ט' באב ופרשת אזריה: האם נדע לגשר על הפער?
כשיש נתק בין המעמדות השונים, כאשר קשר הסולידריות והערבות ההדדית נפרם ובמקומו צומחת אטימות ואולי אפילו טינה ושנאה, קיים חשש אמיתי לחוסנה של חברה
אחת מאגדות החורבן התלמודיות המפורסמות, מעשה קמצא ובר קמצא, מבקשת להציע פשר לחורבן הבית, ולמעשה לחורבן האומה כולה.
הסיפור מתמקד בסעודה של בעל בית נכבד, "שהיה אוהבו קמצא, ושונאו בר קמצא". כמו במחזה שייקספירי, במקום החבר האהוב קמצא הוזמן בטעות השונא בר קמצא. כיוון שראה אותו בעל הבית, ביקש לגרשו. בצר לו, הציע לו בר קמצא "הצעה שאי אפשר לסרב לה: הואיל ובאתי, הניחני ואתן לך דמי הסעודה כולה".
בעל הבעל סירב להצעה נדיבה זו והשליך את בר קמצא מביתו בכוח ובבושת פנים. אמר בר קמצא: "הואיל וישבו חכמים ולא מחו בו, מכלל שנוח להם. אלך ואלשין עליהם" - הלשנה שהביאה לחורבן.
מתפללים בכותל בערב תשעה באב.
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
למרות תילי התילים של הפירושים שנתלו בסיפור במהלך הדורות, עדיין אפשר לגלות בו פנים חדשות. לצד שנאת החינם שעולה ובוקעת הימנו כסיבה העיקרית לחורבן, עיון בסיפור מנקודת מבט מודרנית, עכשווית, בת ימינו, חושף בפנינו תובנות מופלאות נוספות שכוחן, כך דומה, יפה לא רק לשעה אלא גם לדורות.
סיפור זה מלמדנו שחורבנה של חברה אינו נגרם רק בשל עבירות שבין אדם למקום, כמו עבודה זרה או חילול שבת. דווקא עבירות שבין אדם לחברו - אטימות לב, שנאת חינם, רוע, אכזריות, חוסר רגישות לאחר ואי־יכולת לוותר לו, קהות חושים מוסרית - הן אלה שמביאות לחורבן.
במשולש הרומנטי של הסיפור שלוש דמויות מרכזיות. בעוד שני האורחים - קמצא ובר קמצא - מוזכרים בשמותיהם, שמו של בעל הבית לא נזכר. הוא נותר אנונימי, אלמוני. שמו הספציפי אינו חשוב. הוא משמש מודל, אב טיפוס, לכל "בעלי הבתים" מאז ועד היום. גם כאן ועכשיו.
אזריה עם הוריו בבית הדין הצבאי. פער הולך ומתרחב בין הפריפריה למרכז, בין רמלה לצהלה.
צילום: AFP
אף על פי שהימים קשים וריח החורבן כבר נמצא באוויר, ה"חברה הגבוהה" ממשיכה לחגוג כאילו לא אירע דבר. בשעה שמאות אלפי עניים נמצאים מתחת קו העוני, בשעה שבה אלפי ילדים נמצאים בסיכון ואין מי שייטול עליהם אחריות, מזמין בעל הבית את חבריו למסיבה ראוותנית, נהנתנית.
כמובן, התנאי הוא שלמסיבה יגיעו רק "אנשי שלומנו", ולא, חס ושלום, מי שאינו נמנה עם חוג הידידים. הסלקטור הגברתן עומד בכניסה ובורר בקפידה את הנכנסים. המעשה הזה יכול להתרחש גם כאן ועכשיו.
האנונימיות של המזמין מבליטה את העובדה ש"בעל הבית" הוא אני, ואת, ואתה. גם שמות גיבורי הסיפור, שאינם מן השמות השכיחים, עשויים ללמדנו שיעור מאלף. "קמצא" מייצג את ה"קומץ", עילית החברה הגבוהה שנמצאת בשלטון, אליטה כלכלית וחברתית. לעומתו, "בר קמצא" נמצא "מחוץ לקומץ", מחוץ לאליטה. הוא שייך לשולי החברה ולפיכך אין מזמינים אותו לסעודה, אלא מדירים אותו ממנה תוך ביושו וביזויו.
כשיש נתק בין המעמדות השונים, כאשר קשר הסולידריות והערבות ההדדית נפרם ובמקומו צומחת אטימות ואולי אפילו טינה ושנאה, קיים חשש אמיתי לחוסנה של חברה.
בלי להתייחס לתוצאתה הסופית, פרשת אלאור אזריה על ספיחיה וסממניה הזכירה שוב את הפער ההולך ומתרחב שבין הפריפריה למרכז, בין רמלה לצהלה, בין חלקיה השונים של החברה הישראלית. הנדע לגשר על הפער?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם