שבויה וחלומה: ניצולת דאעש מנסה לעורר את העולם
אמה ואחיה נרצחו, הניצולים מהטבח בכפר שלה הפכו לפליטים, והיא עצמה נמכרה כמו סחורה ועברה התעללות קשה. לפני שלוש שנים הצליחה נאדיה מוראד להימלט מידי דאעש, ומאז היא נודדת בעולם ומנסה להניע את הקהילה הבינלאומית לעזור לנשים היזידיות שעדיין מוחזקות בשבי
העדות הזו לא מגיעה מאירופה של אמצע המאה הקודמת, אלא מהמזרח התיכון של העשור הנוכחי. המספרת היא דמות רזה ושפופה, לבושה שחורים, פניה נפולות ועצובות. סביבה עדר יחצ"נים שתפקידם העיקרי הוא להדוף כל מי שמתקרב אליה ללא אישור מראש. כל ניסיון אקראי לפתוח איתה בשיחה נינוחה כדי ליצור קשר, נקטע על ידם באחת. והיא עצמה, כך נראה, נואשה כבר מלנסות ולשלוט על חייה. מצייתת להוראות, לא מתנגדת. בת חורין, אבל שבויה בידי הלו"ז הצפוף.
שמה המלא הוא נאדיה מוראד באסי טאהא. צעירה יזידית שנכנסה לתודעה העולמית כאשר סיפרה במליאת האו"ם על הזוועות שעברה. כשהייתה בת 19, רצחו אנשי דאעש לנגד עיניה את אמה ושישה מאחיה. היא עצמה נשבתה יחד עם עוד אלפי נשים יזידיות, ובמשך שלושה חודשים עברה עינויים ומעשי אונס. "מה שדאעש עשה ליזידים בסינג'אר היה גרוע ממוות", היא מספרת, יורה את המילים הקשות בשקט ובמהירות, משחקת מדי פעם בעצבנות בשרשרת הדקיקה שעל צווארה.
לאחרונה, כחלק ממסע ההסברה הבינלאומי שהיא מובילה נגד סחר בבני אדם, הגיעה גם לישראל וביקרה ביד ושם ובכנסת. "כבר שנתיים אני מסתובבת ברחבי העולם", אומרת מוראד כשאנחנו נפגשים בבית התפוצות בתל־אביב, שם השתתפה בכנס של IsraAID, ארגון־גג של ארגונים ישראליים המסייעים לפליטים. "אני מדברת בשם 3,000 הנשים והנערות שנמצאות עדיין בשבי של ארגון דאעש, ואין מי שישמע אותן. הייתי בפרלמנטים של הרבה מדינות, אבל התחושה שלי בביקור בכנסת היא שונה, בגלל ההיסטוריה של העם היהודי. אני חושבת שהניסיון המר של היהודים בשואה, וההצלחה שלהם לקום על רגליהם ולהקים מדינה, נותנים להם את היכולת לעמוד לצד אחרים שנרדפים. דיברתי בכנסת על הצורך שישראל תכיר ברצח העם היזידי, בגלל המכנה המשותף ההיסטורי.
"העם היזידי קיים 5,000 שנה, ומעולם לא ניהל מלחמה נגד אף אחד – ובכל זאת הוא עבר 74 פוגרומים, בעיקר על ידי קבוצות אסלאמיות קיצוניות. אנחנו מאמינים בשמירה על הזהות והתרבות של כל מיעוט, וזאת אחת המטרות שלשמן אני פה. מבחינתנו, התקווה הכי גדולה היא שהקול שלנו יישמע ושנצליח כמו ישראל".
האישום: סגידה לשטן
בני עמה של מוראד סבלו לאורך השנים רדיפות מצד המוסלמים בכלל והשיעים בפרט, וזאת בשל הגרסה היזידית לסיפור הבריאה. על פי אמונתם, האל ברא את "מלאכ טאוס" (מלאך הטווס) מההארה של עצמו, ולאחר מכן ברא לצדו את יתר המלאכים. מלאכ טאוס היה זה שנפח באדם נשמת רוח חיים ולימד אותו להתפלל לשמש, כייצוגו של האל בעולם. אותו מלאך נקרא בפי היזידים גם "שיטן" – כשבקוראן זהו שמו של השטן שבו צריך להילחם. אמונתם של היזידים בשטן ובשמש הפכה אותם בעיני המוסלמים לכת שצריכה להימחות מעל פני האדמה. הסברה המקובלת בעשורים האחרונים גורסת שהיזידים הראשונים הושפעו מהסופים שחיו בהרי כורדיסטאן, וכי מנהיגם היה השייח' עדי אבן מספאר, שהיה צאצא לבית אומיה – שושלת החליפים הראשונה באימפריה המוסלמית. קברו של השייח', שמת בשנת 1162, נמצא בעיר לאלש, המהווה היום מוקד עלייה לרגל עבור היזידים.
בביקורי האחרון בעיראק, בשלהי שנת 2016, הגעתי ללאלש ולקברו של מייסד הדת היזידית. הייתה זו שעת לילה מאוחרת, והאזור החשוך הואר רק על ידי כדור אש גדול, שנוצר משרפה בקידוח גז טבעי. חלצנו את הנעליים ובעזרת אור הטלפונים הסלולריים טיפסנו למקום מושבו של קדוש מקומי בשם פייר סעיד. מפיו שמענו על אכזריותם של פעילי דאעש, שטבחו בתושבי העיר. באחד המקרים, כך סיפר לנו סעיד, רצחו הכובשים ילד יזידי ואחר כך נתנו לאמא שלו לאכול את גופתו. "הם לא בני אדם, הם חיות שאין להן זכות קיום", אמר. הפקירים והשייח'ים שישבו לצידו הוסיפו וסיפרו לנו כי אנשי דאעש אנסו את הבנות היזידיות בכפר הסמוך, ומכרו אותן כשפחות.
נאדיה מוראד חוותה את האכזריות הזו על בשרה. "גדלתי בכפר קטן בשם קוצ'ו שבמחוז סינג'אר, מקום שקט ושליו", היא מספרת לנו. "אבא שלי מת כשהייתי צעירה, ובכל זאת היו לי חיים נורמליים, עם אמי ושמונת אחיי. חיינו לצד מוסלמים ללא שום בעיה. כשארגון דאעש החל להשתלט על שטחים בעיראק שמענו על מעשי הזוועה שהוא מבצע, אבל לא פחדנו, כי האזור שלנו בצפון המדינה היה בשליטת לוחמי הפשמרגה הכורדים. היינו בטוחים שהם ישמרו עלינו, כי שמענו הרבה סיפורים על אומץ ליבם. בסופו של דבר, שבועיים לפני שדאעש הגיע, הפשמרגה נטשו את השטח באופן פתאומי".
במהלך חודש יולי 2014 השתלט ארגון דאעש על טריטוריות נרחבות בצפון עיראק, כשהוא מבריח בקלות את הצבא. ב־3 באוגוסט נפל מחוז סינג'אר כולו לידי כוחות המדינה האסלאמית, שטבחו בכ־5,000 יזידים. כ־200 אלף אזרחים הצליחו להימלט מהעיר סינג'אר בשלבים המוקדמים של הקרבות, ובהם 50 אלף יזידים, שהסתתרו באזור הררי. שם מצאו את עצמם לכודים ללא אוכל, מים, או טיפול רפואי. האסון ההומניטרי המתהווה הוביל להתערבות בינלאומית, וכלי טיס של צבאות ארצות הברית ובריטניה הצניחו ללכודים חבילות מזון ומים. בדצמבר 2014, במבצע משולב של ה־PKK הכורדי, הפשמרגה וכוחות מיוחדים מצבא ארצות הברית, שוחרר אזור סינג'אר מידי דאעש וסופח לכורדיסטן העיראקית. עבור רבים מהנשים והילדים היזידים, זה היה מאוחר מדי: הם כבר הועברו לשטחים אחרים של המדינה האסלאמית, ונמכרו לעבדות.
בניגוד לכפרים יזידיים אחרים, שנפלו בקלות לידי דאעש ותושביהם נרצחו מיד, הכפר קוצ'ו הצליח להחזיק מעמד במצור במשך שבועיים. גם כאשר פעילי הארגון האסלאמי נכנסו לתוכו, הם לא מיהרו להציא להורג את היזידים, אלא בישרו להם כי אם יתאסלמו לא יאונה להם דבר. "הם כתבו בגדול על בית הספר: 'הכפר הזה נשלט על ידי המדינה האסלאמית, ואיש לא יפגע בו לרעה'. כך הם הבטיחו גם בכפר הסמוך חאתמי, אך התושבים העדיפו לברוח משם. כשאנשי דאעש הבינו את זה, הם הציבו מחסומים סביב הכפר שלנו. ועדיין, הם אמרו למוכתאר שלנו שאחרי שנתאסלם נהיה אחים שלהם, ונוכל להתחתן אלה עם אלה. המוכתאר הסכים, ופעילי הארגון אספו בכפר את כלי הנשק".
בריאיון לערוץ הרוסי RT תיארה מוראד את האימה שאחזה בתושבים באותם ימים. "לא היו לנו חיים אמיתיים, הרגשנו שאנחנו מתים. לא ידענו מה יהיה הגורל שלנו, במיוחד אחרי שראינו בטלוויזיה את הדברים הנוראיים שדאעש עושה. חשבנו לברוח, וכבר היינו בקשר עם כמה סוכנויות כדי לארגן בריחה, אבל זה לא היה מצליח. לא היינו יכולים לצאת מהכפר".
תוכנית המרת הדת, כך התברר עד מהרה, הייתה רק אחיזת עיניים שנועדה למנוע התנגדות פעילה מצד התושבים. "אחרי שלושה ימים הם הסבירו שמכיוון שאנחנו הכפר היחיד שנותר, הם רוצים להעביר אותנו דרומה", נזכרת מוראד. "הובילו אותנו לבית הספר המקומי, שם נאמר לנו שהנשים צריכות לעלות לקומה העליונה והגברים יישארו למטה".
אחרי שהגברים נלקחו משם ונורו למוות, הוציאו אנשי המדינה האסלאמית את הנשים מבית הספר והובילו אותן למבנה אחר. "שוב חולקנו לשתי קבוצות – באחת הנשים המבוגרות, ובשנייה הנערות. אני נלקחתי יחד עם הנערות לעיר מוסול, שם הייתה המפקדה של דאעש. כשהגענו ראינו בנות יזידיות מכפרים אחרים, וגילינו מה מחכה לנו. בכל בוקר לקחו שלוש בנות לשייח' של דאעש, שאנס אותן ומכר אותן כמו חפצים. ילדות ונשים עברו עינויים שקשים יותר ממוות, והכל כמובן בשם האסלאם".
למות כדי לא לסבול
אונס שיטתי של נשים ונערות מן המיעוט היזידי הפך לחלק מהתיאולוגיה הרדיקלית של המדינה האסלאמית. במגזין הדיגיטלי "דאביק" שמפיץ הארגון פורסמה חדית', אמרה המיוחסת למוחמד, המצדיקה את שעבוד הנשים כמצב אידיאלי. המגזין גם סיפק מדריך מפורט לטיפול בעבדים ובשפחות.
בעדויות באו"ם ובקונגרס האמריקני, סיפרה מוראד על מסע הייסורים האישי שעברה כשפחה לאחר שנלקחה למוסול. "ישבתי ליד האחייניות שלי, אחזתי את ידיהן ובהיתי ברצפה. פתאום הרמתי את עיניי וראיתי בחור עצום ממדים מתקרב לעברי לקחת אותי. רציתי להתנגד, אבל הוא הכה אותי. האחייניות שלי ניסו לאחוז בי, אבל גם אותן הכו במקלות. לא היה באפשרותי לעשות דבר. הוא גרר אותי לקומה הראשונה. כשירדנו למטה הבחנתי ב'קונה' נוסף, קטן יותר, שהתקדם במעלה המדרגות. השתטחתי בפניו והתחננתי שיקנה אותי במקום האיש ההוא. הוא הסכים. שמו היה הדג'י סלמאן, אדם בשנות השלושים המאוחרות לחייו, נשוי ואב לילדה בשם שרה, שאותה מעולם לא ראיתי".
סלמאן החזיק את מוראד בחדר קטן ומבודד באחד הבתים בכפר, ואנס אותה פעמים רבות. מוראד ניסתה להימלט באמצעות קפיצה מהחלון, אבל נתפסה ועברה התעללות קשה. "רציתי למות כדי לא להמשיך לסבול", היא מספרת.
ה"מכירה" שלה לא הייתה חד־פעמית: במשך שלושה חודשים הועברה מוראד מיד ליד, מבית לבית. "האנשים שהחזיקו בי השתמשו בשמות בדויים, כי לרובם היו משפחות. בכל חדר חדש שבו כלאו אותי, מצאתי שאריות בגדים וחפצים של שפחות יזידיות אחרות שבהן התעללו לפניי".
בריאיון לערוץ הרוסי תיארה מוראד את שוק העבדים שבו הוצגה לקונים. "בתי המשפט השרעיים קבעו מי יימכר שם. לוחמי דאעש היו מגיעים לשווקים, ורואים בהתחלה תמונות של הנערות. חלקם היו מגיעים למקום שבו הוחזקו הנערות, כדי לבחור אחת מהן. אני הוחזקתי במקום כזה. בפעם הראשונה שמכרו אותי הייתי יחד עם עוד 16 בנות. הוחזקנו בשני חדרים, כאשר אנשי דאעש באים, מתרשמים, ואז קונים אותנו כאילו אנחנו רהיטים.
"ליזידים הם מעולם לא התייחסו כאל בני אנוש, אלא יותר כמו חיות. הם היו מחליפים בנות בפחות מ־100 דולרים, אבל משפחות שהיו רוצות לשחרר את הבנות שלהן היו צריכות לשלם סכומי עתק, לפחות 20 אלף דולרים. למשפחות יזידיות המחיר היה יקר יותר. חלק מהבנות הצליחו לברוח בעזרת אנשים טובי לב שרצו לעזור להן".
בעזרת תושייה רבה היא הצליחה בסופו של דבר להימלט. "התחלתי לזהות את הזמנים שבהם השומרים לא נמצאים. כשהם השאירו פעם אחת את הדלת פתוחה, הבנתי שעכשיו אני חייבת לברוח. רצתי החוצה מהבניין שבו הוחזקתי, והתחלתי לחפש מקלט. דפקתי על דלת של אחד הבתים ולמזלי פתח לי אדם כורדי שריחם עליי. סיפרתי לו מה עברתי והוא הכניס אותי הביתה. המשפחה שלו נתנה לי לאכול, לשתות ולהתרחץ, וסיפקה לי בגדים נקיים. הם היו מוסלמים, אבל התנגדו למה שדאעש עושים ליזידים.
"אחרי כמה ימים אם המשפחה הביאה לי בורקה, לבוש שמכסה את כל הגוף, הראש והפנים. היא מסרה לי את תעודת הזהות שלה, כדי שאוכל לברוח לאזור שאינו בשליטת דאעש. אב המשפחה לקח אותי לשם, למרות שידע שאם ניתפס, יהרגו אותו ואת משפחתו על שנתנו לי מקלט וניסו לעזור לי. היו רגעים מפחידים מאוד, אבל בסופו של דבר הגענו לאזור שבשליטת הפשמרגה. שם הוא נפרד ממני ואני הלכתי למחנה פליטים".
במחנה היא פגשה שתיים מאחיותיה ואת אחד האחים, שכבר הייתה בטוחה שאינו בין החיים. "מתברר שהוא היה בקבר אחים, וחשבו שהוא מת. אחרי שאנשי דאעש הלכו הוא טיפס החוצה וברח. כל כך שמחתי לראות אותו".
בני המשפחה התקבלו לתוכנית שיקום פליטים של ממשלת גרמניה, ושוכנו בבית מחסה ליד שטוטגרט. אחרי כמה חודשים של טיפול ושיקום, החלה מוראד במסע ההסברה שלה למען היזידים. בתחילת 2016 אף הוזכר שמה כמועמדת לפרס נובל לשלום, ובספטמבר של אותה שנה נתמנתה ל"שגרירה של רצון טוב" מטעם האו"ם, שעוסקת בנושא ניצולות הסחר בבני אדם. יחד עם עורכת הדין אמל קלוני היא פועלת להבאתם של פושעי דאעש לבית הדין הבינלאומי בהאג. "היזידים סבלו הרבה במהלך ההיסטוריה, ובשלוש השנים האחרונות בוצעו נגדם פשעים חמורים במיוחד", היא אומרת. "לשמחתי יש שינוי בהבנה של העולם את גודל האסון, אבל השינוי הזה איטי מאוד".
את רואה תפקיד מיוחד לנשים במאבק למען זכויות היזידים?
"התפקיד שלנו נוצר בגלל הזוועות שביצעו נגדנו אנשי דאעש. יש היום ילדות קטנות שחוו דברים נוראיים. הן נמכרו לשפחות כסחורה בשוק, נאנסו ועברו התעללויות. גם אלו שהשתחררו מהשבי ממשיכות לחיות בתנאים קשים במחנות פליטים. הסבל הזה נמשך כבר שלוש שנים, ואני חייבת לדבר בשמן".
את מרגישה שלפעילות שלך יש תוצאות?
"אני משמיעה את הקול שלי ומספרת את הסיפור האישי שלי בכל מקום, כדי לעורר את המודעות העולמית לאסון שקרה. למרות האמפתיה שמגלים כלפינו, אין בעולם אף גוף רשמי שעוזר ליזידים לחיות בביטחון. קיימות אינספור עדויות לזוועות שעשו דאעש נגד היזידים, ובכל זאת יש התעלמות מהדרישה שלנו לצדק. הצגנו את המקרים הקשים, ביקשנו מהקהילה הבינלאומית לפעול כדי להעמיד לדין את אנשי דאעש, אבל הדרישות שלנו לא נענו וגם האו"ם לא נקט שום פעולה כדי לקדם זאת".
מישראל, כאמור, היא מצפה לגלות מעורבות רבה במיוחד. "גם היהודים וגם היזידים היו קורבנות רצח עם, והפרקים האלה עיצבו את הזהות של שני העמים. מעבר לכך, השותפות עם ישראל כמדינה יכולה לעזור לנו מאוד. יש הרבה סטודנטים יזידים שרוצים לבוא וללמוד בישראל. הנשים שנמלטו ושוהות כיום במחנות פליטים בכורדיסטן זקוקות לסיוע פסיכולוגי ולטיפול נפשי בפוסט־טראומה, ובנושא הזה ישראל יכולה לעשות הרבה".
אף אחד לא נלחם בשבילנו
סיפורם של היזידים בעיראק מצטרף לבעיה הרחבה יותר של הכורדים שחיים בצפון המדינה וחולמים על עצמאות. מוראד מקווה שהפתרון שיימצא בזירה הכורדית־עיראקית יעניק ביטוי לזכויות של המיעוט היזידי ומיעוטים נוספים באזור. "אני מקווה שהמדינה שלי, שנהרסה במלחמות, תוכל להפוך למקום של ביטחון וחופש לכל אזרחיה. היזידים לא שואפים לכונן מדינה משלהם, אנחנו מבקשים רק זכויות אדם בסיסיות, ורוצים לחיות על אדמותינו ולקבל הכרה בינלאומית כעם העומד בסכנת השמדה. הכרה בעוולות של העבר ושל ההווה היא הצעד הראשון לקראת בניית חברה שבה כל האזרחים יכולים להרגיש בטוחים", אמרה בנאום שנשאה בכנסת. כ־350 אלף יזידים שוהים היום במחנות, אמרה, ושאיפתם היא להתחיל מחדש את חייהם, בכפרים שבהם התגוררו לפני הגעת דאעש.
עד כמה השאיפה הזו קרובה להגשמה?
"לפני כמה חודשים ביקרתי במחנה פליטים של יזידים בעיראק, והבנתי מהם שהחזרה הביתה לא קרובה. אזור צפון סינג'אר שוחרר מידי דאעש כבר לפני שנתיים, אבל העתיד עדיין מעורפל. ישנם יותר מחמישה ארגונים שונים שמתחרים זה בזה על השליטה באזור, ואף אחד מהם לא נלחם בשבילנו. הדרך היחידה שתאפשר חזרה של היזידים לבתיהם היא התערבות בינלאומית שתשפוט את האחראים לרצח העם, ובמקביל תקים אזור בטוח שבו נוכל לחיות ללא סכנה".
לאחרונה סיפרה כי אנשי דאעש מנסים להגיע אליה כדי למנוע את פעילותה ההסברתית. "אני לא מפחדת, כי אחרי כל מה שעברתי, החיים לא שווים כלום בשבילי. הייתה לי פעם משפחה ואיבדתי אותה. הקהילה שחייתי בה נהרסה. העתיד של היזידים לא ברור, ואף אחד לא עוזר לנו. אין לי מה להפסיד".
איך את מתמודדת עם הזיכרונות שלך מהשבי?
"אני לא מתמודדת, אני חיה את הזיכרונות שלי. אין יום שבו אני לא חושבת על בני המשפחה שלי שנהרגו, על הבית של הוריי ועל הקהילה שבה חייתי לפני מה שקרה לי. אני מתקשה להאמין שהצלחתי לשרוד את הטבח והעינויים שביצעו בנו אנשי דאעש. מהחיים שלי נשארו רק זיכרונות.
"למרות הזוועות שעברתי יש בי עדיין תקווה, והיא זו שהחזיקה אותי בזמנים הקשים. תקווה שדברים יכולים להשתנות לטובה. אבל בשביל שהדברים ישתנו, אנחנו צריכים לאחד כוחות ולנסות לעמוד נגד הטרור. אנחנו חייבים להביא למציאות של שלום בין כל בני האדם".
ומה לגבי העתיד הפרטי שלך? מה את רוצה לעשות?
"קודם כול אני מקווה שנשים אחרות יתפסו את מקומי במלחמה החשובה הזו. מאז שנכנסתי לתפקיד מטעם האו"ם, אני עוברת ממדינה למדינה ומתקשה לנהל חיים נורמליים. זה מעייף מאוד. אני רוצה שעיראק תהפוך שוב למקום בטוח, ואז אוכל לחזור לבית שלי. אחרי שזה יקרה, אני מקווה ללמוד איפור בצורה מקצועית, ואולי גם לפתוח סלון יופי פרטי משלי".
אקו"ם