25 שנה, דבר לא השתנה: ב"זרעים של שלום" לא מתייאשים
ארגון השלום המוכר מציין רבע יובל להיווסדו, ועדיין רואה את המצב בעיניים אופטימיות. "זה תהליך שלוקח זמן", אומרים משתתפי המחנה שהוא מארגן
השלום במזרח התיכון לא קרוב יותר כיום מאשר היה לפני רבע מאה, כש"זרעים של שלום" (Seeds of Peace) הביאו לראשונה צעירים ישראלים ופלסטינים יחדיו ביערות מיין. אבל הקבוצה האחרונה ששלח לשם הארגון כדי לשהות זמן מה יחדיו רואה סיבות לאופטימיות.
חוסאם זרור, פלסטיני ממזרח ירושלים, אמר כי צעירים ישראלים ופלסטינים ירשו מצב שלא ניתן להגן עליו, אבל עבודתם היא לתקן אותו. "נולדנו במקום הזה, ובריחה אינה הפתרון. אסור לנו לוותר. אנחנו צריכים להתמודד עם הסוגיה, ולנסות לפתור אותה", אמר הצעיר בן ה-16.
המחנה שלמרגלות האגם מציין בימים אלה 25 שנים לבנייתו, כשכתב חדשות החוץ המנוח ג'ון וולש הביא קבוצה של בני נוער ערבים וישראלים ב-1993, על רקע עימותים בדבר חלוקת השטח במזרח התיכון ורצונם של הפלסטינים להקים מדינה עצמאית. התקווה היא שבני הנוער יוכלו למצוא קרקע משותפת כדי שיום אחד יוכל להיווצר שלום בר-קיימא.
במהלך השנים יותר מ-6,000 מבוגרי התוכנית הפכו לפוליטיקאים, מנהלי עסקים, מורים, עיתונאים, ראשי ארגונים ללא מטרות רווח והורים. רבות מהחברויות בין ישראלים לפלסטינים שהכו שורשים במיין הצליחו לשרוד למרות האלימות במולדת. ובה בעת, השלום נותר חמקני כתמיד.
"אני לא חושב שלמייסד שלנו היה רושם שאנחנו הולכים לכתוב הסכם שלום בין לילה", אמרה מנכ"לית הארגון לסלי לווין, בזמן שצפתה בבני הנוער משחקים כדורגל, "יש לנו הרבה עבודה, אבל אנחנו מרגישים שאנו יוצרים הבדל".
המחנה בן 67 הדונמים הרחיב את תחומי העיסוק שלו במהלך השנים, והביא בני נוער ממקומות אחרים ששרויים בכאוס כגון אפגניסטן, עיראק, בוסניה, הודו ופקיסטן. בימים אלה ישנו גם מחנה נפרד לצעירים אמריקאים, שמטרתו לאחות חלק מהשסעים בארה"ב.
במשך שלושה השבועות שבהם מתקיים המחנה, שיסתיים השנה בסוף השבוע הקרוב, מסתמכים מנהליו על אותה נוסחה ששימשה אותם מהתחלה. הוא נבנה על אמון, כבוד ותקשורת, ובני הנוער שגדלו על סמך הידיעה כי האחר הוא אויב לומדים דרך דו-שיח שיש להם הרבה במשותף, למרות הבדלי התרבות והדת.
נעם גבאי, צעיר בן 15 מטבריה, אמר כי אויביו לשעבר, שהכיר רק מדיווחי החדשות, הפכו למשהו שהוא לא יכול היה לדמיין קודם לכן. "לא יכולתי לחשוב שנהפוך לחבריו", הוא ציין.
מחנה הקיץ היחיד במיין שמוגן על ידי המשטרה המקומית מספק מקלט בטוח לבני נוער, שבני המשפחה או החברים של חלקם נהרגו בעימות או נכלאו במסגרתו. בכל יום יש מפגשים שבהם בני הנוער חולקים את סיפוריהם, ולאחר מכן נערכים אתגרים קבוצתיים שבהם משתתפי המחנה צריכים לעבור משימות משותפות המבוססות על אמון. הם גם משתתפים בפעילויות מסורתיות של מחנות קיץ בארה"ב, כגון שיט, שחייה, משחקים, אמנות, מוזיקה ותיאטרון.
ינון ריינר (14) מקריית-אונו תיאר את העבודה עם בני נוער פלסטינים על גשרי חבלים בגובה רב מעל פני הקרקע. הם היו צריכים לסייע אחד לחברו כדי לעבור לצד השני, ובשביל לסבך את העניינים עמד ריינר כשעיניו מכוסות, והיה עליו להסתמך על ההוראות של שותפו הפלסטיני. "אתה תלוי באוויר. מישהו אומר לך מה לעשות, ולא אכפת לך אם הוא פלסטיני. אתה בגובה של שישה מטרים", סיפר ריינר.
למרות הדיונים הזועמים ומלאי הדמעות, משתתפי המחנה למדו אחד על הסבל השני, וגם למדו על האפשרות של מטרות משותפות. "לכולנו מגיעים חיים שלווים, חיים מאושרים. ואנחנו גם רוצים זאת לילדינו. איננו רוצים שהם יחידו באותה דרך שבה אנו חיינו", אמר זרור.
אבל בני הנוער יודעים שייקח זמן ותידרש עבודה קשה כדי להביא שלום בר-קיימא. אחד ממשתתפי המחנה אמר כי המדריכים דימו את תהליך השלום לארכיטקטים שעיצבו כנסייה יפהפייה בימים שבהם הבנייה הייתה לוקחת מאות בשנים. "ארכיטקטים היו מתחייבים לתוכנית אף שידעו שלא הם ולא נכדיהם יראו את תומה. הסכסוך הזה כה מסובך. אם איש לא פתר אותו עד עכשיו, אז זה ייקח זמן", אמרה נגה קפלן בת ה-15 מחיפה.
אקו"ם