ראשי » חדשות » בארץ

איש בורח מבשורה: בעקבות החוויה של טוויין בא"י

מהאכזבות שהנחילו האתרים שבסביבת הכנרת, מעפיל מארק טוויין אל כור מחצבתה של הנצרות - נצרת. ושם, מתברר, אפילו ציניקן קשוח כמוהו מוותר על הספקנות, אבל לא על ההזדמנות ללעוג לתושבים

אחרי שצעדו כארבעה ימים בעומק השבר הסורי-אפריקאי, עלו מארק טוויין וחבריו במעלה ההר, כדי להמשיך משם לכיוון עמק יזרעאל. ליד קרני חיטין נזכר הסופר הדגול, אז כזכור עדיין עיתונאי צעיר בן 31, בקרב המפורסם שבו הובס הצבא הצלבני בידי צלאח א-דין. זה קרה ב-4 ביולי 1187, ממש השבוע לפני 830 שנה.

המקום שומם היום בדיוק כפי שהיה בזמנו של טוויין, והחמה קופחת על ראשינו כפי שקפחה על ראשו וראשי ידידיו. ולכן, כמותו, אנחנו לא מבזבזים זמן אלא עולים לפסגת הר תבור. טוויין, כצפוי וכראוי, נפעם מהנוף שמספקת פסגת ההר, "שניצב בודד וערירי כשומר ענקי מעל עמק יזרעאל": "הנוף הנשקף מן הגבוהה שבפסגותיו היה יפה. למטה השתרע עמק יזרעאל המישורי, רחב הידיים, משובץ שדות כלוח שחמט, חלק וישר כמוהו למראית עין", הוא מתאר (כל הציטוטים מהספר "מסע תענוגות בארץ הקודש", בהוצאת מחברות לספרות. תרגום: עודד פלד).

בפסגת התבור ניצבים כיום שלושה מבנים גדולים ונאים, שנראים כאילו הם יושבים במקום מקדמת דנא, אבל האמת היא שכאן נמצא ככל הנראה ערש הולדתו של המושג "פינוי-בינוי". במשך השנים נבנו פה ונהרסו והוקמו שוב כמעט אינסוף מבנים מקודשים. לא ברור כיצד "הר הקבלן" אינו אחד משמותיו הרשמיים של התבור.

בתקופה שבה הגיע לכאן ידידנו טוויין, לפני 150 שנה, עמד על ההר מבנה אחד בלבד הראוי לשמו: הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, שנמצאת כאן גם היום. האזור היווני סגור למתפללים בלבד, ולא עושה מאמצים כבירים להסביר פנים לתייר הבא בשעריו.

טוויין משבח את הקפה היווני-אורתודוקסי ששתה, אבל מעבר לכך הוא היה די מאוכזב מהסביבה. שוב ראה רק "כמה תילי חורבות משמימים שנערמו בכל תקופות ההיסטוריה". למרבה הפלא, חלק מתילי החורבות עדיין כאן. אבנים מסותתות שנותרו ממבני הפאר העתיקים ששכנו כאן בעבר, מוטלות פה גם היום, ובכן, כאבן שאין לה הופכין. אם היה הסופר האמריקאי ממתין בסבלנות, ולא יורד מהתבור כל כך מהר, היה יכול אולי לחזות בבניין המרשים ביותר כיום על ההר: הכנסייה הקתולית, שהקמתה החלה ב-1919. אבל כאלה הם תיירים - לא מסוגלים לחכות חמישים שנה, ורק מקטרים כל היום.

רגע לפני שירד מהפסגה, זיהה טוויין מרחוק שניים מהמקומות שיגיע אליהם בהמשך המסע: נעין (או בשמו הנוכחי "ניין") ועין-דור. אבל לפני שני האתרים הללו, שיתבררו כלא מלבבים במיוחד, השיירה עשתה את דרכה לעבר נצרת.

רק 17 קילומטרים מפרידים בין הר תבור לנצרת, אבל תוכנת הניווט צופה לנו נסיעה של כמעט ארבעים דקות. הדרך הררית ומפותלת גם כיום; ב-1867 היא הייתה "משעול צר ועקלקל שאין רבים כמותו", כתיאורו של טוויין. בזכות "גשר איתן", הנקרא על שמו של רפול, אנחנו נוסעים מעל הפיתולים שבהם נאלצו הצליינים להיאבק על מקומם לבל יידרסו ברגלי גמל מזדמן. אחרי כמה דקות אנו מגיעים לליבה של נצרת העתיקה, למקום הראשון שמזכיר טוויין בעיר – מעיין מרים.

אני מרגיש כתייר בארץ זרה. בדיוק כמו בפרק הקודם, בכפר-נחום ובמגדלא, גם כאן זהו טבורה של ארץ ישראל שמעולם לא ביקרתי בו בארבעים ומשהו שנות חיי. הידיעה הזו מכה בי שוב ושוב במהלך המסע, והיא מוזרה ומעוררת מחשבות. האם גם היום, אחרי שבעים שנות עצמאות יהודית בארץ ישראל, הנצרות היא עדיין איום קיומי כל כך על אמונתנו היהודית התמימה, עד שאנחנו מרשים לעצמנו להיעדר באופן גורף ממקומות היסטוריים חשובים בארצנו? "אותו האיש", שנולד בנצרת ומת בירושלים, חי כל חייו כיהודי. מעולם הוא לא חלם על הקמת דת חדשה. האם בתי הכנסת העתיקים בנצרת ובחופי הכנרת לא ראויים שנבקר בהם, שנכיר אותם, שנכיר בהם - רק משום שהוא פקד אותם כנער כדי להתפלל?

בנצרת, לראשונה מאז תחילת המסע, פגש מארק טוויין עיר ראויה לשמה. הוא כמובן לעג גם פה לתושבים המכוערים – הפעם נטפל בעיקר לנשים הערביות, שלצערו לא הזכירו את יופייה כליל השלמות של מרים, אם ישו, כפי שהופיעה ביצירות האמנות שהכיר.

בלב כיכר המעיין ניצבת שוקת אבן גדולה, דומה להפליא לציור שמופיע בספרו של טוויין. אז, לעדותו, זרמו כאן מים. המוכר בתחנת הפיס הסמוכה לכיכר לא מבין מדוע אני מחפש כאן מים חיים. "הכול פלאברות, יבש כבר המון שנים", הוא אומר. במרחק כמאה מטרים משם עומדת "כנסיית הבשורה" היוונית-אורתודוקסית. באסל, העובד בה, קצת נפגע כשאני שואל אותו איזו כנסייה עתיקה יותר – זו שלו או הכנסייה הקתולית בעלת אותו השם, שנמצאת לא רחוק מכאן, בקצה השוק. "ברור שכאן המקום העתיק ביותר בעיר. המערה עם המעיין שנמצאת בתוך הבניין הזה קדושה כבר משנת 326. כאן למטה התרחשה הבשורה, מה יותר עתיק מזה".

במרכז המבנה, מאחורי סורג דק שמאפשר השלכת מטבעות ושטרות למזל טוב, מפכה זרם דק של מים. האם זהו אכן מעיין עתיק, או שמא בעיית אינסטלציה ישנה שהפכה עם הזמן לאטרקציה דתית-תיירותית? דווקא טוויין, הספקן והציניקן באדם, לא מפקפק בקדושת המים הנצרתיים, והופך לפחות לכמה שעות לנוצרי טוב ומאמין. לשיאו בתחפושת הזו הוא מגיע כשרגליו דורכות בכנסייה השנייה, הקתולית. בדרך לשם אנחנו עוברים בשוק של נצרת. כמעט כל החנויות סגורות, ואנחנו מנסים להבין למה. את התשובה מספק לנו חאתם מחרום, מי שבעשור הקודם היה חמש פעמים אלוף ישראל באגרוף, במשקל עד 64 קילו. כיום יש לו שתי חנויות בשוק הנצרתי, האחת של ירקות והשנייה של כלי בית. אני פוגש אותו ליד חנות הירקות שלו. הוא חלילה לא עומד לפתוח אותה, אלא רק מסדר בה משהו לקראת מחר. "זהו היום האחרון של עיד אל-פיטר, לכן הכול סגור", הוא מסביר.

כשאני שואל איך העסקים בימים כתיקונם, מבטו הופך נוגה. "אין פה פרנסה, תאמין לי. התיירים רק באים לכנסיות והולכים מפה, לא קונים כלום". האם הוא שקל לפתוח כאן עסק שינסה למכור משהו שתיירים קונים, נניח מזכרות? מחרום מחווה בידו בביטול: "גם את זה בקושי קונים פה. ובכלל, תיירים בקושי מגיעים, ואתה יודע למה? כי אין פה חנייה". אנחנו מסכמים שאולי כדאי להקים בנצרת, לצד שתי כנסיות בשורה, גם לפחות איזו כנסיית חנייה אחת, ונפרדים לשלום.

כנסיית הבשורה הקתולית היא מתחם ענק ומרשים שבמרכזו בזיליקת הבשורה. הבניין המפואר נחנך ב-1969, וכמובן לא היה כאן בזמנו של טוויין, המתאר "מקום פשוט וצנוע כל כך, ששימש זירת אירוע גדול כל כך!". ה"אירוע" הוא כמובן הבשורה על הולדתו הצפויה של ישו, שלפי האמונה הנוצרית ניתנה למרים ממש כאן, במקום שהיה ביתה. אבל רגע, הרי רק לפני חצי שעה אמרו לנו בביטחון מלא שהבשורה ניתנה במעיין של כנסיית הבשורה היוונית! נו, תודו שלפעמים נחמד לראות איך זרמים שונים באותה דת מתקוטטים בגלל פרשנויות היסטוריות וגיאוגרפיות חלוקות. מי אמר שעם לבדד ישכון.

גם את אמנדה, מתנדבת האחראית על השאלת בדים גדולים שיכסו את רגליהם וכתפיהם החשופות של המבקרים בבזיליקה, אני שואל מהי הכנסייה העתיקה בין השתיים. היא קצת נפגעת. "ברור שזהו המקום העתיק ביותר בעיר", אומרת אמנדה בחדות, "הרי כאן היה הבית של ישו, מה עתיק יותר מזה".

בעקבות טוויין אנחנו יורדים למתחם התת-קרקעי של הכנסייה. הנוסע האמריקאי מתאר 15 מדרגות היורדות מטה, ואנחנו כמותו סופרים 15 מדרגות בדיוק, ומגיעים לאתר ארכיאולוגי שאכן מתוארך למאה הראשונה לספירה. טוויין התרגש: בספר הוא מתאר חוויה דתית-רוחנית חריגה. אנחנו קצת פחות בעניין, ועולים במהרה לאוויר הנצרתי הפתוח. אחרי עוד מבט אחד לעבר אתר החפירות, שמעורר את דמיונם של מאות מיליונים ברחבי העולם ולנו לא אומר בעצם כלום, אנחנו חוזרים לרכב שהשארנו בכיכר המעיין ונוסעים לעין-דור - היעד הבא המתואר ב"מסע תענוגות".

את עין-דור העתיקה ואת תושביה בני המאה ה-19 מתאר טוויין באופן מעורר פלצות. "הם היו ההמון הפרוע ביותר של פראים עירומים למחצה שנתקלנו בהם עד כה. הם נהרו אלינו מתוך כוורות של טיט; מתוך בקתות דמויות ארגזים; מתוך מערות פעורות לוע תחת מדפי סלע ומתוך בקיעים באדמה". מי שייסע לעין-דור היום יראה שם לכל היותר חבורת קיבוצניקים על קלנועיות. עין-דור העתיקה - הכפר הערבי אנדור, שתפקידו ההיסטורי הסתיים במלחמת השחרור - נמצא די רחוק משם, ובכלל לא פשוט למצוא אותו.

רק אחרי חיפושים לא מעטים, ובסיועו הטלפוני האדיב של העיתונאי בן עין-דור אמנון לורד, אני מצליח להגיע בסופה של דרך חתחתים מאובקת ומשובשת למה שבהחלט אפשר לכנות הגן הלאומי המוזנח ביותר בישראל. שמו "תל צפצפות", וגם אם אתם חובבי טיולים מושבעים, אל תרגישו רע עם עצמכם שלא הכרתם את שמו. זהו תל נידח, מלא קוצים ועשבייה, ללא שביל מסודר וללא כל ממצא ראוי לשמו.

המעיין שבמרכז התל, סיבת הביקור של טוויין וחבורתו במקום, מיוחס לסיפור על בעלת האוב מעין-דור המתואר בספר שמואל. גם בימיו של טוויין המעיין לא היה בשיאו, וכיום הוא מוקף כולו בסוף בלתי עביר. במקום התאנה שטוויין מתעד צומח כיום איקליפטוס גדול. אנחנו עוזבים את עין-דור בתחושה דומה לזו שאיתה עזב הסופר האמריקאי הדגול, כלומר בדיכאון. לא ברור מי מאיתנו ראה את עין-דור מוזנחת ועלובה יותר: הוא שהגיע לכפר ערבי-עות'מני מהמאה ה-19, או אני שחזיתי בגן לאומי מסכן בן המאה ה-21.

היעד הבא שלנו ושל טוויין הוא נעין, הכפר הערבי המוכר כיום בשם המעט-יידישאי ניין. מסורת נוצרית מזהה את המקום כזה שבו הקים ישו לתחייה את בנה היחיד של אלמנה תושבת הכפר. טוויין מספר על כנסייה קטנה ומסגד, ואלה אכן עומדים שם היום. שערי הכנסייה סגורים ולכן קשה לנו לוודא את הימצאותם של שרידי החומה העתיקה שטוויין מתאר, אבל גם ב-1867 הייתה זו רק עצירת התרעננות. אנחנו לא מתעכבים ושולחים את הווייז למקום הבא על המפה, הכפר סולם.

לא רחוק מעפולה, הכפר הערבי-מוסלמי שומר גם על שמו העתיק "שונם". אי אז הגיע מכאן אבישג השונמית לסייע לדוד המלך בימיו האחרונים, אבל המסורת העיקרית שמזוהה עם המקום עוד מימי אשתורי הפרחי במאה ה-14 קשורה בסיפורו של הנביא אלישע, המתואר במלכים ב': הוא התארח אצל אישה מקומית שהייתה עקרה, הבטיח לה שתלד בן, וכעבור שנים השיב את בנה מן המתים.

בלב הכפר מסגד קטן, וממש מאחוריו ניצב קיר מעוגל שלפי האמונה חוסם מערה שהובילה לביתה של אותה אישה. שלט בעברית צחה תלוי על הקיר ומתאר את סיפור המקום. בשורה התחתונה והקרועה בחציה נכתב: "המקום מסוגל לפקידת עקרות". בזמן הקצר ששהינו שם לא ראינו שום עקרה באה לבקש פרי בטן, אבל ספרי התפילה המהוהים מוכיחים שפשוט לא הגענו ברגע הנכון. לכאן, ללבו של כפר ערבי ליד עפולה, מגיעות בנות ישראל ומתייפחות במר לבן אל מלך מלכי המלכים שישעה אל תפילתן.

טוויין מתאר פרדס לימונים "צונן, מצל, שופע פרי" שהיה אז בכפר, ושתחת עציו נחו הוא וחבריו מהדרך הקשה. באין פרדס לימונים שופע רכשתי לעצמי קרטיב לימון והקדשתי אותו לזכרו של טוויין, שוודאי היה נוטר טינה למוכר החביב שניסה למכור לי, עד עכשיו לא הבנתי למה, גם צעצוע לילד.

את הפרק הראשון במסע סיימנו במימי הכנרת, וגם את הפרק השני נסיים במים: אלו מימיו הזכים של עין יזרעאל, שהיה התחנה האחרונה של מסע הצליינים האמריקני לפני שעלו לגב ההר וטיילו מג'נין ועד ירושלים. כזכור, הגענו לאזור ביום האחרון של החג המוסלמי עיד אל-פיטר, וכצפוי המעיין וסביבותיו היו מלאים במשפחות ערביות-ישראליות, החוגגות עלי מנגל. הודיתי מיד על שהסופר האמריקני הדגול לא הגיע לכאן ביום כזה. אפשר רק לתאר את הררי החרפות והגידופים, הקללות וכינויי החיבה המלבבים שהיה מעלה על הכתב כדי לתאר את מה שהתרחש שם.

למרות העומס הבלתי נסבל, ריחות הצלייה החריפים והנוף האנושי, שלנו נראה טבעי כאינדיאנים ים-תיכוניים אך לטוויין היה כנראה נראה טבעי הרבה פחות, המעיין עצמו צלול וקריר ונעים ומפכה לתוך ברכה גדולה, כמעט כמו אז. כמעט, כי המעיין המקורי יבש, והמים זורמים מקידוחים חדשים יחסית. כמעט, כי בלב הבריכה לא עמד אז מבנה בטון לא ברור, חלק ממשאבה בריטית שמשום מה נשאר כאן כסמל להתערבות לא רצויה בטבע.

אנחנו חוזרים לרכב, ונוסעים לכיוון כביש שש בדרך חזרה הביתה. בסופו של כביש הסרגל, כשרמזור בצומת מגידו מורה לעצור, אני מפנה את מבטי דרומה, מנסה לראות משהו מאזור ג'נין. הרמזור מתחלף לפני שאני מספיק להבחין בדבר. ניאלץ לחכות עם הסקרנות לפרק הבא, שבו נלך בעקבות מארק טוויין בגב ההר הארצישראלי, מג'נין שבצפון ועד נבי סמואל בדרום – רגע לפני עיר הקודש ירושלים.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg