ראשי » חדשות » דעות

כדאי לשמאל הישראלי ללמוד: אובססיה תיגמר באסון

אידיאולוגיה זה חשוב, אבל כשהיא הופכת לאובססיה משיחית הדרך לאסון קצרה מאוד. זה קרה לפני שבועיים בהולנד וגם השבוע בארה"ב, ומתישהו זה יקרה לשמאל הישראלי

בעיר אוטרכט שבהולנד מתה לפני כשבועיים אישה בת 62. סיבת המוות: הרעבה עצמית. יחד עם עוד שלושה מחבריה התגוררה המנוחה בדירה ששימשה מעין קומונה, ומשנת 2014 החלו החברים בה להפסיק לאכול ולהתחיל לחיות מ"אנרגיית האור".

הקבוצה, שהעניקה לעצמה את השם 'קשר ומוזיקה', לא הסתפקה בהפצת הבשורה בגבולות הולנד, והחזיקה בדף פייסבוק ממועט חברים ואתר אינטרנט מיושן למראה שבו הוטמעו סרטוני יו-טיוב עם הרצאות של צמים נוספים ברחבי העולם. הללו סיפרו על שנים ארוכות של חיים ללא אוכל, על כדורי אור שהתגלו בשמי הקומונה, ועל עוד כהנה וכהנה הזיות כאלה שמחסור חמור במזון דווקא עשוי להסביר.

לא יהיה זה מופרך לשער שכמו באידיאולוגיות קיצוניות אחרות, גם חבורת 'קשר ומוזיקה' התחילה עם הרבה כוונות טובות. התזונה בעולם המערבי באמת לקויה מהיסוד. רובנו מכניסים לגוף מזון שלא ראוי להיקרא כך, ובהחלט יש עניין לשפר את המצב. גם צומות אינם דבר נדיר בתרבויות שונות, ומי כמונו בני דת משה יודעים זאת וחשים את חמשת הצומות היהודיים על בשרנו. יש אפילו מחקרים רפואיים הטוענים שצומות מפעם לפעם טובים לבריאות.
 
אז ארבעה חברים וחברות שוחרי בריאות החליטו לפעול יחד כדי להיות בריאים יותר, וגם בשביל להשפיע על הסביבה, אם אפשר. הבעיה מתחילה כשלמישהו בקבוצה אצה הדרך. התוצאות לא מגיעות מספיק מהר, והסבלנות הולכת ופוקעת. אם לאותו אדם יש גם מספיק כריזמה, הדרך מכאן לאסונות מתקצרת מאוד.

השבוע התקיימו בחירות מיוחדות בארה"ב. נציג המחוז השישי של מדינת ג'ורג'יה בבית הנבחרים מונה לשר הבריאות בממשל החדש, ולכן תושבי האזור נקראו לקלפיות שוב, חצי שנה בלבד אחרי הבחירות הכלליות שהתקיימו בנובמבר. אחרי כמה חודשים של כהונת הנשיא דולנד טראמפ החליטה המפלגה הדמוקרטית שהבחירות הללו, באזור צפון אטלנטה, יהיו משאל עם על תפקודו. מבחירות מקומיות ומשעממות שעוסקות בענייני תברואה, תעסוקה ותחבורה, הפך המרוץ לנושא ארצי שסוקר בהרחבה.

המועמד הדמוקרטי, יהודי צעיר וכריזמטי בשם ג'ון אוסוף, אמנם ניסה בראיונות עמו להפחית מהממד הפוליטי הרחב שראשי מפלגתו דווקא הבליטו ככל האפשר, אך ללא הועיל. הייתה זו מערכת הבחירות לקונגרס היקרה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, שהושקעו בה למעלה מ-55 מיליון דולר, משני הצדדים. המחוז נחשב למעוז שמרני מובהק כבר שנות דור - המועמד הדמוקרטי האחרון שניצח בו עשה זאת ב-1979.

עם זאת, הדמוקרטים התעקשו. באין מסר קוהרנטי למפלגה זו, שדי איבדה את דרכה אחרי הפסדה המהמם של הילרי קלינטון, האידיאולוגיה היחידה שנותרה לה היא מלחמת חורמה בנשיא המכהן. הבעיה מתחילה כשלמישהו במפלגה אצה הדרך. התוצאות לא באות מספיק מהר – הבחירות לקונגרס יתקיימו רק בעוד שנה וחצי, והחקירות בנושא רוסיה לא נראות כרגע כמו המהלומה שתפיל את הנשיא – והסבלנות הולכת ופוקעת. אז מישהו עם כריזמה החליט ללכת על כל הקופה, והדרך מכאן לאסון מתקצרת מאוד.
 
מישהו במפלגה ראה כמה סקרים מחמיאים לאוסוף, שבסיבוב הראשון הצליח להגיע ל-48 אחוזים, חיבר אותם למצב הלא מזהיר של טראמפ בסקרי דעת הקהל הכלל-ארציים והגיע למסקנה שיש לו בוננזה ביד. אלא שכל זה התנגש השבוע בקרחון הגדול של המציאות. קרן הנדל, המועמדת הרפובליקנית שנחשבת אפורה ולא בולטת במיוחד, קטפה די בקלות את המחוז השישי של ג'ורג'יה עם 53 אחוזים מהקולות לעומת 43 אחוזים לאוסוף.

השמאל הישראלי שוחר טוב. הוא באמת מעוניין בטובתה של מדינת ישראל, ורוצה בשלום עכשיו. אבל קצת כמו החבורה מאוטרכט, ובאופן שמזכיר את הנהגת המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, גם החברים אצלנו משמאל לקחו את האידיאולוגיה ודחפו אותה לקצה. למישהו שם אצה הדרך, באזור שבו סבלנות היא מטבע עובר לסוחר. התוצאות לא באות מספיק מהר – לא מפליא כשאתה דורש כל הזמן "עכשיו" - והסבלנות הולכת ופוקעת.

אם באוטרכט החליטו אנשים שהם רוצים לחיות אך רק מאנרגיית אור, אצלנו אנשים מעוניינים בשלום אבל לא מבינים שאפשר להגיע אליו רק מעמדת כוח. לוותר על חלקים ממרכז הארץ בשביל שלום זה בדיוק כמו להפסיק לאכול כדי להיות יותר בריא. עובדה, זה פשוט לא עובד: החזרנו את סיני, ונבנה שם חצי אי שורץ מחבלים וחסר כל משילות; יצאנו עד המטר האחרון בלבנון, והופיעו בשטחה 100 אלף קני טילים המכוונים לעבר ערי ישראל; ביצענו נסיגה מרצועת עזה, וקיבלנו מדינת חמאסטן שלראשיה מטרה אחת - והיא אינה טובת העזתים.

צומות, כאמור, הם לא בהכרח דבר גרוע. אם נמשיך את ההשוואה הזאת, הרי שגם נסיגה אינה תמיד מילה גסה. אבל נדמה שהשמאל הפך קצת לקומונה מוזרה שחיה בדירה סגורה ומפעילה משם אתר אינטרנט מיושן עם לינקים להזיות מיו-טיוב, לקבוצה שמבחינתה נסיגות הפכו לחזות הכול, לדבר היחיד בסדר היום, למשיחיות שכבר נהיה קשה להתווכח איתה באופן הגיוני. מבחינה זו, מזל שאין כרגע דמות מספיק כריזמטית בשמאל שעלולה לדרדר את המצב לסכנה של ממש.

עולם בלי אידיאולוגיות יהיה משעמם ועצוב. כשכולם חושבים, אוכלים או מצביעים אותו דבר, זה מתכון לניוון חברתי. אבל דווקא מי שמחזיק באידיאולוגיה מסוימת ורוצה בהתגשמותה חייב להסתכל כל הזמן ימינה ושמאלה, ולדאוג שמי שמוביל אותו יודע מה הוא עושה, שיסתובב עם מצפן ולא ייסחף. זה נכון בתחומי הבריאות ובתחום הפוליטי, ובעצם בכל תחומי החיים. תשאלו את החברים של הגברת מהקומונה באוטרכט, תשאלו את אוהדיו של ג'ון אוסוף מג'ורג'יה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

אריאל שנבל

עיתונאי בכיר ב'מקור ראשון'

לכל הטורים של אריאל שנבל