הכחשת התקשורת את פרשת ילדי תימן לא תכבה את האש
הפגנת המחאה לציון פרשת חטיפת ילדי תימן והבלקן הייתה אחת החשובות בתולדות המדינה. על פניו זה היה צריך לפתוח את מהדורת החדשות, אך כרגיל התקשורת התעלמה. התעלמות הממסד לא תוכל להחזיק מעמד זמן רב
אתמול בערב ברחבת המשביר הישן שבירושלים הגיעו מאות לאחת ההפגנות החשובות והכואבות בתולדות המדינה – תביעה לצדק והכרה בפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן. נכחתי בלא מעט הפגנות בחיי, ואני לא זוכר אנרגיות כאלה. הכאב, הייסורים והפצע שעדיין מדמם כמעט 70 שנה הרעידו את עיר הבירה. על פניו זה היה צריך לפתוח את מהדורת החדשות ולהיות בעמוד הראשון בכל העיתונים, אך מה קרה בפועל? התעלמות כמעט מוחלטת של התקשורת, שיתוף פעולה ציני ומרושע בין הממסד למדיה.גם היום בישראל 2017 הכחשת הפרשה האיומה והנוראית הזו היא דבר שכיח. ההכחשה איננה רק היסטורית, כזו המערערת על עצם קיומו של האירוע, אלא אתית – הכחשת המשמעות וצמצום המעמד שלה במרחב התודעתי. כשהתביעה להכרה איננה נענית, כשהממסד מפנה את הגב, הדברים כמובן לא נעלמים. הם מוצאים להם מרחבים אחרים להתמקם בהם. במקום שבו יש התעלמות וניכור מצד המדכא, האש הבוערת בקרב המדוכא רק מתפשטת.
הזיכרון תמיד מתפרץ אל הרגע היחידני של ההווה. ההפגנה בירושלים.
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
במאמרו "אתיקה של זיכרון" בוחן הפילוסוף היהודי-צרפתי ז'אק דרידה את משמעויותיה של פעולת הזיכרון והשלכותיה. הנה קטע קצר ממנו: "כאשר ארכיון דוגמת 'יד ושם' מוקם ומתנהל, נעשה מעשה של חסידות ושל זיכרון, כדי למנוע שהעניין הזה יימחק. אך בה בעת, ויש כאן שניות מחרידה, עצם מעשה הגניזה הוא זה התורם באופן כלשהו לסיווג, להפיכה ליחסי ולשכחה. הגניזה משמרת, אך היא גם מתחילה את תהליך השכחה.
"ואפשר שיום אחד, והמחשבה הזו מזעזעת, 'יד ושם' ייחשב לעוד אנדרטה אחת ותו לא, משום שהוא מוחזק, תחום באותו 'מחוץ לתחום' המאפיין ארכיונים, משום שהוא כאן בין קירות, הכל הוקלט, הוכן תקליטור מחשב, השמות נמצאים על לוחיות, ולכן משום שהוא שמור, בעצם אפשר לאבד אותו, אפשר לשכוח אותו. תמיד קיים הסיכון הזה, וזוהי השניות במושג הארכיון. תמיד קיים הסיכון לאבד דווקא את מה ששומרים ולשכוח בדיוק במקום שבו הזיכרון הופך לאובייקטיבי בפעולות של תחימה, במקומות אובייקטיביים".
כשהממסד מסרב להכרה של פצע כואב מן העבר. ההפגנה בירושלים.
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
השניות שאותה מתאר דרידה שוכנת במעמקי הניסיון לשמר את הזיכרון כדבר חי. הגניזה והשימור שלו אמנם ממקמים אותו במרחב ספציפי וממשי, אך דווקא העובדה שהוא "אובייקטיבי" וקיים כשלעצמו מכוננת אותו כנבדל וכנפרד. ככזה, הוא נמצא בקבוצת סיכון של איבוד ושכחה. באותו האופן, השניות קיימת בשפה עצמה: מחד, בהנכחה של המציאות הלא מילולית, ומאידך באיבוד ממשותה.
אולם יש גם צדדים הפוכים לאתגר שמעלה דרידה. מה קורה כשהממסד מסרב להכרה ולהנכחה רשמית של פצע כואב מן העבר? דומני שכאן מתגלה אזלת ידה של ההגמוניה ובכך למעשה מתחיל העונש שלה. ההתעלמות הבוטה, ההכחשה העלובה והזלזול הציני בהכרח יובילו לחזרה למצב הטרום-ארכיוני – לזיכרון אישי וקהילתי המתמקם בנפשו של היחיד ובלבה של הקהילה.
ועדת חטופי תימן בכנסת. צילום: ערוץ הכנסת
כשהכאב לא מקבל הכרה רשמית ומרחב הקיים בזכות עצמו, הזיכרון של המדוכא הופך לכוח החיים הבולט שבקרבו. מכיוון שאין לו את הפריבילגיה למקום אובייקטיבי הוא נאלץ לטשטש את ההבחנה בין עבר והווה. ההווה הוא העבר. דבר זה קורה משום שהזיכרון תמיד מתפרץ אל הרגע היחידני של ההווה. הוא מכונן את עצמו כמעיין המתגבר, ככדור שלג שהולך וגדל. התעלמות הממסד לא תוכל להחזיק מעמד זמן רב.
אולם בעתיד אנו נזכה גם להכרה רשמית של הממסד. היום הזה בוודאי יגיע. כבר לא יהיה אפשר לעצור את האש הבוערת. וכמו אלוהים המבקש מעם ישראל לבנות לו מקדש ולשכון בתוכם, העובדה שלפצע המדמם הזה יהיה מקום בפני עצמו במרחב הישראלי, לא תמנע ממנו לשכון גם בתוכנו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם