ראשי » חדשות » בארץ

"אנשים נישקו את האדמה ובכו": זיכרונות מאקסודוס

מרתה התביישה לדבר במשך שנים, צבי מצא את יומן המסע של אביו במקרה ומשה היה עסוק במלחמות. לרגל ציון שבעה עשורים להפלגת האנייה שהפכה לסמל לאומי, שלושה מעפילים בראיון מיוחד ל-360

"אין לי שום זיכרונות טובים מאקסודוס. המסע באניית המעפילים היה שיא השפל מבחינתי", אומרת מרתה קליימן, שהייתה בת תשע בלבד בעת שעלתה על סיפון האקסודוס. אולם כאשר היא נזכרת כיום בתלאות שעברה היא משוכנעת: "אני באמת מרגישה שבזכותי ובזכות 4,500 המעפילים של האקסודוס קמה מדינת ישראל".
 
קליימן נולדה בוורשה בשנת 1938, ואת מרבית שנות ילדותה המוקדמות העבירה בגטו בעיר. אמה נרצחה ברחוב כאשר יצאה לסידורים ואביה נספה בעת חיסול הגטו בפסח 1943. דודתה של מרתה הצליחה להעביר אותה למשפחה פולנית איתה שהתה עד לסוף המלחמה. אחרי המלחמה היה חשש גדול מפוגרומים ביהודים מצד האוכלוסייה הפולנית והיא צורפה לקבוצת ילדים בוורוצלאב, שם הייתה אמורה לקבל תעודת עלייה.
אך התעודה המיוחלת לא הגיעה, וכך החל "מסע אימים של שנתיים. מסע מקולל בין בתי ילדים ומחנות בפולין, גרמניה וצרפת, בסיומו עלינו על האקסודוס".

שבעים שנה לאקסודוס: סיפורה של מרתה קליימן (צילום: משה בן שמחון)

 

"כשהגענו לחיפה זה היה כמו להיכנס בשערי גן עדן, ראינו את האורות ממרחק, אנשים נישקו את האדמה ובכו", היא מספרת, "אבל בבוקר האנגלים הורידו אותנו בכוח והעלו לאניות הגירוש. זאת הייתה הרגשה נוראה. בהתחלה אמרו לנו שמגרשים אותנו לקפריסין, אבל ראינו שאנחנו שטים ימים. כשהגענו לצרפת הבטיחו אזרחות ועבודה כדי שנרד מהספינה, אבל חוץ מהחולים אף אחד לא ירד.
 
היינו שם כחודש ואז המשכנו להפליג עד שהגענו לגרמניה שם הורידו אותנו למחנה פפנדורף. אחרי כמה שבועות אמרו לנו לארוז ולהתכונן לתזוזה, המטפלת אמרה לי שאני נשארת כי הגיעה עבורי תעודת עלייה. נשארתי במחנה לבד עד שבאו לקחת אותי". מרתה הגיעה לקיבוץ עין שמר שם גדלה אצל משפחת דודתה. בהמשך הפכה מורה ומנהלת בית ספר ואף אימצה בעצמה משפחות של עולים חדשים.

במשך שנים ארוכות סירבה מרתה לדבר על ילדותה. "התביישתי ולא רציתי לדבר. בסופו של דבר בעלי אמר לי שאני חייבת לכתוב. הבנתי שאני הניצולה הכמעט יחידה מהמשפחה ואם לא אכתוב הכול ילך". ספרה "טאבו" ראה אור לפני מספר שנים ומאז מרתה מספרת את קורותיה בהרצאות לתלמידי בתי ספר ברחבי הארץ.

משה טיומקין נולד בפולין בשנת 1931 בעיר איוונו-פרנקיבסק אשר הייתה אז ברובה עיר יהודית. "לאחר הכיבוש הגרמני ב-41 התחילו הצרות של היהודים", הוא מספר. בחודש אוקטובר אספו 12,000 מיהודי העיר ורצחו אותם בבורות ירי. משה ומשפחתו הצליחו להימלט בחסות הלילה וברחו לעיר בוצ'אץ' שם גרו סבו וסבתו. באחת האקציות מהגטו התגלה מקום המסתור שלהם ואמו נרצחה.
 

משה הצליח להימלט ביחד עם אביו ליערות ולהצטרף לקבוצת חייליים רוסים במשך כשנה וחצי, שם נהרג אביו באחד מהקרבות עם הצבא הגרמני. אחרי המלחמה התגלגל בין מחנות בפולין עד שהצטרף לקבוצת נערים שהיו בטיפול ארגון הג'וינט. "הבריחו אותנו דרך צ'כוסלובקיה לגרמניה שם הייתי שנה בבית ילדים. למדנו עברית והתחילו להכין אותנו לעלייה לארץ ישראל. סיפרו לנו שרוצים להקים מדינה יהודית ויש מלחמה עם הבריטים והערבים", מספר משה.

"יום אחד בחודש יולי העלו את הקבוצה למשאיות סגורות ואחרי שלושה ימים של נסיעה הגענו לנמל סט בצרפת", אומר משה ומוסיף: "לרכז 4,500 איש מכל רחבי אירופה לנקודה אחת באותו הזמן - זה היה ארגון ברמה גבוהה מאוד ומגיע צל"ש לכל מי שהשתתף במבצע הזה. אז ראיתי בפעם הראשונה ים וראיתי אנייה ענקית. עלינו בשיירה לאקסודוס ונפגשנו עם יוסי הראל. היה מאוד צפוף, הכול היה בנוי מדרגשים שעליהם הצטופפו אנשים, אבל היה מצב רוח מעולה".


סיפורו של משה טיומקין (צילום: זוהר קליגמן):
 

"הטרגדיה של האקסודוס החלה למעשה ברגע שיצאנו בלילה מהנמל ואניות המלחמה הבריטיות התחילו ללוות אותנו. מפקדי ההגנה ביצרו את הספינה, הכנו ריכוז של קופסאות שימורים לזרוק על החיילים הבריטים, התכוננו ממש כמו מבצע צבאי. בלילה האחרון הבריטים כיבו לפתע את האורות באניות שלהם ואז החלה ההתקפה. התחילה עם שתי אניות ניגחו את האקסודוס מהצדדים והחיילים הבריטים ניסו לקפוץ לאנייה. הם היו חמושים, נאבקנו בהם ודחפנו חלק מהם למים אחרי מספר שעות של מאבק האנייה התחילה להתפרק.

"בסוף הקרב היו שלושה הרוגים ו-200 פצועים. הבריטים השתלטו על האנייה והובילו אותנו לחיפה. הגבורה האמתית הייתה באניות הגירוש. היה חום אימים, אנשים דחוסים במחסן הספינה בלחץ פסיכולוגי בלתי רגיל. ניסו לשכנע אותנו לרדת בצרפת, אבל הייתה אווירה כללית של נחישות והחלטנו שאנחנו יורדים רק בארץ ישראל.
 
"אחרי שלושה שבועות הובילו אותנו בחזרה לגרמניה והורידו את המעפילים בכוח בהמבורג. פעילי ההגנה הצליחו להטמין מטען על ה'אמפייר רייוול', אבל הבריטים חשדו שירדנו מהר מדי מהספינה וגילו את המטען". לאחר מכן שהה משה שמונה חודשים במחנה פפנדורף עד שקיבל ניירות מזויפים ועלה לישראל. טיומקין נחת בחיפה וכמעט מיד הוזעק להשתתף בהגנה על העיר ואף לקח חלק בקרבות שחרור הגליל.

"האקסודוס השפיעה מאוד ברמה הלאומית וכסמל, אבל לא רק. אין ספק שכל מי שעבר את החוויה הזאת נותר בו משקע. הייתה הרגשה שהיינו שותפים, מבלי לדעת ומבלי לתכנן את זה, לאחד מסיפורי הגאווה של עם ישראל", הוא אומר .טיומקין שירת במשך 32 בצה"ל ובמשטרה, היה ממקימי משמר הגבול, הגיע לדרגת ניצב ושימש כמפקד מחוז תל אביב וחבר מועצת העיר. בחודשים הקרובים אמור לראות אור הספר שכתב על סיפור חייו. "לא היה לי הרבה זמן לחשוב על העבר או לדבר על דברים, התעסקנו במציאות ובמלחמות", הוא אומר.

גם קורות חייו של ד"ר צבי חטקביץ' נקשרו בסיפור האקסודוס, על אף שהוא עצמו לא דרך מעולם על סיפון האנייה. שני הוריו היו ילידי פולין אשר ברחו לרוסיה עם פרוץ המלחמה והכירו לאחריה במחנה עקורים בעיר אוּלְם בגרמניה, שם התחתנו בראשית 1947. כאשר עלו על האקסודוס אמו נאלצה להסתיר את העובדה שהיא בהריון כי פחדה שיורידו אותה מהספינה ולכן לבשה מעילים עבים בשיא הקיץ.

לאחר שגורשו מחיפה באניות הבריטיות ובדרך חזרה לגרמניה, הנשים ההרות התבקשו לרדת בגיברלטר, מחשש שלא יעמדו בהמשך ההפלגה הסוערת באוקיינוס האטלנטי. אמו של צבי סירבה והוא נולד לבסוף במחנה סנגוורדן בתאריך כ"ט בנובמבר 1947, ועלה עם משפחתו לישראל לאחר כשנה.
 

כאשר היה צבי בן 13 גילה יום אחד בתיק היד של אמו פנקס קטן ומרופט ובו שורות צפופות של כתב יד בעברית וביידיש. מסתבר שאביו, דוד, ניהל יומן מסע ותיעד מדי יום את תלאות ההפלגה באקסודוס. כך למשל כתב דוד ביומנו על יציאת האנייה מהנמל בצרפת ללא אישור בליל ה-11 ביולי, ועל החשש מהבריטים: "בלי שום עזרה אבל בכוח של המלחים היהודים ומסירותם זזה הספינה ממקומה בשש בבוקר. תכף מהנמל ליוותה את אנייתנו אניית מלחמה אנגלית".

על ההורדה הדרמטית בנמל חיפה והעלייה לספינות הגירוש ב-18.7 כתב: "כולנו ירדנו מהאנייה בערב אחרי קבלת שבת. החבילות לקחו מאתנו וגם לקחו קופסאות בשר ודגים כדי שלא יהיה אצלנו מה לזרוק בצבא ולהתנגד נגדם. כל הלילה העלו אותנו על שלוש ספינות מלחמות משחית וב-8 בבוקר זזו האניות מהנמל חיפה. בצהריים אמרו לנו שנוסעים אנחנו למקום שבאנו".

צבי מספר כי החליט להוציא את יומנו של אביו כספר כדי להוסיף נדבך לשימור מורשת ההעפלה. "אנחנו בקושי ידענו ורק שמענו פה ושם סיפורים. אימא שלי הייתה מראה לי את קופסאות השימורים בארון ואמרה שעם קופסאות כאלה נלחמנו בבריטים. מדובר באנשים שאחרי שעברו את השואה והתגלגלו כפליטים במחנות עקורים הצליחו להגיע לישראל ולבנות חיים. המשימה שלי היא להמשיך ולהנחיל את זה לדור הבא, שיישאר תיעוד".
 
צבי, דוקטור לכימיה ולשעבר בכיר ברפא"ל, מקדיש כיום את מירב מרצו וזמנו לארגון האירועים לציון שבעים שנה לאקסודוס. בשביעי לספטמבר תערך עצרת לציון שבעים שנה למסעה של האקסודוס בחיפה, ועשרה ימים לאחר מכן מתוכנן להתקיים משט חינוכי  לאורך חופי הארץ בהשתתפות מאות בני נוער, עבורו עדיין אוספת עמותת 'מורשת הבריחה' תרומות. לפרטים ולהרשמה ניתן לפנות לכתובת הדוא"לexodus1947.2017@gmail.com  או בדף הפייסבוק אקסודוס 1947-2017.

"גבורתם של מעפילי האקסודוס מציינת לדעתי את עליונות הרוח הציונית על הכוח של הממשלה הבריטית. אין לי ספק שלאקסודוס היה חלק חשוב בהקמת המדינה בכך שמראות הגירוש הנוראיים השפיעו על המדינות החברות באו"ם להצביע בעד החלטת תכנית החלוקה וסיום המנדט הבריטי בארץ ישראל", מסכם צבי.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg