אלא להמשיך כך.
"זה לא שייך. כל אחד יודה שהכיבוש הוא לא מוסרי. אלאור אזריה פעל כפי שהוא הבין את הרוח שנושבת במדינה, ואת הרוח הרעה והקשה שהייתה באותו מקום. אני לא מסתכל עליו, אלא מאשים את הפוליטיקאים, את העיתונאים ואת הכיבוש".

אתה מדבר על השחתה הכרחית של הערכים, אבל העובדה היא שאנחנו גם מעניקים טיפול רפואי לבני משפחה של אסמאעיל הנייה, או לפליטים מסוריה.
"זה בדיוק מדגיש את מה שאני אומר: אנחנו עושים דברים מאוד יפים וצודקים ומוסריים, אבל הם מתגמדים לעומת חוסר הצדק הבסיסי".

במערך המבצעים המיוחדים שירת רייכר-עתיר עד שנת 1990. לאחר מכן שימש כנספח צה"ל ביפן, יצא לשנת לימודים במכללה לביטחון לאומי, וב-1994 השתחרר ופנה לעולם העסקים. תוך כדי כניסתו לעולם התזזיתי הזה למד לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב, במסלול של מנהל עסקים למנהלים.

את ההזדמנות הראשונה בקרן הון סיכון נתן לו יעקב בורק, מייסד קרן "אוורגרין", שלימים הפך גם הוא לסופר. "יעקב קיבל אותי לעבודה על סמך התרשמות שלו ממני כאדם, ולימד אותי כל מה שאני יודע על הון סיכון ועל אתיקה עסקית. אני חושב ומקווה שלמרות שעברתי מ'אוורגרין' ל'כור', לא אכזבתי אותו. וכנראה זה כך, כי אנחנו חברים עד היום".

בעולם העסקים שמתואר בספרו, אין כמעט נוכחות נשית בתפקידים בכירים. האישה היא מזכירה, עוזרת אישית. במציאות הוא דווקא עבד עם בכירות בתחום הון הסיכון, בהן הח"כית לשעבר עינת וילף. "כשהתחלתי לעבוד בתחום הזה, באמת היו בו פחות נשים, אבל מספרן הלך ועלה והן תותחיות", אומר רייכר-עתיר. "כיום נשים מנהלות גם את הבנקים הגדולים. זה לא שירות צבאי, שבו הגברים יותר מתאימים".

אישה לא יכולה להיות לוחמת בסיירת מטכ"ל?
"לא, כי הדרישות הפיזיות מתאימות לבנים. לוקחים את הכי טובים, מאמנים אותם הכי טוב שאפשר, ומביאים אותם למיצוי המקסימלי של היכולת הגופנית. אישה, עם נתוני פתיחה טובים ככל שיהיו, לא תגיע לכך".
כיום ישנן לוחמות בגדודים מעורבים.
 

"הדרישות הפיזיות מהן נמוכות יותר. אין מקום לחטוא למטרה המבצעית בשם התקינות הפוליטית, בשם השוויון ובשם מה שהקהל דורש. אם אנחנו זקוקים ללוחמים בעלי היכולת הגופנית הכי טובה שיש, אולי אישה אחת מני מיליון יכולה לעשות את זה, אבל ייתכן שגם היא לא תתאים מסיבות אחרות".

כשסיים רייכר-עתיר את תפקידו ב"כור", הבין שהוא לא רוצה לעסוק יותר בהון סיכון. "לא רציתי להרוויח יותר ושההוא ירוויח פחות. לא ידעתי מה אני כן רוצה לעשות, אבל אמרתי לעצמי - יש לי זמן, יש לי כסף, כך שזה לא משבר אלא הזדמנות. גם החלטתי שאני לא נוסע עכשיו לחוץ לארץ, לא עושה טרק או ויפסאנה, אלא יושב בבית ומחכה עד שהדבר החדש יגיע אליי. אני חושב שנסיעות לכל מיני מקומות מזהמות את התהליך, ולי זה לא מתאים".

במשך שבועיים נשאר בבית, קרא ספרים, ואז התיישב והתחיל לכתוב. אחרי שלושה חודשים הייתה בידיו טיוטת הספר הראשון שלו, "עסקת חבילה'". גיבור הספר, שראה אור בהוצאת ספריית מעריב (2007), הוא מג"ד צנחנים במילואים שמרגיש שחייו קורסים. הוא יוצא עם בנו לחופשת סקי, וכשהבן נופל לנקיק סלע ונפצע, האב הוא זה שצריך להציל את חייו.

"אחרי שסיימתי לכתוב את הספר הזה, בני הבכור אמר: 'אבא, אין צייר שלא למד ציור, ואין פסל שלא למד פיסול. אם אתה רוצה לכתוב, אתה חייב ללמוד. לך לאוניברסיטה'". כדי ללמוד את מלאכת הכתיבה על בורייה, הוא נרשם לתואר שני בספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון, במסלול לכותבים. במהלך הלימודים כתב עבודת תזה על דמות השבוי הערבי בספרות מלחמת יום העצמאות. לחבריו ללימודים (בהם גם כותבת שורות אלה) הוא לא סיפר מילה על עברו הצבאי המפואר.
 
גם את ספריו הבאים הוא כתב בבית, בפינת העבודה שלו. אחד מצירי העלילה בספרו השני, "שקיעה כפולה" (ספריית מעריב, 2012), הוא סיפור אהבה בין יהודייה לערבי. כשאני מציינת ש"גדר חיה" מאת דורית רביניאן לא נכלל בתוכנית הלימודים של משרד החינוך בגלל עיסוק בנושא הזה, רייכר-עתיר אומר כי הדבר רק שירת את הספר ההוא. "מאוד שמחתי בשביל רביניאן על הצלחת ספרה. גם במקרה הזה, נושבת רוח רעה במדינה: המעשים הם קטנים, ורק מייצגים את הרוח הרעה. זו רוח שיש לשנות את כיוונה".

ספרו השלישי, "המורה לאנגלית", מספר על לוחמת מוסד הפועלת בארץ אויב. לפני צאתו לאור עבר הספר צנזורה קפדנית ביותר והוגש לוועדת השרים למתן היתר לפרסומים. "איש מוסד ותיק עזר לי בתחקיר לספר", מספר רייכר-עתיר. "הגשתי לו אותו בחיל ורעדה. אחר כך הוא סיפר לי: 'נתתי את הספר הזה לילדים שלי, ואמרתי להם – אם אתם רוצים להבין מה הרגשתי כשהייתי שם, זה הכי קרוב שתוכלו להגיע'".

"המורה לאנגלית" היה לרב-מכר, תורגם לאנגלית בהוצאת "פינגווין", ואף מעובד בימים אלה לסרט. "זה סרט שלא דובר עברית כמעט, ורוב ההתרחשות שלו לא בישראל, כי מי שקנה את הזכויות ויצר את התסריט לא בונה את זה כסרט ישראלי. אני כמובן מקווה מאוד שהסרט ייהנה ממה שהרשויות והמוסדות פה יכולים לתרום, אלא אם יהיה בו עירום", הוא אומר בחיוך, רומז לאמירותיה האחרונות של שרת התרבות מירי רגב.

בפתח ספרו האחרון מופיעה הקדשה; לא לאדם מסוים, אלא "לאמת". מעין המשך לכותרת "נאמן למקור" המופיעה על הכריכה. "כסופרים, כאנשים חושבים וכאנשי רוח אנחנו משתדלים לכתוב את האמת, אך האמת היא מונח יחסי", מסביר רייכר-עתיר. "חשוב לי לכתוב את האמת המנומקת שלי, לא כעניין מתמטי. 'נאמן למקור' הוא מונח משפטי שאתה יכול לראות במסמכים שהוחתמת עליהם. שם הספר רומז, והקורא צריך לפענח בעצמו את הרמיזות: מתי מה שנכתב הוא המקור, מתי זה העתק נאמן למקור, ומתי זה מגמגם את המקור".

הספר מעלה שאלות גם באשר לתפקודה של העיתונות, ובפרט העיתונות הכלכלית. עיתונאי סקרן שנוחת במשרדו של הגיבור, מראיין אותו ארוכות ומבטיח לפרסם את הסיפור במלואו. הערות השוליים של העיתונאי, המשולבות בספר, נוגעות לעתים בטריטוריה רגישה. "עולה כאן השאלה מה תפקיד העיתונאי כצופה מהצד", אומר רייכר-עתיר. "האם הוא מחויב במקרים מסוימים לעזור למרואיין שנמצא במצוקה, או שמותר לו לשבת וליהנות מכך שהמרואיין חושף את הקרביים שלו? לי זה מזכיר סרטי טבע שבהם אנשי צוות הצילום רואים את הדוב הולך למות מרעב, אבל הם מוכרחים להישאר אובייקטיביים, ונותנים לו למות במקום להציל אותו".
 

מהעבר האחר גם העיתונאי הוא קורבן, אם כי קורבן מרצון. צוותו של דובשני מוכר לו תמונת מציאות ורודה המציגה את החברה כנטולת כישלונות, מה שיאפשר להם להשתמש בכתבה כאמצעי לגיוס משקיעים נוספים. "לא נכון לומר שזה 'קורה לפעמים'. זה קורה כל הזמן", אומר רייכר-עתיר. "אנשי כלכלה תמיד יסובבו את העיתונאי בתשובות. אי אפשר לעבוד על העיתונאים, כי רובם אנשים מנוסים, אלא שגם הם צריכים לספר סיפור ולספק כתבה שתעניין את ציבור הקוראים. התפתחה תרבות שבה כולם משתתפים באותו משחק: העיתונאי רוצה כתבה צבעונית ויפה, ואיש הון הסיכון או ההיי-טק רוצה להציג חברה נהדרת ששווה המון כסף. וכך, המשקיעים הפוטנציאליים קוראים את העיתונים ומניחים שאם יש על חברה מסוימת כתבות חיוביות רבות, מדובר בחברה רצינית".

העיתונאי בספרך הוא גם זה שמספק לקורא מידע טכני ומבאר לו מושגים בשוק ההון.
"בכל אחד מהספרים שלי חשוב לי מאוד שהקורא גם ירגיש שהוא יודע משהו שלא ידע קודם. את הידע על קרנות הון הסיכון הוא יכול לקבל בכוחות עצמו גם באינטרנט ובעיתונות הכלכלית, אבל פה דרך הסיפור הוא יכול לראות את העולם הזה מבפנים, להבין את המנגנונים שרוחשים מתחת לתחום. כך, בפעם הבאה שהוא יקרא ידיעה עיתונאית, יהיה לו פילטר נוסף. הוא יבין את המצוקות של האנשים, ומה קורה להם כאשר הם מוכנים לוותר על הערכים המוחלטים של טוב ורע, של נכון ולא נכון, איזה תהליך אדם עלול לעבור ומה זה מעולל לו".

יש בספר רמיזות לאירועים מסוימים שנתקלת בהם בשוק ההון?
"כן, ומעניין אותי מאוד מה יגידו אנשים שיקראו ויזהו דברים שעברו עליהם. אבל בסופו של דבר אני כותב על מה שמעניין אותי, על נקודות שאני רוצה לטפל בהן. לכן גם העובדה ששני ספריי הראשונים פחות זכו להד לא ריפתה את ידיי, כי היה חשוב לי בעיקר לספר את הסיפור".

גם אם הוא מכניס הרבה פחות כסף משוק ההון.
"בתחום הספרות והאמנות אני עושה דבר שרק אני מסוגל לעשות אותו. לאדם בתחום העסקי יהיה קשה להגיד ביושר 'את כל זה אני עשיתי, ורק אני לבדי הייתי שם'. אבל את הספרים שלי, רק אני יכול לכתוב".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg