שש שנים אחרי ההפיכה, עתידה של לוב נראה עגום
מסע בבירת המדינה השסועה מגלה תושבים מפוחדים מחטיפות, בנקים סגורים ולוחמי מיליציות שפוקחים עיניים על עמיתיהם, העלולים להפוך כבר מחר ליריבים
התור לבנק נמתח על פני שני רחובות, ועבדול בין-נאג'י התפלל שוב לפתיחת הדלתות. הוא היה זקוק באופן נואש לשישים דולרים.
בלוב המתייסרת בכאבי משבר כלכלי, זה סכום הגג השבועי למשיכת כספים. עם זאת, בחודש האחרון בבנק לא היה כסף מזומן. זה לא מנע מנאג'י וממאות בני אדם להגיע לשם בכל לילה כדי להשיג מקום טוב בתור. בבוקר הזה עמד עובד חברת התעופה שלא התגלח במקום השלישי לפני הדלת. בשעה 10:00 הבנק עוד לא נפתח. "32 יום, ועדיין אין כסף", הוא נאנח.
תורים ארוכים ומייסרים בבנקים הם אסונם האחרון של הלובים, שלכודים במעגל של מלחמות ומהומות כלכליות. שש שנים לאחר ההפיכה שבה הודח הרודן מועמר קדאפי, מצב הרוח בבירה ההפכפכה הוא ערבוב של ייאוש ועגמומיות. המאמצים הצבאיים והדיפלומטיים של ארה"ב ובעלות הברית שלה לא הצליחו לייצב את המדינה, וסוף התסריט בלוב רחוק מלהתבהר. רוב התושבים חשים שהגרוע מכול עוד לפניהם.
באופן הולך וגובר, החלטות שבעבר היו שגרתיות יכולות כיום להתברר כבעלות פוטנציאל לשנות חיים שלמים. האם בטוח לבקר את ההורים בשכונה הנמצאת בצד השני של העיר? לאיזו מכונית סביר להניח שהחוטפים לא ישימו לב? האם משיכת שישים דולרים בבנק תספיק עד שהמשיכה הבאה תתאפשר? "בכל יום עתידנו מאפיל יותר ויותר", אמר נאג'י (57), נשען על מכשיר כספומט שלא עובד כבר שנים.
תחת משטרו של קדאפי הייתה בעבר מדינת הנפט לוב אחת העשירות בעולם. גם בשנות שלטונו האחרונות, כשהכלכלה עמדה בקשיים, נהנו הלובים מביטוח בריאות וחינוך חינם, ומהטבות אחרות של הסוציאליזם שהנהיג הרודן.
היעדר הביטחון שנלווה למותו של קדאפי קרע לגזרים את המדינה הצפון-אפריקנית. ממשלות יריבות ומגוון של קבוצות חמושות מתחרות על השפעה ושטח, והכלכלה נמצאת על סף התמוטטות. כנופיות עבריינים אורבות לחלשים ולפגיעים.
בית הנבחרים ושאר בנייני הממשל בטריפולי הם גופות בטון, שניזוקו באש ארטילריה עזה, רימונים ופגזי טנקים. לעתים קרובות פורצים עימותי פתע, והתושבים נלכדים בבתיהם. לאזורים רבים הכניסה נעשית פתאום אסורה.
מסע בעיר מגלה כיצד הלובים מתרגלים לתהפוכות מלחמת האזרחים. במחוז סלאח א-דין הדרומי בטריפולי הומה דרך ראשית בשעות היום, אך היא נטושה בלילה. בעבר היה המקום שכונה טיפוסית של מעמד הביניים, אך כעת הוא הפך למוקד קרבות השליטה על הבירה. בצד אחד של הרחוב מפקד המחסום הוא חייל של מיליציה שכרתה ברית עם הממשלה האסלאמיסטית שקמה בטריפולי. הצד השני נשלט בידי לוחמים הנאמנים לממשלת האחדות שבחסות האו"ם.
עד השעה 21:00 תושבים רבים נועלים את עצמם בתוך בתיהם. קרבות הירי מתחילים בדרך כלל באותה שעה, הם אומרים. אלה שמעזים לצאת החוצה נזהרים לא לשאת עמם חפצים יקרי ערך. "אני משאיר את ה'אייפון' שלי בבית, ולוקח 'נוקיה' זול", סיפר אבראהים אל-וורפלי (31), בעל חנות. "לכל האנשים האלה יש אקדחים, והם יכולים לעשות כרצונם", הוא אמר.
בכניסה המערבית של העיר, לוחמי 'אבירי ג'נזור' – מיליציה שחברה לממשלת האחדות – עוצרים מכוניות שחולפות שם ומחפשים אחר כלי נשק שמיועדים להברחה ליריביהם. "ברור שהם רוצים לשלוט בבירה", ציין מוחמד בזעה (20), המפקד החסון של המיליציה, לובש בגדי הסוואה סמוך למשאית ועליה מכונת ירייה כבדה.
אחת היריבות הגדולות של המיליציה היא קבוצה שמוביל גנרל ח'ליפה חפטר, שצבאו שולט במרבית מזרח לוב. חפטר, שחי בגלות בצפון וירג'יניה במשך שני עשורים, חבר לממשלה שלישית שמקום מושבה במזרח. "הוא קדאפי נוסף", אמר בזארה, שבעצמו לחם במרד.
אך האיום העיקרי על המיליציה, הסביר בזעה, הוא לוחמים משבט יריב ששולט במובלעת המרוחקת פחות מ-3.5 קילומטרים במורד הכביש הראשי שבין טריפולי לעיר א-זאווייה. בשנה שעברה הם לחמו בקרבות עזים, אך כעת שתי הקבוצות כרתו ברית עם ממשלת האחדות. עם זאת, המתח והאי אמון מושרשים בקרבן. "המוטיבציה היחידה שלהם היא כסף", קבל בזעה נגד יריביו.
לא הרחק מהמחסום נחטף סולימאן אבו-חללה. הוא הוצא ממכוניתו בידי שלושה חמושים רעולי פנים, נלקח לחווה מחוץ לבירה והוחזק שם 19 יום. בזמן הזה נמנעה ממנו הגישה לתרופות הסוכרת שלו, עד שמשפחתו הסכימה לשלם כופר בסך 11 אלף דולר. "כל כך פחדתי", נזכר חללה, איש עסקים בשנות השמונים לחייו, "אחייני נחטף שלושה חודשים לאחר מכן. הוא נרצח לאחר ששילמנו את הכופר".
מעשי החטיפה נפוצים בבירה עד כדי כך שתושביה מחליפים ביניהם ללא הרף מידע מפורט על הכבישים והאתרים שבהם התרחשו. בעבר המוטיבציה למעשים כאלה הייתה בעיקר יריבות פוליטית בין שבטים, אך כעת הפכו החטיפות ליזמות עבריינית שהתגברה בגלל הכלכלה המידרדרת. "הם רוצים רק כסף", אמר מוחמד גרבלי, איש עסקים נוספים. "יש מחסור במזומנים במדינה, אין עבודה".
גרבלי נחטף בשנה שעברה, והוחזק במשך 63 יום בחדר קטן יותר מארון בגדים. על חלון דלת הפלדה הותקנו סורגי ברזל. ידיו נאזקו בכבל תיל, ורגליו נקשרו בשרשראות, הוא סיפר. שוביו האכילו אותו חתיכות לחם "כמו כלב". משפחתו שילמה כ-31 אלף דולר תמורת שחרורו.
אוסמה לביב לא נהג ב'למבורגיני' האדומה שלו כבר חודשים רבים. הארכיטקט ממתין כבר זמן רב לחלקי חילוף, ששבועות רבים נדרשים להבאתם בגלל מיעוט הספינות שבעליהן מסכימים לעגון בטריפולי. גם אם יתקן את מכוניתו, הוא מתכנן לשמור אותה מתחת לברזנט מאחורי החומות הגבוהות של מתחם ביתו, בסמוך לסלאח א-דין. "אם אנהג בה, היא תמשוך יותר מדי תשומת לב", הוא הסביר, "אם אכנס לסלאח א-דין במכונית הזו, אני עשוי לא לצאת".
לובים רבים שומרים את מכוניות הפאר שלהם חבויות מעין, ציין עלי קבוס, עסקן מכוניות יוקרה. אחרים שלחו את מכוניותיהם לטוניסיה השכנה "כדי לשמור על ביטחונן". הרכב שבתחתית רשימת המכירות שלו בימים אלה הוא 'טויטה לנדקרוזר'. "זה כלי הרכב הכי מסוכן לנהיגה", אמר קבוס. "מפקדי המיליציות אוהבים אותו מאוד".
לקוחות אחדים, הוא סיפר, קונים מכוניות יוקרה ושולחים אותן מחוץ ללוב, שכן אין בהם אמון בהותרת כספם בבנקים. "זו דרך לשמור על הכסף שלך", הוא הסביר.
רק למעטים מתושבי טריפולי יש אפשרות כזאת. כשעמד בתור הבנק המזדחל, עלמה אל-מותמד התלונן על בריאותו המידרדרת ועל הכסף שהוא מבזבז על ביקורי הרופאים. אבל מדכדכות עוד יותר, לדבריו, המחלוקות התרבותיות והחברתיות המעמיקות.
"בעבר מעולם לא שאלנו אדם מהיכן הוא. תמיד ראינו את עצמנו כחלק ממדינה אחת", אמר עובד חברת התעופה בן ה-67, חברו ועמיתו של נאג'י. "כעת, כשמישהו עוצר אותך הוא שואל: 'מהיכן אתה?' לעתים הוא יהרוג אותך אם מוצאך במזרח, למשל", הוא הוסיף. "או שאולי הוא יהרוג אותך אם אתה מהמערב".
באותו רגע נאג'י התערב בשיחה, והביע רגש שרבים בבירה חולקים: "המהפכה לא הייתה הדבר הנכון", הוא אמר, "לפני כן אנשים היו שמחים. לפניה הייתי מלך, הייתה לי עבודה. הרגשתי גבר. כעת אני לא יכול אפילו למשוך את כספי שלי".
בשעה 11:00 הבנק עדיין היה סגור. השניים תכננו לחזור אליו בשעות הלילה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם