ראשי » חדשות » בעולם » אמריקה

בלגן בבית, בלגן בחוץ: הכל סוער סביב טראמפ

המינויים בבית הלבן מתחרים על משך הזמן הקצר ביותר שהם שורדים ועל מקוריות התירוץ לסיומם. בינתיים יחסי החוץ של ארה"ב שוקעים במשבר חמור

האם הטלטלה שאחזה בבית הלבן תירגע עם מינויו של הגנרל ג'ון קלי לראש הסגל של הבית הלבן? ואם לא, האם יש בישראל סיבה לדאגה? ארה"ב היא בעלת הברית הגדולה של ישראל. עוצמתה של ישראל נשענת במידה רבה על מעמדה בעולם של ידידתה הקרובה. הנשיא טראמפ הוא אולי החבר הגדול של ישראל בכל הזמנים, אך אין לכחד כי מאז כניסתו לתפקיד מדיניות החוץ של ארה"ב נמצאת במשבר עמוק. לא רק תפקודי, אלא כנראה גם אינטלקטואלי.
 
נכון, גנרל קשוח כמו ג'ון קלי, מי שעמד בראש הפיקוד הדרומי של ארה"ב, הכולל בין השאר גם את מחנה המעצר גואנטנמו, כנראה קשוח מספיק גם כדי לרסן את היועצים היצריים ביותר בבית הלבן. הוא גם מבין משהו באובדן. בנו רוברט נהרג בעת שירות צבאי באפגניסטן. אבל ג'ון קלי אינו האיש שיכול לעשות סדר בהתנהלות הכוללת של הבית הלבן, במיוחד בנוגע לנושאים האקוטיים במדיניות החוץ האמריקאית.

מי שכבר הביעו סוג של אי-אמון בטראמפ הם חברי הסנאט האמריקאי, שכפו עליו בסוף השבוע שעבר סבב חדש של סנקציות על רוסיה. זו הייתה הצבעה כמעט פה אחד. המסר שעלה ממנה הוא: על רקע חקירת הקשרים עם רוסיה ושיתוף פעולה עמה במהלך המרוץ לנשיאות, אנחנו לא סומכים עליך בעניין הרוסי. משמעות החוק החדש היא שטראמפ לא יוכל להקל את הסנקציות על רוסיה בלי לזכות תחילה לאישור הסנאט.

הבעיה בחוק החדש היא החד-צדדיות שבו. בחפזונם של הסנטורים לעצור את טראמפ מלרקום רומן רוסי עם פוטין, חוק הסנקציות החדש אינו מתייחס לצרכים ולבעיות של בעלות הברית החשובות של ארה"ב - האיחוד האירופי בכלל וגרמניה בפרט. לחברות האנרגיה האירופיות יש אינטרסים משמעותיים בפרויקט "נורד סטרים 2", שצפוי להכפיל את כמות הגז המוזרמת כיום מרוסיה למערב אירופה. הסנקציות האמריקאיות פוגעות בחברות אלו ומטילות עליהן עונשים.

האירופים, צריך לומר, דווקא ניסו במשך זמן רב למזער את התלות באנרגיה מרוסיה, אולם המדיניות של עידן טראמפ גורמת להם במידה רבה לשנות כיוון. המשמעות הנגזרת מכך היא מלחמת סחר בין גרמניה לארה"ב. האם זה מה שנחוץ למערב? לא בטוח. גם אם בארה"ב רוצים למקסם רווחים מטכנולוגיית ה'פראקינג' להפקת נפט ולייצא אנרגיה לאירופה. ההתנהלות הזו, שהיא אולי אגרסיבית מדי, פוגעת במארג היחסים הכולל של העולם המערבי ומטילה צל ארוך על נושאים בינלאומיים אקוטיים נוספים. יחסו של טראמפ לנאט"ו הוא אחד מהם.
 
אולם מה שעומד כרגע גבוה בסדר היום הוא ההתנהלות מול איראן בעניין הסכם הגרעין, וכאן יש לישראל אינטרס חד וברור. טראמפ הבהיר היטב עוד במהלך המרוץ לנשיאות כי לדעתו הסכם הגרעין עם איראן הוא "ההסכם הגרוע ביותר בעולם". לא מעטים חושבים כמוהו. בריאיון שנתן ראש הממשלה נתניהו לתוכנית '60 דקות' בדצמבר 2016, הוא אמר כי יש לו לפחות חמישה רעיונות כיצד לבטל את הסכם הגרעין. אבל זו הייתה התבטאות חד-פעמית. מאז שוררת דממה מוחלטת בנושא. הוא אמר כי ישוחח על כך עם טראמפ כשייכנס לתפקיד. האם זה קרה? לא ברור. על פי ההתנהלות של טראמפ עצמו, זה לא באמת נראה כך.

על פי חוק, על הנשיא האמריקאי לדווח לקונגרס מדי 90 יום אם האיראנים עומדים בהסכם. בפעם האחרונה, כך לפחות דווח, הנשיא מאוד לא רצה לחתום, אולם שוכנע בידי יועציו כי זהו הדבר הנכון לעשות. בעוד קצת יותר מחודשיים, הנושא יחזור לסדר היום. בנתונים הנוכחיים ספק אם מישהו יכול לנבא מה ילד יום, כל שכן חודשיים. במיוחד כשממשל טראמפ צריך להתמודד עם החוצפה הגוברת של "הילד השמן" מצפון קוריאה, המתגרה בארה"ב פעם אחר פעם, וזה עתה הוכיח שיש ביכולת ארצו לשגר טיל בין-יבשתי שיפגע במרכזי אוכלוסייה בארה"ב, או לפחות שהיא מאוד קרובה לכך. ותמיד כדאי לזכור שבין ההתנהלות של צפון קוריאה לזו האיראנית יש קווי השקה, וקשה לצפות כיצד יגיבו אם יפרוץ משבר אקוטי באחת משתי הזירות.

באותה תוכנית אמר נתניהו כי "אם הסכם הגרעין יבוטל, איראן לא תחתור להשגת נשק גרעיני במהירות", ואף הדגיש כי גם לפני הסכם הגרעין איראן הייתה מורתעת מפריצה קדימה לפצצה גרעינית. "הם לא מיהרו לפצצה לפני העסקה עם המעצמות מכיוון שחששו מפעולת תגמול", טען.

ממשלים אמריקאיים קודמים היו מודאגים מפעולה ישראלית נגד איראן. היום אנחנו יודעים גם על המאבקים בצמרת בין נתניהו ובין ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, הרמטכ"ל אשכנזי וראש השב"כ דיסקין סביב הסוגיה הזו.אחת השאלות שצריך לשאול היא האם בעידן טראמפ יכולה להתפתח דינמיקה אחרת בסוגיה. ואם כן, האם החברה הישראלית מוכנה לכך.
 

מנגד, ישנן הערכות ששנתיים אחרי הסכם הגרעין, מתברר שבסך הכול הוא היטיב עם ישראל. בעיקר מבחינה זו שנכון להיום איראן אינה נמצאת במרחק חודשיים מפצצה, ופעילותה נמצאת תחת בקרה טובה משהייתה. חתירה של הבית הלבן לביטול הסכם הגרעין עלולה דווקא להיטיב עם איראן. בטהרן יכולים כבר עכשיו לסמן שורת רווח. בשנתיים האחרונות הוסרו מעליהם סנקציות רבות, ומיליארדי דולרים שהיו תפוסים במערב הופשרו והושבו לידיהם. אם יבוטל ההסכם, הם את הרווח שלהם כבר עשו.

מאידך גיסא, קשה לראות כיצד ארה"ב תוכל לשוב ולארגן קואליציה בינלאומית שתכלול את סין, רוסיה והאיחוד האירופי. ודאי לא במצב הנתונים הנוכחי, שבו יחסי ארה"ב-רוסיה בשפל, וגם מצב היחסים עם אירופה רחוק מלהיות מזהיר. בשבוע הבא תגיע שרת החוץ של האיחוד האירופי לטקס מינויו של חסן רוחאני לכהונה שנייה בטהרן. זה אומר הרבה מאוד ביחס לתהום שהולכת ונפערת בין אירופה לארה"ב, ולא נראה איך הכאוס הזה במדיניות החוץ הגלובלית הולך לקבל מפנה שפוי יותר.

חוץ מההסכם עצמו, יש עמו שורת בעיות במעטפת הכוללת, שלא מכסה על ההתנהלות הבריונית העכשווית של איראן בכל הקשור לפיתוח טילים בליסטיים והאמביציה הבלתי נגמרת להגמוניה אזורית. במילים אחרות, ההתמודדות עם החתירה האיראנית ליצירת קשת שיעית שתתפרס מטהרן ועד רמת הגולן.

הסכם שביתת האש בדרום סוריה הוא דוגמה מובהקת לחוסר הבהירות שמייצרת ההתנהלות האמריקאית. נתניהו היה חריף מאוד בביקורת שמתח על ההסכם הרוסי-האמריקאי. ניתן לשער שישראל הייתה שותפה לדיונים, ושתי המעצמות היו אמורות לקחת בחשבון את השגותיה. בדיעבד התברר שכמעט לא התחשבו בה. במיוחד לא בנוגע להרחקת כוחות איראן וחיזבאללה מאזורי הגבול עם ישראל. זו נקודה חשובה, מכיוון שגם כאשר התייחסו לחוסר ניסיונו של טראמפ, צפירת ההרגעה הייתה ששר ההגנה מאטיס הוא מינוי מעולה ויש עם מי לדבר. האם זה באמת כך? איכשהו יצא שמקרה הבוחן הראשון הוא דווקא הסכמה רוסית-אמריקאית. סוג של אבסורד. אבל בישראל זורמים, והמסר שיצא מישיבת הממשלה השבוע היה ש"הנוסח לא סופי ומדובר בתהליך".
 

לא משנה כמה כבד המשא, אי אפשר לסגור עניין בלי לומר מילה או שתיים על המוץ', הוא אנתוני סקארמוצ'י.
למרות ניבולי הפה, ואולי דווקא בגללם, האפיזודה של מינוי סקארמוצ'י למנהל התקשורת של טראמפ בבית הלבן, ועוד יותר ממנו - נפילתו, הייתה תיאטרון מעולה. מינון מדויק של דרמה, קומדיה ואקשן. כזו שאחריה הנשיא טראמפ הבין שזהו, צריך מבוגר אחראי בשטח. הגנרל ג'ון קלי, המזכיר לענייני ביטחון המולדת, נקרא להיכנס לתפקיד ראש הסגל ולהציל את הבית הלבן מעצמו. אבל היה לו תנאי: המוץ' חייב ללכת. וכך היה. אחרי עשרה ימים בלבד בתפקיד מנהל התקשורת של הבית הלבן, מצא המוץ' את עצמו בחוץ.

סקארמוצ'י, למקרה שהספקתם לשכוח, היה בחירה אישית של טראמפ. חצי שנה המתין הפיננסייר הניו-יורקי. רק לאחר התפטרותו של מנהל התקשורת הקודם מייק דבקי, שלא היה יכול עוד, נסללה הדרך לתפקיד. והוא הלך, כזכור, לא לפני שהואשם כי לא עשה די להדוף את התקשורת השלילית נגד טראמפ וכי כשל באיתור המדליפים מתוך הבית הלבן.

אבל בבית הלבן מאוד לא אהבו את הבחירה של טראמפ. במיוחד ריינס פריבס, ראש הסגל, שעשה הכול כדי לעכב את כניסתו של סקארמוצ'י לתפקיד. הראשון שנפל בשרשרת הדומינו של סקארמוצ'י היה דווקא דובר הבית הלבן שון ספייסר; אך לכתו של פריבס הייתה עניין של עוד כמה ימים.

בהופעתו הראשונה לאחר התפטרותו של ספייסר, נראה היה שאיש העסקים הניו-יורקי הוא דווקא בחירה נכונה. רהוט, שנון, קולח ובעל רעמת שיער מרשימה. בקיצור, כל מה שספייסר לא היה. כלומר, עד לאותו רגע שבו הפריח סקארמוצ'י נשיקה באוויר לכיוון העיתונאים בסיום התדרוך. והתקשורת האמריקאית, שהריחה שיש לה עסק עם קומדיאנט, מיהרה להדביק לו את הכינוי המוץ'.
 

והמוץ' סיפק את הסחורה כבר באותו שבוע, ובגדול. פרסום ב'ניו-יורקר' ולפיו סקארמוצ'י הוזמן לארוחת ערב בבית הלבן שבה נכחו דונלד טראמפ, אשתו מלניה, מגיש 'פוקס ניוס' שון האניטי והבכיר לשעבר ברשת 'פוקס' ביל שיין, גרמה למוץ' לאבד את עשתונותיו. הוא הרים טלפון לראיין ליצה, כתב ה'ניו-יורקר', ודרש ממנו לחשוף בפניו את המדליף. סקארמוצ'י חשד כי מאחורי ההדלפה עומד ריינס פריבס, ראש הסגל היוצא. ליצה סירב כמובן לחשוף את המקור, וסקארמוצ'י עבר לניבולי פה. "ריינס הוא פאקינג סכיזופרן פרנואיד", ציטט ליצה אחת לאחת את מנהל התקשורת החדש של הבית הלבן. גם על סטיב בנון היה לו מה לומר. לא משהו שאפשר לכתוב בעיתון המקפיד על שפה נקייה. רק שבלהט הדברים הוא לא לקח בחשבון שהטקסט הבלתי מצונזר יופיע כבר למחרת ב'ניו-יורקר'.

"זו מעולם לא הייתה שיחת אוף-רקורד", הסביר ליצה בהמשך. עיתונאים המסקרים את הבית הלבן סיפרו כי בשעות הראשונות לא עשה הנשיא טראמפ עניין מהתבטאויותיו של סקארמוצ'י. "שובב", אמר. רק לאחר שזרם התגובות השליליות התחיל להגיע, הוא שינה את דעתו. בין השאר בעקבות דיווחים כי הנשים באגף המערבי של הבית הלבן לא אהבו את ניבולי הפה. האם זה השפיע על הנשיא, שבעצמו לא בדיוק התנזר מדיבורים בסגנון? אם לשפוט על פי הערכות העיתונאים, זה היה טוויסט על מה שבאמת קרה.

"נשים מהאגף המערבי" הוא שם קוד לאיוונקה כמובן, בתו האהובה של הנשיא. וכאן מגיעה פרשנות מקיאווליסטית משהו לכל האפיזודה הקצרה והמוזרה של המוץ' בבית הלבן. התיאוריה הרווחת בקרב העיתונאים בבית הלבן היא שאלה היו ג'ארד קושנר ואיוונקה, שמלכתחילה תמכו במינויו של סקארמוצ'י לתפקיד מנהל התקשורת בבית הלבן. לא מתוך סימפתיה או הערכה לסקארמוצ'י חלילה, ממש לא. התמיכה הייתה מהלך שנועד לסלק את ריינס פריבס מהבית הלבן, ואולי גם לגרום לסטיב בנון ללכת.
 

אם זה היה המהלך, הם כנראה צדקו. השלב הבא היה כאשר סקארמוצ'י האשים את פריבס כי הדליף לתקשורת טופס של פירוט נכסיו, שאותו מילא בעבור עבודה זמנית בבנק לייצוא וייבוא בעודו ממתין לתפקיד הנכסף בבית הלבן. כאשר פריבס העדיף להתעלם מההאשמות, פירש טראמפ  זאת כחולשה, אולי אפילו כהודאה בהדלפה. והתוצאה, פריבס התפטר גם הוא. בדיעבד, הכתבת שפרסמה את הסיפור אמרה כי קיבלה את הטופס מהבנק.

בשורה התחתונה, סקארמוצ'י, האיש שהבטיח לחשוף את המדליפים ולפטר את כולם, מצא את עצמו בחוץ. כל כך מהר, שהוא כנראה עדיין מנסה לשחזר מה באמת קרה. בתוכניות הסאטירה חגגו על הקריירה הקצרה של הממונה על התקשורת בבית הלבן, אולי הקצרה אי פעם. אבל לא, אפילו התואר הזה נלקח ממנו: ג'ון קלר, בחירתו של הנשיא רונלד רייגן למנהל התקשורת בבית הלבן, שרד בדיוק חמישה ימים בתפקיד. זאת לאחר שהתברר כי קלר, מהגר מגרמניה, השמיט מקורות החיים שהגיש את העובדה שבהיותו בן עשר היה חבר לתקופה קצרה בתנועת הנוער הנאצית, ההיטלר יוגנד.

האם טופס קורות חיים לתפקיד בבית הלבן אמור לכלול מה שעשית כילד? קלר נפל כנראה  למלכודת תככים שמזכירה מאוד את המהלך של הגנרל קלי, שכתנאי לקבלת תפקיד ראש הסגל בבית הלבן דרש לפטר את סקארמוצ'י. מי שנכנס אז לתפקיד ראש הסגל היה ג'יימס בייקר. היה לו מועמד משלו לתפקיד מנהל התקשורת, ולא עזרה לקלר הטענה שהוא היה רק בן עשר, שמעולם לא הסתיר את העניין, וכי לא רק ששתיים משלוש נשותיו היו יהודיות, הוא עצמו אפילו הלך לבית כנסת. איוונקה דווקא הייתה יודעת להעריך את זה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg