ממעמקים: הצצה למסלול הצבאי שעובר רק מתחת למים
בלי מכשירי טלפון, בלי מרחב תנועה, בלי פרטיות ובלי לדעת מתי תסתיים המשימה. "קורס צוללן" של חיל הים, המכשיר חיילים לשירות בצוללות, מכין את החניכים לא רק פיזית אלא גם נפשית, לקראת הקשיים והלחצים יוצאי הדופן שצפויים להם בהפלגות
העיניים מכוסות היטב, אף קרן אור אינה נקלטת באישונים. מסביב שוררת דממה מוחלטת. הידיים צמודות לגוף, האצבעות אינן מורשות לגשש מסביב ולחפש משען מוצק. כל החושים כבויים. אין כל דרך לאמוד את הזמן החולף. אם יש קול או תמונה, הם מגיעים רק מבפנים – מהמחשבות ומהזיכרונות האצורים אי שם.
מעט מאוד מרשים לנו לפרט על האימונים שעוברים חניכי "קורס צוללן" של חיל הים במסגרת ההכשרה לשירות בצוללות, אך ניתן לספר כי חלק מהתרגילים האלה כרוכים במניעת קלט חושי. "אתה צריך להיות רק עם עצמך, וזה לא פשוט", אומר ארז בחכמה, הפסיכולוג של בסיס ההדרכה. "בצוללת כל הזמן יש סטרס. הלחץ נמצא שם, ואתה צריך לדעת איך לא להתעלם ממנו, אלא להתמודד מולו. זה לחץ שנובע מחסך חושים, מהידיעה שהחלל הקטן שסביבך הוא כל המרחב שלך. אנחנו מנסים לאמן אותם מצד אחד להיות חלק מהצוות, להיות מעורבים ולתרום, ומצד שני לדעת להיות כל אחד עם עצמו, בעולם שיש בו המון גריעה. היית קשור לדברים חיצוניים, ועכשיו אתה צריך ללמוד ליצור את המרחב הפרטי שלך, ולהשאיר דברים על המזח. האישה, החברים, הבעיות בבית – את כולם אתה שם על החוף, ופותח תא קטן שבו יהיה מרחב התודעה שלך, עם שקט פנימי".
לדוחק ולחסך מצטרף הענן התמידי של אי הוודאות, שנלווה לכל פעילות של הצוללות הישראליות. "יש הפלגות שאתה יוצא אליהן בלי לדעת לכמה זמן אתה יוצא", אומר רב-סרן יוחאי, מפקד בית הספר שבו מתקיים קורס הצוללן. "קורה שאתה חושב שתחזור בזמן מסוים, ובפועל אתה חוזר בזמן אחר. או שאתה לא יודע מה תהיה משימתך בהפלגה הזו, בגלל המידור. אבל המסלול בונה אותך לקראת המצבים האלה. אתה לא מגיע ביום הראשון לצוללת, ופתאום יוצא לים בלי היכולת להתמודד עם זה".
שנה ושלושה חודשים נמשך הקורס המכשיר את לוחמי הצוללות. לצד אימונים פיזיים מפרכים ולימודים עיוניים אינטנסיביים, חלק ניכר מההכשרה נשען על מעטפת של פסיכולוגים ועל בניית תשתית מנטלית. מטרתן של אלה היא להכין את המגויסים לשהות ארוכה הרחק מהבית, בנתק מוחלט מהעולם ובתנאים שונים מאוד מכל מה שהכירו עד היום. "אנחנו כל הזמן מנסים להתקדם ולראות כמה הקורס וההכשרה אפקטיביים", אומר רס"ן יוחאי. "בדקנו מהם המאפיינים של הצוללת – הסביבה, ההתנהלות של האנשים - ואנחנו מנסים לייצר כמה שיותר מאפיינים כאלה בהכשרה. למשל, החניכים לא יוצרים קשר עם העולם שבחוץ כל השבוע, כי גם כשיפליגו לא תהיה להם אפשרות להתקשר. יש כאלה שזה מאוד קשה להם. אבל קורה דבר מדהים: כשאין להם לאן לברוח, הם חייבים להתחבר זה עם זה.
"אנחנו עושים את זה גם בשביל המשפחות. אני פוגש את ההורים בסיום הטירונות, ואומר להם שלא יהיה קל. המשפחות הן גורם משמעותי, והתמיכה שלהן חשובה. כשאתה יוצא לים אתה צריך לדעת שיהיו לך כמה שפחות דילמות".
קורה שברגע האמת חיילים לא מצליחים להתגבר, ונכנעים לקשיים?
"יש אנשים שלא מצליחים לסיים את השירות, אבל הם מעטים מאוד - אחד בכמה שנים. אנחנו כמעט ולא נתקלים בזה. הכול אפשר לשפר ולהתאים, השאלה היא עד כמה אנשים רוצים, כמה זה טבוע בהם. ראיתי פה שינויים מדהימים. יש הורים שבאים אליי בטקס הסיום, לוחצים לי יד ואומרים 'עשית משהו מהילד שלי'. היה לי מקרה של חניך שנלחמנו עליו, ראינו את הפוטנציאל שלו גם כשהוא עצמו לא הבין אותו. עשינו איתו תהליך והיום הוא צוללן פעיל בשייטת".
האגו של הלוחמים נפגע כשמדברים איתם על הצד הנפשי?
"לאף אחד זה לא קל בהתחלה, אבל תוך כדי ההתקדמות בקורס הם מבינים למה עושים את זה. יש גם כאלו שמתמודדים יותר בקלות, הם מבינים שצריכים לעבור את הקשיים כחלק מקבוצה ולא לבד. מי שזה קל לו, משפיע על שאר הצוות ומרים את החברים שלו".
הצוללות של חיל הים הישראלי אינן מתיימרות להיות ידידותיות למשתמש. קשה להמחיש במילים, או אפילו בתמונות, את הצפיפות והדוחק השוררים בתוך כלי המלחמה הענק הזה, שאורכו מגיע לשישים מטרים. הסולם הצר שמוביל פנימה מבשר את הבאות: מסדרונות צרים, חדרים זעירים, קירות מעוטרים בצינורות. חללי המגורים עובדים בשיטת "המיטה החמה", וחדר האוכל משמש גם הוא ללינה, כאשר הספסלים הופכים למיטה לכמה שעות.
במהלך ההפלגות הארוכות נדרשים הלוחמים לשמור על כושר קרבי – משימה לא פשוטה במגבלות המרחב החריפות. "אין לך לאן לרוץ, ובקושי אפשר לעשות מתח", מתאר רס"ן יוחאי. "אתה לא יכול לצאת לעשרה ק"מ ריצה בצוללת, אלא אם תרוץ המון פעמים הלוך וחזור. מעבר לזה, אימונים גופניים דורשים הרבה חמצן, ובצוללת זו בעיה כי גם משאבי האוויר מנוהלים בצורה קפדנית".
למרות כל זאת, הביקוש לשירות בשייטת הצוללות עולה על ההיצע. רבים מהמועמדים לשירות בצה"ל מבקשים להגיע לקורס צוללן, וחיל הים בורר מתוכם היטב את המתאימים לו. תהליך הליווי המנטלי של החניכים מתחיל עוד הרבה לפני הקורס עצמו. כבר אחרי הביקור הראשון בביתן חיל הים בתל-השומר והמבדקים הנערכים שם, מקבלים הפסיכולוגים את הנתונים של אלו שעברו את שלב המיון הראשוני. לחוות דעתם של אנשי המקצוע יש משקל משמעותי בהחלטה האם לקבל את המועמד לקורס, או לוותר עליו. "לכל מועמד שמגיע לכאן, בונים תיק פסיכולוגי", אומר ארז בחכמה. "במהלך הגיבוש שנמשך ארבעה ימים, התיק הזה מקבל נפח של ממש".
בחכמה, אזרח עובד צה"ל שמתמחה בפסיכולוגיה תעסוקתית, שימש בעבר כפסיכולוג בבית הספר ללוחמה זעירה של הקומנדו הימי (שייטת 13). בשנה האחרונה הוא מלווה את הקורסים בבסיס ההדרכה של חיל הים, עומד בראש הצוות שעוסק במיונים ובגיבושים, ומוביל את תהליך האיתור והפיתוח האישי של כל לוחם במסלול. לגיבושים מצטרפים אליו עוד שלושה אנשי מקצוע, שכותבים חוות דעת פרטניות. "אם יש התלבטות לגבי מישהו, ספק בקשר לאלמנט באופי שלו – למשל אם הוא נראה דורסני מדי, או עם בעיות מוטיבציה למיניהן, בעיות אישיות, דימוי עצמי נמוך או קושי לעמוד בלחצים – הנושא הזה מגיע לפסיכולוג כדי לברר את הנקודות".
על מנת לשקף בצורה הטובה ביותר את מידת ההתאמה לקורס, ישנם שלושה או ארבעה מעריכים על כל משתתף בגיבוש. "בדרך כלל בגיבושים נותנים למפקד 'הקשב' רועם, ואצלנו זה נעשה בשקט", מספר בחכמה. "אתה עומד בשלשות בדממה, לא זז, ואין משהו ש'יאסוף' אותך. אין הקראת זמנים רועשת, ואתה צריך לעמוד בלי שום גורם גירוי חיצוני שיעסיק אותך. גם חלק מהתרגילים בהכשרה משתמשים באלמנטים דומים כדי לבחון תגובות להיעדר חיווי מהסביבה".
כל חניך עובר ריאיון של חצי שעה עד ארבעים דקות, ולאחר מכן נערך על אודותיו דיון בוועדה. לקראת הקורס נבנית תוכנית מנטלית מסודרת עם מחשבה על כל פרט. "צריך ללמוד את החניך - מה אנחנו רוצים שייצא ממנו, ואיך אנחנו רוצים לבדוק אותו. כל פרט חשוב, וזו ממש אמנות. עם הזמן אנחנו משתכללים, בוחנים גם את עצמנו מכל הכיוונים, ולומדים 'לקלף' אותם בצורה הכי טובה".
רק עשרים אחוזים מאלה שעברו את המיון הראשוני ואת הגיבוש, מתקבלים לקורס צוללן. אחרי טירונות בת שלושה שבועות מתחיל הקורס עצמו, שנמשך שנה שלמה עד לקבלת הסיכה הכסופה.
השלב הראשון שלו מעניק הכשרה בסיסית לשיט בצוללת; לאחר מכן מתחילה ההכשרה הספציפית למערכות השונות, כשכל אחד מהלוחמים מתמקצע במסלול שלו - נשק, סונאר, מכונות ועוד. השירות במכונת המלחמה הענקית הזו, שעלותה מוערכת בכשני מיליארדי שקלים, דורש חתימה מראש לשנת קבע אחת לפחות. אלו שמתקדמים לתפקיד ראש צוות בצוללת חותמים לתקופת שירות ארוכה יותר, ועוברים קורס נוסף בן עשרה חודשים.
המשימות שניתנות לצוללנים במהלך ההכשרה נועדו לבחון בין השאר השתלבות בצוות, דינמיקה בקבוצה, ואת היכולת של כל אחד לתרום לחבריו. אף אחד הרי לא רוצה לגלות במהלך הפלגה ארוכה כי מי מעמיתיו לצוות אינו נוטל חלק במשימות השוטפות, או מפגין אופי שתלטני על חשבון הזולת. "כבר בגיבוש אנחנו מנסים להעמיד את החניך בדילמות כדי לנבא איך ינהג בעתיד", אומר בחכמה. "הרבה אנשים מגיעים עם בסיס טוב לעבודת צוות, אבל יש כאלה שאנחנו רואים שהפיתוח שלהם יהיה ארוך מדי".
בתקופת ההכשרה נפגשים הפסיכולוגים עם הלוחמים פעמיים בחודש, ועורכים איתם שיחות שמטרתן בניית הצוות. בעזרת תרגילים ודימוי סיטואציות שונות לומדים החניכים לפתור קונפליקטים ולהתגבש כחבורה – מה שאמור לסייע להם גם בהתגברות על קשיים אישיים. עד סוף הקורס הם אמורים לרכוש את הכלים הדרושים להתמודדות הנפשית, ולאחר מכן כבר לא ייפגשו עם פסיכולוגים כחלק מהשגרה.
"אנחנו יושבים יחד, כל המדריכים והסגל, ובונים לכל חניך 'חליפה אישית' כדי להפוך אותו מטוב למצוין", אומר בחכמה. "אנחנו נמצאים איתם עשרות שעות ומקדישים מחשבה לכל אחד מהם. יש חבר'ה שיושבים איתי לשיחות ומעלים קשיים והתלבטויות, ולפעמים גם להם לוקח זמן להתגבש על זה שהם רוצים להיות בצוללת".
המפקדים רוצים לשמוע את הזווית שלך, או מעדיפים לפתור בעיות בעצמם?
"גם כשאני פוגש אותם במסדרון, הם מספרים 'החניך הזה עשה ככה וככה', או שואלים 'עשינו מה שאמרת וזה לא עזר, מה הלאה?'. לפעמים יש לי מידע שאין להם. היה לדוגמה חניך שעבר תהליך גירושין של ההורים, וסיפר לי את הסיפור שלו. במצב כזה אתה מנסה שהוא יעבור הכשרה כמו כולם, ומצד שני אתה עובד מול הסגל כדי שיגלו רגישות. אני אומר למפקדים 'תכירו במה שקורה לו, עובר עליו משהו לא פשוט', ואז לא לוחצים אותו לפינה אלא נותנים לו קצת את המקום שלו, מחברים אותו יותר לצוות, שירגיש אווירה עוטפת".
בחיל הים דואגים להרגיל את אנשי הצוללת העתידיים לחוויית הניתוק הצפויה להם כשיֵצאו ללב ים. כאשר חוזרים מהבית אל הבסיס, מורשה כל חייל להתקשר הביתה ולדווח כי הגיע בשלום, ולאחר מכן הוא מפקיד את הטלפון הסלולרי שלו וכמעט אינו מקבל גישה אליו במהלך השבוע. גם בסופי שבוע בבסיס, הסלולרי לא תמיד חוזר לידיהם של החניכים. פעמים רבות הם מורשים לקיים שיחות רק באמצעות הטלפון הציבורי שנמצא בכניסה לאחד המבנים.
"כשהם יהיו בסוף שבוע בים, גם טלפון ציבורי לא יהיה להם", אומר רס"ן יוחאי. "ככה הם גם לומדים לחלוק את המשאבים: בקורס יש כמה עשרות חניכים, אך לרשותם עומד רק טלפון ציבורי אחד. הם עושים ביניהם תורנות - דתיים לפני ואחרי השבת, והשאר באמצע.
"ניתוק זה דבר שאפשר להתרגל אליו, ויש אנשים שפשוט ייקח להם יותר זמן ואז הם לא ישרדו את הקורס ולא יגיעו לנקודה הזו בכלל. בתקופה שלי כל נושא הטלפונים היה פשוט יותר. אם למישהו היה סלולרי, זה היה 'וואו'. היום כל העולם נמצא בתוך המכשיר הזה. אתה רואה שברגע שהחניכים יכולים להשתמש בטלפון, הם עושים שלושה דברים במקביל - מתקשרים, בודקים את הוואטסאפ ומתעדכנים בפייסבוק".
ביום פקודה, יודעים החניכים, הם יידרשו להשאיר את הכול מאחור ולצאת אל הים. עד אז אולי יקימו משפחה משלהם, ועל המזח הממשי או הסמלי הם ישאירו את המחלות של הילדים, את האישה שנמצאת בהריון, וירדו אל הצוללת בידיעה שגם אם משהו דרמטי יקרה שם ביבשה, ייתכן שלא תהיה כל אפשרות לדעת עליו בלב ים. כבר היו דברים מעולם: בעת השרפה בכרמל נפגעו בתיהם של כמה מהמשרתים בצוללות, והם כמובן לא יכלו לעמוד לצד משפחותיהם ברגעים הקשים. רס"ן יוחאי יודע גם לספר כי אחד מחבריו לצוות בעבר נאלץ להיעדר מברית המילה של בנו; למזלו ניתנה לו האפשרות לשמור על קשר באמצעות טלפון לווייני, וכך ללוות מהצוללת את האירוע בזמן אמת.
יכול לקרות שימנעו מחיילים בצוללת לקבל מידע, כדי לחסוך דרמות?
"כשקורה אירוע בבית של אחד הלוחמים, זה מגיע לשייטת ודנים מה לעשות, האם להודיע ומה האפשרויות. היו מקרים בודדים שבהם שלחו כלי להחזיר את הבנאדם ולהחליף אותו. לפעמים היחידה שולחת מישהו לעזור למשפחתו של החייל, והלוחם עצמו יגלה את זה רק כשיחזור.
"כשקורה משהו רציני, בדרך כלל מתייעצים עם המשפחה. זה לא שמגיעה הודעה ומחליטים לבד. לפעמים המשפחות מעצמן אומרות 'עזבו, אל תודיעו לו, אנחנו נסתדר'. היה חייל שחבר קרוב שלו נהרג בתאונת דרכים, ומהמשפחה שלו התקשרו לסגל והתלבטו מה לעשות. היה שיח עם המשפחה, ובסוף החליטו שלא להודיע לו. זו דילמה, כי אתה מבין את האובדן שלו, ומצד שני אתה רוצה שהחניך יעבור את ההכשרה. מה גם שבמקרה הזה, אותו חייל לא היה מספיק להגיע ללוויה בכל מקרה".
ומה לגבי אירועים חדשותיים? ידיעות חשובות במיוחד מגיעות גם למעמקי הים?
"יכול להיות שיקרו דברים מטורפים במדינה ובעולם – בסדר גודל של רצח רבין או נפילת התאומים – ואתה תקבל את הידיעה הזו לצוללת במקרה הטוב כשורה אחת. אתה מנותק מהחדשות, ורק כשאתה חוזר הביתה אתה מבין מה קרה".
לא בטוח שגם שנה שלמה של הכשרה יכולה להעניק הכנה נפשית מלאה לקראת המעבר לעולם הצוללות, על כל החשאיות הנלווית אליו. המשימות שממלאת השייטת הרחק מחופי ישראל נראות לעיתים כלקוחות מהדמיון ההוליוודי הפרוע ביותר, והצורך לספר ולשתף ודאי בוער בלוחמים – אך כשהם חוזרים הביתה ונפגשים עם החברים, אסור להם להגיד מילה.
גם חוסר הוודאות באשר למה שיקרה מחר, אינו דבר שקל להסתגל אליו. הפלגה שאמורה הייתה להימשך יום אחד, יכולה פתאום להתארך לכדי שבועות. בהתאם לכך, גם כשהחניכים מגיעים מהבית לבסיס, הם אינם יודעים מתי יפגשו שוב את ההורים והחברים. לדברי בחכמה, החילים מבינים את הצורך בכך, וככל שחולף הזמן הם עצמם פחות מדברים על היציאות שלהם לחופשות. "הם גם לא יודעים מתי זה קורה. מגיעה שבת - יכול להיות שסוגרים אותה בבסיס, ויכול להיות שלא".
בחכמה מספר כי ביקר בעצמו בצוללת וצפה מהצד בתפקוד הלוחמים, כדי לנסות ולהבין עם מה עתידים החניכים להתמודד. בקרוב הוא אמור להצטרף להפלגה של כמה ימים, "כדי להבין ולהרגיש, לראות מה זה בדיוק ואיזה חיידק זה".
ההכנה המנטלית בקורס, הוא מוסיף, נועדה לבנות את היכולת לתפקד גם כשהעיניים נעצמות מעצמן - אחרי תורנות, בסוף תרגיל ארוך או עם החזרה מהפלגה ממושכת. גם בתנאים האלה מצפים מהחניכים לדעת לדחוף קדימה, לא לתרגם את המתח להתפרצויות על חברים, ולהמשיך לעבוד למרות הרצון העז לעזוב הכול וללכת לישון. "הם צריכים לשמור על חוסן גם בלחץ ותנאים פיזיים לא פשוטים. במקביל לכל זה, הם עוברים שיעורים ברמה גבוהה. יש חבר'ה שבבגרות היו עם ממוצע של יותר מ-110, וכאן קיבלו 80 במבחנים. בא אליי חניך ואומר 'לא ירדתי מ-95 כל התיכון, איך יכול להיות שזה קורה לי?'. ואנחנו עובדים איתו כדי שידע לעמוד בעומס ובלחץ.
"הלימודים פה לא פשוטים, ואנחנו עוזרים ומכוונים אותם ללמוד את החומר ב'שיטת הסלאמי' ולא את כולו בבת אחת. אני יכול לתת לך דוגמה מאוד מרשימה מהקורס האחרון - חניך נעדר במשך עשרה ימים בגלל שברי מאמץ, ובינתיים חבר'ה פה התקדמו בחומר הלימודי, וכבר התכוננו לארבעה מבחנים. השאלה הייתה איך אותו חניך ישלים את מה שהחסיר. הסגל החליט לדון בזה עם החניכים, ולשמוע מה הם מציעים. החבר'ה סגרו ביניהם שארבעה מהם לא ניגשים למבחן, אלא מלמדים את הבחור הזה על חשבונם, למרות שבינתיים יצברו פער לימודי".
בכניסה למבנה בית הספר שבבסיס עומד אחד החניכים, שומר על מערום כלי נשק מוקפד וסימטרי להפליא. בפנים מצפה לנו, על קצה המזלג, ההיסטוריה של הפעילות התת-מימית הישראלית. על הקירות כאן מתנוססים שמות הצוללות של חיל הים ושמות הקצינים ששימשו להן כקברניטים.
בכיתות הלימוד שורר שקט מופתי, כיאה ללוחמי הצוללות. אלו שלמדו לא להוציא הגה בגיבוש ובתרגילים מפרכים, שומרים על דממה גם במהלך השיעור, ואפילו לאחר סיומו. שיחות המסדרון כאן מתנהלות בקולות מהוסים, כמעט בלתי מורגשים. ביום ביקורנו כאן, גם הים הניבט מבעד לחלונות משקף את השקט. המים מלחכים בשלווה את הטיילת המקומית של בסיס חיל הים בחיפה, שזכתה לשדרוג ולכינוי "מרינה", ובאופק נראות בעיקר אוניות המשא הענקיות בדרכן אל נמל חיפה וממנו.
משרדו של מפקד הקורס שוכן בקומה השנייה. מאחורי הדלת תלוי הכובע המוכר של חיל הים, לצד המדים הלבנים והמרשימים, הנשמרים לטקסים חגיגיים. על שולחנו הצנוע של רס"ן יוחאי מונח דגם קטן של אחת הצוללות, והקירות מעוטרים בתעודות הוקרה שניתנו לו לאורך השירות. רגע לפי שהצלם שלנו מכוון את העדשה, התעודות והתמונות מוסרות מהקיר, לבל ייחשפו פרטים חסויים.
החניכים שנתקלים ברס"ן יוחאי עוברים מיד להתמתחות והצדעה, והוא משיב להם בהצדעה זריזה, שומר מעט על הדיסטנס. עשרים שנה עברו מאז שהוא עצמו עבר כאן כחניך. במסדרונות בית הספר תלויות רשימות של בוגרי הקורס לפי סדר כרונולוגי, וכאשר אנחנו מגיעים אל הטבלה שבה מופיע שמו, אומר רס"ן יוחאי כי לא העלה בדעתו שיום אחד יופיע שמו גם במקום השמור למפקד בית הספר.
לאחר ההכשרה שלו שירת בשתי צוללות - תחילה באח"י גל ואחרי כן באח"י דולפין, שהוא היה חלק מהצוות הישראלי שהביא אותה מגרמניה. הקריירה הצבאית שלו התקדמה במקביל בים וביבשה - כראש צוות בצוללת, כמפקד קורסים בבית הספר של שייטת הצוללות וכמדריך הראשי של בית הספר. לפני קרוב לשלוש שנים, בתום תקופת לימודים ותפקידי מטה, הוא חזר לבית הספר, הפעם כמפקד.
לצערו, לא עומדת לרשותו צוללת שמיועדת להדרכה בלבד. אילו הייתה כזו, הוא אומר, היה מעביר בתוכה שנה שלמה עם החניכים, כדי להביא אותם לרמת מוכנות מקסימלית. במקום זאת יש בבסיס ההדרכה כמה סימולטורים, אשר מדמים ככל האפשר את החיים והמשימות בצוללת. לצד רכישת מיומנויות טכניות, כמו שימוש בסונאר ותפעול לוחות השעונים של הצוללת, נערכים בהם תרגילים קשים מבחינה מנטלית ופיזית, שלוקחים את הלוחמים למצבי הקיצון שהם עשויים לפגוש בלב ים.
"אני חושב שהיום אנחנו מכשירים את הלוחמים בצורה הרבה יותר טובה מבעבר", אומר רס"ן יוחאי. "אנחנו חוקרים והופכים כל אבן כדי שהם יגיעו מוכנים לצוללת, כשלרשותם כל הכלים הדרושים להתמודד עם האתגרים. הצוות שבונים בצוללת הוא תחליף לייעוץ הפסיכולוגי".
בחלוף השנים, הוא אומר, המעורבות הפסיכולוגית והעיסוק בהיבט המנטלי הולכים ומתעצמים. המפקדים אמורים להיות קשובים ופתוחים יותר לרגשות החיילים, לפעמים בשונה מהיחס שהם עצמם קיבלו כחניכים. הפסיכולוג של בסיס ההדרכה מלווה גם את הכשרת המפקדים, וגם הם מוצבים מול דילמות שונות, כדי לבחון את תפקודם.
אתם משקיעים המון זמן בכל הסוגיה הנפשית. עד כמה נדרשת באמת הכנה כזו?
"חלק מההכנה המנטלית המדוקדקת דומה למה שנעשה בהרבה מקומות אחרים בצה"ל. אבל בשייטת הצוללות נדרשות יכולות שנראות לפעמים בגדר המדע הבדיוני, ולכן אתה צריך לצאת לים בידיעה שיש לך על מי לסמוך: האנשים סביבך יודעים לקלוט מה קורה איתך גם בלי שתדבר. אתה לא צריך להגיד 'קשה לי' כדי שיבינו. כשאתה חי עם מישהו הרבה מאוד זמן, אתה יודע לזהות ולקלוט גם לפי ההליכה שלו האם משהו עובר עליו. גם המפקדים בקורס יודעים לזהות בתוך רגע, לפי מבט אחד של החניך, האם קשה לו. הם יעשו הכול כדי לחבר אותו ולהסביר לו מה מצפים ממנו, וזה דורש המון שעות של עבודה".
אקו"ם