למה אנחנו לא חושבים על זה שכולנו נמות?
המוות הוא חלק בלתי נמנע מהחיים, אבל בעידן שלנו אנחנו נוטים להתעלם מקיומו. אם נשכיל לזכור שגם יומנו יגיע, נדע לנצל טוב יותר את החיים
"בשמיים אני אשמע", אמר בטהובן החירש לפני מותו. אוסקר ויילד הגוסס התבונן בקיר, ואמר: "או שהטפט הזה הולך, או שאני הולך", ומת. כאשר היהודי המומר היינריך היינה שכב על ערש דווי, הציע לו חבר לחזור ליהדות. המשורר השיב לו: "עדיף שימות עוד גוי".
יש כאלו שגם ברגע מותם סירבו לנטוש את ענייני העולם הזה, כמו ראש ממשלת צרפת האגדי בזמן מלחמת העולם הראשונה, "הנמר" קלמנסו, שבקשתו האחרונה הייתה: "קִברו אותי עומד, מול גרמניה". אחרים מגלים דווקא ברגע מותם חיבור מפתיע לעולם הבא, כמו ראש ממשלת סין הקומוניסטית והאתאיסטית, צ'ו אן לאי, שמילותיו האחרונות היו: "עוד מעט אפגוש את מרקס". דומני שהמפגש היה לוהט מהמצופה.
יש רק שתי עובדות ביוגרפיות המשותפות לכולנו: כולנו נולדנו, ועל זה אנחנו לא מפסיקים לדבר, וכולנו נמות, ועל זה אנחנו לא מדברים אף פעם. יש לשער שמעולם בתולדות האנושות לא היה המוות כל כך מודחק. חכמינו לימדו "דע מאין באת, ולאן אתה הולך", אבל אנחנו מעמידים פנים שלא נלך לשום מקום. העלמנו את המוות מחיינו. פעם אנשים היו מתים בביתם, מוקפים בבני משפחותיהם ובאוהביהם. המוות היה חלק מהחיים. היום אנחנו שולחים את חולינו ואת זקנינו למות הרחק מאיתנו, בבתי חולים ובבתי אבות. כאילו אם לא נסתכל במוות, גם הוא לא יסתכל עלינו.
אנחנו מעמידים פנים שלא נלך לשום מקום.
צילום: SHUTTERSTOCK
אבותינו התכוננו שנים רבות למותם. לילדיהם היו קוראים לעתים בשם חיבה: "הקדיש שלי". היו אנשים שקנו חלקות קבר עשרות שנים לפני מותם. אנחנו, לעומתם, מתנהגים כאילו לא נמות לעולם. הרמב"ם כבר התפלא על הנטייה האנושית הזו, וכינה את האנשים המתעלמים ממותם "משוגעים". תמהני מה היה הרמב"ם אומר על עולם אינפנטילי, שבו אנשים מברכים איש את רעהו בברכה הנוראה: "שתישאר צעיר לנצח". אין זה מפתיע שכבר כמעט לא נולדים ילדים בעולם המערבי. ילדינו הם האחיזה שלנו בנצח, הענף שאנחנו שולחים אל העתיד שאחרי מותנו. מי שחושב שיחיה לנצח אינו צריך ילדים; הוא מתיימר להיות הילד הנצחי של עצמו.
המשורר הוולשי דילן תומאס קרא בשיר נודע לאביו הגווע לא להשלים עם מותו: "זעם, זעם על מותו של האור!". כמה שונה הפסוק הנפלא באיוב: "תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי קָבֶר כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ" (ה', כו). השיבולת מניצה ואז מבשילה, ממלאת את ימיה בשמש וברוח, ובבוא העת - נקטף הגדיש. מוות בטרם עת הוא מר, אך מוות בעתו הוא הקץ הטבעי של החיים, לא בזעם אלא בשלווה, והוא יכול להיות תמצית המשמעות של כל מה שקדם לו.
השבוע ציינתי את יום הולדתי ה־44. אני רואה אנשים בני גילי, וגם כאלו הצעירים מאיתנו בהרבה, המדוכאים ביום הולדתם. "אל תגידו את המספר הזה", הם אומרים לחבריהם, ומטביעים את יגונם בחגיגות יום ההולדת המופרזות, שהפכו אופנתיות בשנים האחרונות. אבל אני שמח בגילי, ולא הייתי מחליף אותו בשום גיל אחר. כל שנה הרווחתי ביושר.
דוד של הרב סולובייצ'יק, שגם לו קראו הרב סולובייצ'יק, היה נוהג לומר שכל שערה לבנה היא כמו מכתב תזכורת על מועד הדיון המתקרב בבית הדין של מעלה. על הפסוק "ואברהם זקן בא בימים" דרשו החסידים שכאשר בא אברהם לשמיים, כל ימיו באו איתו. שום יום לא נפקד: ביום הזה למד תורה, ביום הבא גמל חסדים, וביום השלישי התפלל בכוונה גדולה. מאז שנפטר אבי ז"ל, לא הרבה יותר מבוגר ממני עכשיו, דומני שאין יום שבו אינני חושב על הדרשה הזו. אני משתדל לחיות את חיי כך שאשמח בהם במותי. לא בכל יום אני מצליח, אבל כמעט בכל יום אני משתדל. אני מקווה שבבית הדין של מעלה יעריכו גם את זה.
עורך דין ניו־יורקי בכיר נאלץ לפרוש מעבודתו בגיל צעיר. כששאלו אותו איך הוא מסתדר עם כל כך הרבה זמן בבית, השיב שאף אחד עוד לא אמר על ערש דווי: "אני מצטער שלא הקדשתי יותר זמן לקריירה שלי". כל אחד מאיתנו יודע איך היה רוצה לראות את חייו במבט לאחור מיומו האחרון: הרבה משפחה, הרבה תורה, הרבה מצוות, הרבה ערך ומשמעות; מעט טפל, הרבה עיקר. כיוון שאיש מאיתנו אינו יודע מתי יהיה יומו האחרון, כדאי להתחיל לעבוד על זה כבר עכשיו.
פעם כתבה ילדה לאלברט איינשטיין: "התפלאתי לשמוע שאתה חי; כנראה התבלבלתי בינך לבין ניוטון". "אני אכן חי", השיב לה איינשטיין, "אך גם לזה יהיה מזור". כמו הרבה תחזיות אחרות של איינשטיין, גם זו התבררה כמדויקת. ולא רק לגביו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם