ישראל היא דמוקרטיה, עם עריצות מחשבתית
הקוד האתי, ההטיה התקשורתית, שיטת הסניוריטי. הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית נשקפת דווקא מהעריצות המחשבתית של אליטות בעיני עצמן. על מקארתיזם קליקות וחרמות
אחד הרעיונות המקוממים בדברי ימי ההגות הפוליטית היה דווקא רעיונו של ז'אן ז'ק רוסו, מי שסייע רבות לעצב ולייסד את הדמוקרטיה המודרנית, בעיקר בחיבורו "האמנה החברתית". לצד רעיונות הייצוג הדמוקרטי, זכורה גם התבטאותו "יכריחוהו להיות חופשי", שדרכה ביקש לומר, כי האדם עדיין לא עבר את השינוי הפסיכולוגי הנדרש כדי לחשוב כאזרח, ולכן אם יתנגד ל"רצון הכללי" שמוכתב מלמעלה, יש צורך להתוות לו בכוח את הדרך, כדי להכריחו להיות "חופשי". פרופ' ישעיהו ברלין טבע הפרדה בין חירות שלילית, שהיא החופש מכל דבר שעלול להגביל את האדם, ובין חירות חיובית העלולה להתפרש כרעיון טוטליטרי, בדומה לרעיונו של רוסו, ולפיה האדם אינו יודע מהו חופש אמיתי, ואנחנו - החברה או השלטון נורה לו את הדרך.סערת הקוד האתי שהתעוררה לאחרונה שבה וחידדה את שאלת החירות האקדמית וחופש הביטוי בכלל. לא, איני סבור שהשלטת קוד אתי מחייב, על מערכת ההשכלה הגבוהה, היא הדרך הנכונה להיאבק בהטיה החמורה שמאלה באקדמיה, אבל אפשר להבין את הסיבות שהובילו לחיבור הקוד: השתלטנות האקדמית, ההטיה הפוליטית, וגניבת דעת "המכריחות אותנו להיות חופשיים".
לא יעלה על הדעת שסטודנטים יחששו לומר את דעתם, רק משום שהיא לאומית מדי, או רק משום שהמרצה הנאור שלהם ידוע בעמדות השמאל הרדיקליות שבהן הוא דוגל, ולעיתים אף עמדות אנטי ציוניות. האקדמיה אמורה להיות נחלת הכלל, ולא משכנה של אליטה בעיני עצמה, ארכאית ודורסנית. אירועים כמו זה שאירע באוניברסיטה העברית כאשר אושרה הפגנת הסתה של סטודנטים ערבים שקראו למאבק מזויין בישראל – הפגנה בלתי לגיטימית לחלוטין - ומנגד, נמנעה הזכות מסטודנטים מן הימין להפגין, הם חרפה שאסור לאפשר אותה.
שורשו של הפגם החריף הזה הוא התודעה בקרב קברניטי האקדמיה, כי אנחנו - השמאל והשמאל הקיצוני - אנחנו למעשה המרכז, אנחנו הסטנדרט, אנחנו הזרם הלגיטימי, וכל השאר שוליים המתקבלים מיד בהרמות גבה ובמסע דה לגיטימציה.
זוהי בדיוק גם התודעה השלטת בקרב הממסד התקשורתי, שאף הוא "מכריח אותנו להיות חופשיים". למעשה מאז קום המדינה שולטת החד צדדיות והמגמתיות בתקשורת הישראלית. החל ב"עיתונות הפנקס האדום" של מפא"י ודרך ממשיכת דרכה עיתונות הברנז'ה הנאחזת בקרנות המזבח, ומסרבת להרפות מלפיתתה הטוטליטרית.
על אף הניסיונות לביזור המערכת התקשורתית שנעשו בשנים האחרונות, אנחנו עדיין שרויים בפלורליזם מדומה ומרבית כלי התקשורת המרכזיים בישראל, מכתיבים קו פוליטי מדיני שמאלי ודגש חברתי המתעלם מן הפריפריה וממגוון הקולות בציבור.
אמנם יש לא מעט עיתונאים המשתדלים לעשות את מלאכתם בביקורתיות ובהוגנות, אך מרבית כלי התקשורת בישראל עדיין סותמים את פיותיהם של מרבית חלקי הציבור שחושב אחרת, ומטילים אימה על עיתונאים ליברלים שכל חטאם הוא היותם ימניים רחמנא ליצלן. את אלה הם שולחים לגטאות, כלי התקשורת הנצבעים מלכתחילה כימניים. הוגנות ואיזון בשידור הפכו למילה גסה. גם פרשת התאגיד שהולכת ומתבררת ככל שנוקפים הימים כפארסה אחת גדולה, והחרבתו של השידור הציבורי בישראל, הביאו לכדי זיכוך את הוויכוח עתיק היומין על המגמתיות והחד צדדיות בתקשורת הישראלית. צל כבד מאוד הוטל על חופש העיתונות בישראל ועל מהותה של הדמוקרטיה.
העריצות המחשבתית שלטת גם בלא מעט ממוסדות התרבות בישראל, ונראה כי רק למען הפוליטיקלי קורקט הם מכתתים לעיתים את רגליהם לפריפריה. כל מי שחושב אחרת שיוצר אחרת, מימין או ממזרח, נתקל בחומות הדה לגיטמציה ובתקרות זכוכית. גם כל מי שחושב אחרת במערכת המשפט, זוכה לנחת זרועה של האליטה בעיני עצמה. כך לאחרונה, סביב הוויכוח על שיטת הסניוריטי. על אף שאינה מעוגנת בשום חוק, עומדים ראשי המערכת המשפטית על רגליהם האחוריות כדי להמשיך ולקיימה, וכל מי שסבור אחרת זוכה מיד לקיתונות של גנאי: פאשיסט, מחריב הדמוקרטיה ועוד. זהו כמובן רק קצה הקרחון בעימותים החוקתיים בין הכנסת למערכת המשפט, ובין אקטיביסטים לשמרנים. גם כאן מתבטאת ההגמוניה בתודעה הכוזבת של לא מעט מאנשי הממסד המשפטי האליטיסטי, כי הוא הוא המרכז והשאר שוליים מסוכנים. מערכת המשפט ובג"ץ הם אכן אלה האמונים על שמירת החוק ועל הגנה על זכויות היסוד של הפרט, אלא שלא אחת עולה התמיהה, האם באמת כל פרט זוכה להגנה הזו או שרק אלה המשתייכים למחנה הנכון.
ישראל היא דמוקרטיה, אך שולטת בה עריצות מחשבתית מסוכנת. הפתרון לכל אלה אינו בהכרח רק חתירה להוגנות ולאיזון, אלא בעיקר יתר דמוקרטיזציה. פתיחת שוק התקשורת לכמה שיותר גורמים, הפחתת הרגולציה ומתן החופש האמיתי לעם, לציבור, להחליט מה לשמוע ומה לראות. כך גם בתחום האקדמיה התרבות והמשפט, יש לשאוף וליצור מוקדי כוח אחרים חלופיים ולבזר עד כמה שניתן מערכות חשובות אלה. לכן, איננו רוצים "שיכריחו אותנו להיות חופשיים", אנחנו דורשים חופש אמיתי. "האדם נולד חופשי אך בכל מקום כבול הוא באזיקים" אמר רוסו מיודעינו, ברעיון אחר שלו, מוצלח יותר. ממש כך, אזיקי הפלורליזם המדומה, כבלי עריצות המחשבה, ועבותות המקארתיזם, הדה לגיטימציה והחרמות.
הכותב הוא עיתונאי ושדר. הגיש את התוכנית "הכל דיבורים" ויומני חדשות ברשת ב' של קול ישראל
אקו"ם