לא צריך להתנצל אם לא הבאת פרחים בט"ו באב
עם כל הכבוד לאהבה, ויש כבוד, צריך לזכור שהיא לא חזות הכול. אהבה צומחת מתוך מערכת יחסים בריאה, מלאה ויציבה
מחמם את הלב לראות כמה יהודים חוגגים כיום את ט"ו באב, יום שכָּלו בו מתי מדבר. מצער את הלב שהפכו את היום הזה לגרסה היהודית של ולנטיין דיי, חג האוהבים על שם הקדוש הנוצרי ולנטינוס. ט"ו באב היה יום השידוכים והנישואין, ולא חג האהבה. גם ולנטינוס, אגב, עסק בנישואין: הוא התעקש לחתֵן חיילים צעירים, למרות צו של הקיסר קלאודיוס, שאסר על חיילים להינשא. מצד שני, הכנסייה הקתולית ביטלה את קדושתו של ולנטינוס, כי כנראה לא היה ולא נברא. ט"ו באב, לעומתו, היה וגם נברא, וחג האהבה לא היה.
איך אפשר להבין את הפולחן הנפוץ של רגש האהבה הרומנטית? כל הסרטים עוסקים היום באהבה, השירים הפופולריים הם המנונים לאהבה. למה דווקא היום הפך הרגש הזה לאליל נערץ? אולי בגלל דבריו של רוברט סארקוף, הימאי הצרפתי בן המאה ה־19. סארקוף שבה פעם קצין בריטי. השבוי הטיח בו: "אנו, האנגלים, נלחמים בשביל כבוד; אתם, הצרפתים, נלחמים בשביל כסף". סארקוף השיב: "כל אחד נלחם בשביל מה שחסר לו". אולי האהבה כל כך נערצת היום דווקא משום שהפכה נדירה.
האהבה נדירה דווקא משום שהיא כל כך מבוקשת.
צילום: שאטרסטוק
מצד שני, יכול להיות שהאהבה היא נדירה דווקא משום שהיא כל כך מבוקשת. יש מצווה בתורה שאפשר לקיים רק בלי כוונה: מצוות שכחה. "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה - לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ; לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (דברים כ"ד). אהבה בין איש לאשתו, לימדו חכמינו, היא קיום עילאי של מצוות אהבה: "ואהבת לרעך כמוך". אהבה דומה קצת לשכחה; קשה להשיג אותה כשמתאמצים יותר מדי. בגמרא מופיע מאמר חידתי:
"שלושה באים בהיסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב" (סנהדרין צז). לא רק עקרב, אלא גם להבדיל המשיח, יבוא "בהיסח הדעת": כשנפסיק לספור את הדקות עד שיבוא, ונעסוק בתורה ובמצוות באמונה תמימה. יש דברים טובים בחיים שמושגים רק בדרך אגב. למשל, שלוות נפש. אין דבר מלחיץ יותר ומרגיע פחות מאנשים שאומרים לך "תירגע! תירגע!". כך גם האהבה.
אולי דימוי מוזיקלי יהיה מוצלח יותר. חִשבו על אדם שאוהב מוזיקה הרמונית. יום אחד הוא אומר למלחין שהוא מעריץ: חבל על כל הדברים האחרים שאתה מכניס למנגינה; רק ההרמוניה חשובה. הכינורות מיותרים, הפסנתרים מיותרים, בעצם כל הצלילים מיותרים; תן לי רק הרמוניה. אך לבוז יהיה האיש הזה, כי ההרמוניה היא תופעה מסדר שני, תוצר של כלי נגינה המפיקים צלילים. וכך היא האהבה: גם היא לא יכולה לעמוד בפני עצמה; היא תוצר טבעי של מערכת יחסים עשירה ומלאה. לבקש אהבה בלי חיים משותפים ועשירים זה כמו לבקש הרמוניה בלי מנגינה, או תסרוקת בלי שערות.
אכן, איש ואישה יכולים להתאהב גם בלי שיש מערכת יחסים ממשית ביניהם. בשלב הראשוני הזה, ההתאהבות היא הנושא המרכזי של הקשר שלהם. הם עסוקים בהתאהבותם, מדברים על התאהבותם, אוהבים את התאהבותם, ואם הם טורחים להתייחס לאנשים אחרים בסביבתם, הם בעיקר עסוקים בלספר להם על כל זה. זה שלב נחמד, אבל בהיעדר חומר חיים נוסף, הדלק הזה ממצה את עצמו מהר מאוד, בבעירה גדולה וקצרה.
האש הזו יכולה להמשיך אם נוסף לה עוד חומר גלם. כשבני זוג בוחרים לחיות יחדיו, ובעולמנו היהודי זה אומר: להתחתן, הם מוסיפים למנגינה עוד תווים רבים, שיכולים להעשיר את ההרמוניה. מערכת היחסים ביניהם, שעליה ובה מתפתחת האהבה, מתרחבת למישורי קיום חדשים. הם הופכים למשפחה, הם מקבלים אחריות על המשך שרשרת הדורות, הם שואפים להביא לעולם ילדים. הם מגלים את החובה לפרנס, את המחויבות לחנך, מעמיקים יחדיו את שייכותם למורשת הנצחית שלנו. כל זה לא בא על חשבון האהבה הרומנטית, אלא להפך, מרחיב אותה לעוד תחומי חיים. השותפות הזוגית אינה רק בילוי בצוותא; היא פורשת כנפיים לעולמות של אמונה וייעוד, מחויבות והמשכיות, משפחה ועַם, צער ותקווה.
מעולם לא העריצו כל כך הרבה אנשים את האהבה, וכל כך הרבה מאוכזבים על שלא זכו בה. ט"ו באב אינו חג האהבה אלא חג הנישואין, וזאת לא משום שהאהבה אינה חשובה, אלא להפך. משום שאהבה בריאה משגשגת לא מתוך דיבורים על אהבה, אלא מתוך התמסרות לחיים משותפים ומלאים.
מבין הפתגמים הרבים על האהבה, דומה שהטיפשי ביותר נאמר בסרט "סיפור אהבה": "אהבה פירושה שאף פעם לא צריך להתנצל". למעשה, ההפך הוא הנכון: אהבה פירושה שתמיד יש ממי לבקש סליחה. דווקא על זה שלא הבאת פרחים בט"ו באב לא צריך להתנצל. יותר ממה שאהבה צריכה פרחים, היא צריכה שורש.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם