"גרועים מדאעש": העינויים והסדיזם במרתפי הרש"פ
פסק דין תקדימי הכיר לאחרונה באחריותה של הרשות הפלסטינית לעינויים מחרידים שעברו פלסטינים שנחשדו בסיוע לישראל. את עשרות התובעים ייצגו עורכי דין מההתיישבות ביו"ש. "נעשה לאנשים האלה עוול נורא", הם אומרים
בחודש שעבר נפל דבר בבית המשפט המחוזי בירושלים. רצח השוטרים בהר הבית, המהומות שבאו לאחר מכן והפיגוע הקשה בנווה-צוף הצליחו לדחוק הצדה את פסק הדין המטלטל של סגן נשיא בית המשפט המחוזי השופט משה דרורי, אבל אי אפשר יהיה לטשטש את המשמעויות וההשלכות של הפסק הנחרץ: לראשונה הכיר בית המשפט הישראלי בעשרות אנשים, פלסטינים ואזרחים ישראלים, שנחטפו, הוכו ועונו באכזריות בלתי נתפסת בידי אנשי הרשות הפלסטינית בשיטתיות ולאורך תקופות ארוכות, בחשד שסייעו למדינת ישראל. הרשות הפלסטינית, קבע השופט, הקימה מיד אחרי חתימת הסכמי אוסלו מנגנון אכזרי ששלט והתעלל בפלסטינים בשיטות שלא היו מביישות את האינקוויזיציה ומשטרי רודנות איומים.
פסק הדין, המכיל קרוב לאלפיים עמודים, מספק הצצה לעולם אפל ומחריד של רשע וסדיזם, בחסות הרשות הפלסטינית. הוא מסתמך על עדויות של עשרות פלסטינים, שסיפרו על עינויים שחוו מידי המנגנון של הרשות הפלסטינית בשנים 1990-2002. עשרות התובעים העידו על התעללויות איומות כמו כיבוי סיגריות על איברי מין, שבירת שיניים, שבירת גפיים ועקירות ציפורניים. היו אסירים שנתלו מהרגליים או נקשרו לרכב שגרר אותם ברחובות. אסירים אחרים אולצו לישון במיטות ספוגות מים ובשמיכות רטובות. היו מי שהוכרחו לטבול במים מלוחים, ולעמוד אחר כך שעות בשמש הקופחת. דווח על התעללויות באיברי מין, על החדרת בקבוקי זכוכית שבורים לפי הטבעת, על החדרת נעליים וחפצים שונים לפה. התובעים תיארו כיצד הוכו במוטות ברזל, בכבלי חשמל ובאנטנות. חלקם סיפרו כיצד נחטפו מאזורים שבשליטה ישראלית כמו שטחי C, או מתחומי ירושלים שבהם אין לפלסטינים סמכויות רשמיות. עדים נוספים סיפרו על אסירים שנרצחו או על קרובי משפחה שהועלמו על ידי אנשי הרשות הפלסטינית. עוד תוארו מעשי אונס ואיומים באונס כלפי בנות משפחה, שנעשו על ידי בכירים בשלטון הרודנות הפלסטיני.
מי שייצג את עשרות התובעים בתיק "ע"ג ואחרים נגד הרשות הפלסטינית" הם עורכי הדין ברק קדם ואריה ארבוס, מבעלי משרד רום-ארבוס-קדם-צור. כולם אנשי התיישבות - מאלון-מורה, משילה ומהיישוב הסמוך אש-קודש. חלק מפעילותם המשפטית מוכרת מייצוג ארגוני ימין כמו 'רגבים' או 'אגודת אל הר המור', המארגנת סיבוב שערים סביב הר הבית בערבי ראש חודש.
כאשר עורכי הדין החלו לשמוע את העדויות של התובעים בתיק, הם לא האמינו למשמע אוזניהם. "אלה דברים שאתה לא מאמין שבני אדם מסוגלים לעשות, סיפורים שקוראים בספרי היסטוריה על האינקוויזיציה", אומר עו"ד קדם. "אנשים היו תלויים הפוך במשך ימים שלמים. כשהם התעלפו היו מורידים אותם ושופכים עליהם מים, ותולים אותם בחזרה. סיפורים מטורפים ואיומים. ראינו אנשים בני ארבעים וחמישים שמתחילים לספר מה שעבר עליהם, ובוכים ללא הפסקה. כשהם היו מספרים לנו על השנים ההן, הם כאילו חזרו אחורה למאורעות. פגשנו מצוקה קשה מאוד, והדבר הראשון שמתעורר בך הוא רצון לעזור לאנשים במצוקה".
תיק העינויים התנהל בבתי המשפט קרוב ל-15 שנה. רבים מהאנשים שהחלו את התביעה פרשו ממנה במהלך השנים, בגלל איומים ופחד מידה הארוכה של הרשות הפלסטינית. רבים מהתובעים הם אנשים שהצליחו לברוח ממלתעות הרשות הפלסטינית אחרי מבצע חומת מגן ב-2002. כאשר צה"ל כבש את יהודה ושומרון הם החלו לברוח בהמוניהם מערבה, למדינת ישראל. חלקם היו אסירים במתחם המוקטעה ברמאללה, וכשצה"ל הפציץ את המתחם הם ברחו משטחי הרשות כל עוד נפשם בם.
"אחד התובעים טען שאצל דאעש היו פחות עינויים", מספר עו"ד אריה ארבוס, "היו עורפים את הראש ונגמר הסיפור. האסירים ברשות הפלסטינית עונו במשך שנים. יותר נכון להתייחס אליהם כאל אנשים שישבו בשבי ועברו התעללויות. אם תשאל אותי, אני אומר בביטחון שהרשות הפלסטינית היא דאעש. אנשים רוצים להתעלם מהמשמעויות של פסק הדין הזה, כי הוא מזעזע. הם לא מסוגלים לחשוב שהם חיים ליד גוף או ארגון חייתי כל כך, אבל זה מה שפסק הדין אומר".
מסכת ההתעללויות והעינויים שעברו התובעים בתיק לא נבעה רק מהיותם "חשודים בסיוע למדינת ישראל" בעיני הרשות הפלסטינית. מפסק הדין עולה שהרשות ניהלה מסעות ציד נגד סייענים ואנשים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל, אבל ריח הריקבון של שלטון שהסתאב עולה מכל פינה. חלק מהתובעים העידו על המנגנון הרקוב של בכירים ברשות שחמדו קרקעות, כספים ונשים, והעלילו עלילות כזב על אנשים תמימים כדי להשתלט על רכושם.
כך למשל סיפר אחד התובעים על בכיר ברשות הפלסטינית שחמד את אם ידידו. הוא העליל על בנה שהוא משתף פעולה עם ישראל, וכתוצאה מכך איבדה המשפחה את כבודה ואת נכסיה. "בגלל העלילה הזו אותה אימא הפכה להיות מופקרת, והיא נאנסה על ידי אותו בכיר", מספר עו"ד קדם.
"הרשות הפכה להיות ממלכת רשע מהמדרגה הראשונה", הוא ממשיך. "איש הרשות יכול לבוא למישהו ולחמוד את ביתו, ממש כמו מעשה כרם נבות. אם לא ייתן, מחר הוא יכול להיות מואשם כמשתף פעולה. הוא תופס את האדם ומחרים את הנכסים. אין כללים ואין פרוצדורות. גילינו גם שחלק מאותם אסירים נלקחו לעבודות כפייה במפעלים למיניהם או בבתים פרטיים. איש רשות שרצה לשפץ את ביתו היה בא לכלא ולוקח כמה אנשים. אחד התובעים עבד אצל קצין בכיר, וכשהוא נלקח לאותן עבודות הוא הצליח לברוח לישראל. תובע אחר אמר לנו שהשלטון הפלסטיני היה מושחת כל כך, שתוך זמן קצר אנשי הרשות הפכו להיות בעלי הון. הם השיגו שלטון ללא מצרים והחלו לעשוק את האזרחים ולדרוך עליהם. הגיעו אנשים מתוניסיה, חסרי כול, ותוך זמן קצר הפכו לבעלי בתים ומפעלים, אילי הון ותעשייה".
"איש חמאס לשעבר שאנחנו מייצגים עבר התעללות בידי אנשי תנזים", מספר ארבוס. "הוא הראה לנו תמונות שלו עם חבריו לשעבר, והצביע על אלו שהתפוצצו בפיגועים ועל אחרים שנהרגו בקרבות. הוא נאבק באנשי הרשות הפלסטינית כי הם התחילו לגזול אותו, רצו ממנו כסף וטענו שהוא משת"פ. בתגובה הוא עבר עינויים, אך זה לא הספיק להם והם פגעו בבתו הקטנה והיא נכה עד היום".
התיק מעיד גם על ההפקרות ששררה ברשות הפלסטינית ואפשרה לאנשיה לעשות ככל העולה על רוחה. חלק מהתובעים הם פלסטינים בעלי אזרחות ישראלית, כלומר פלסטינים שעברו לישראל לפני הסכמי אוסלו, כנראה משום שסייעו לישראל. כשהגיעו הסכמי אוסלו הכריז ערפאת ש"פותחים דף חדש", וסייענים או מי שהואשמו בסיוע לישראל יוכלו לחזור לגור בשטחים הפלסטיניים. היו מי שהתפתו להאמין לדברי הפיוס של הראיס וחזרו למשפחותיהם, אך כעבור זמן מה מצאו עצמם במרתפי העינויים. כאמור, מדובר באנשים בעלי אזרחות ישראלית שהרשות הפלסטינית עינתה אותם והתעללה בהם.
אחד מאותם פלסטינים בעלי אזרחות ישראלית נחטף מאזור ירושלים בשנת 2001. על פי עדותו, כשאביו היה חולה והתאשפז בבית החולים בבית-ג'אלה, קיבל הבן שיחת טלפון המבשרת על החמרה במצבו של האב, ובקשה להגיע לבית חולים מוקאסד שבירושלים שאליו כביכול אמור האב לעבור. כשהגיע לשם חטפו אותו אנשי המנגנון של הביטחון הפלסטיני, וכאן החלה מסכת עינויים והתעללויות שלשיקום מהם נדרשו ניתוחים וטיפולים רפואיים רבים.
אדם אחר שנחטף היה יהודי בעל אזרחות צרפתית שהלך לבקר את אמו היהודייה שהתחתנה עם פלסטיני בשכם. הוא נחטף, הוכה ועונה במשך ימים. בסוף חתם על מסמך שבו הוא מודה ששימש מרגל ישראלי, ולפני ששוחרר שילם 600 אלף שקלים.
חלק מהתובעים העידו על אסירים שנרצחו או נעלמו. אחד התובעים סיפר כיצד סוהרים ברשות הפלסטינית הביאו לכותלי בית הכלא את אחותו ואיימו עליו שיאנסו אותה אם לא ימסור מידע. "זו למעשה הייתה הפעם האחרונה שראו את אותה בחורה", מספר ארבוס. " היא הוחזקה בידי אנשי הרשות הפלסטינית. אנחנו מייצגים את העיזבון שלה".
חלק מהזוועות התרחשו בשנים הראשונות לשלטון הרשות הפלסטינית. "בשיא ה'רנסנס' וימי השלום של אוסלו באמצע שנות התשעים, כשדיברו על ניגוב חומוס בשכם וברמאללה, היו אנשים שעונו באופן הכי אכזרי שאפשר להעלות על הדעת", אומר עו"ד ארבוס. "זה התחיל בימי שלטון ערפאת, והולך ומתעצם עם השנים".
מהעדויות עולה קשר ישיר בין העינויים וההוצאות להורג ובין יאסר ערפאת. אחד התובעים סיפר שהוא גילה שחיתות אצל ערפאת, והאחרון גמל לו בהכנסתו לכלא באשמת שיתוף פעולה עם מדינת ישראל. "אחד האנשים בתיק הזה היה מפקד בכיר, והוא העיד שהפקודות הגיעו ישירות מאבו-עמאר, בוא ערפאת. ברור שערפאת היה מעורב, אין בזה ספק בכלל".
לאורך המשפט ניסתה הרשות הפלסטינית להכחיש את הטענות באמצעות עורכי הדין הישראלים ששכרה. חלק מטענות הרשות היו שמסמכים רבים נעלמו כאשר ישראל כבשה את יהודה ושומרון במבצע חומת מגן, ועל כן אין בידיה תיעוד מי היה אסיר ומי לא. אחר כך טענו כי האסירים ישבו בכלא על בגידה, וכי זכותה של הרשות "להעניש את הבוגדים". אבל טענת היעדר המסמכים שיחקה לרעתם: הצלב האדום ניהל רישומים של אסירים, והמסמכים הוכיחו כי אנשים רבים ישבו במעצר תקופות ממושכות בלא משפט, ובלי ששופט או עורך דין ראה אותם. התביעה הצליחה להוכיח שהרשות הפלסטינית לא פעלה על פי החוק הירדני הנוהג ביהודה ושומרון ביחס לאסירים. העדים היו אמינים, ורבים מהם חזרו על טענות ועדויות דומות ממסכת ההתעללות שעברו בשנים שישבו בכלא הפלסטיני.
התקדים של סגן נשיא בית המשפט המחוזי השופט דרורי, שניהל מאה ישיבות בתיק, היה הקביעה שישראל למעשה שולטת בשטח הפלסטיני ושהאחריות הכוללת היא של ישראל, ועל כן כשישנה "עילה ביטחונית" בית משפט ישראלי יכול לדון את הרשות הפלסטינית גם על עוול שנעשה לפלסטינים.
"פסק הדין קובע שהפקודות של אלוף הפיקוד הן החקיקה העליונה בשטח", מסביר עו"ד קדם. "בהסכמי אוסלו נתנו לפלסטינים לחוקק חקיקות בעניינים ספציפיים, בסוגיות אזרחיות ופליליות, אבל כל מה שלא נתנו להם נשאר בסמכות שיורית של ישראל. כלומר הם לא יכולים לחוקק כל חוק שהם רוצים בשטח. אם כן, האחריות הכוללת היא של ישראל, ואם מישהו שהוא 'תחת פיקודך' עושה מעשים איומים, יש לך עילה וחובה להתערב. אמנם יאמרו שזה פוגע בעצמאות הפלסטינית, אבל המציאות היא שאחוזון עליון בקרב הפלסטינים רודה באוכלוסייה ברמות הכי מטורפות שאפשר להעלות על הדעת. ישראל היא זו ששולטת בשטח, ומשום כך יש לה גם אחריות. בנוסף לכך, השופט קובע שהיו כליאות שווא והיו עינויים, ולגבי 52 מהתובעים נפסק כי הרשות הפלסטינית חייבת לשלם פיצויים".
אי אפשר להתעלם מהעובדה שמי שמייצג את עשרות התובעים הפלסטיניים, חלקם אנשי חמאס ופת"ח, הם עורכי דין שבאים מעומק ההתיישבות ביהודה ושומרון. ההיגיון אומר שארגוני זכויות האדם הם שהיו צריכים לגונן על פלסטינים שעברו מסכת התעללות רצחנית, אבל המציאות הישראלית מפתיעה.
"הסיפור הזה אמור היה לעלות בקרב ארגוני זכויות האדם", אומר ארבוס. "פסק הדין מדבר בעד עצמו. התנהלו פה זוועות ברמה בלתי נתפסת, ברמה של דאעש. עשרות התובעים מייצגים קבוצה קטנה של אנשים שאזרו אומץ והחליטו לעמוד בלחץ ובפחד, אבל יש רבים כמוהם, מאות אם לא אלפים, שעונו וסבלו במשך שנים מאנשי הרשות הפלסטינית ומפחדים לדבר. אמנם האירועים התרחשו בעידן ערפאת, אבל רוב השחקנים שיצרו את העוולות האיומות הללו עדיין משמשים בתפקידיהם. וכל זה מתרחש קילומטרים ספורים מאיתנו".
"המוטיבציה שלנו היא לעזור לאדם במצוקה", מסכם עו"ד קדם, "נעשה לאנשים עוול, ואנחנו פועלים נגד מייצר העוול. להציל עשוק מיד עושקו במובן הכי פשוט. עם זאת צריך לזכור גם שמדובר על אנשים שעזרו לנו, ומי יודע כמה אנשים חיים בישראל בזכותם. חלק מהאנשים הללו פעלו בשנות הפיגועים הגדולים, סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. אוטובוסים התפוצצו ברחובות הערים, וכאן היה עיקר מסע הציד של הרשות הפלסטינית נגד סייענים שמונעים טרור. כלומר ההפרה של הסכמי אוסלו כאן היא כל כך בוטה. הרי על פי ההסכמים הרשות חייבת למנוע טרור, ועם זאת היא מייצרת טרור ורודפת אחרי אנשים שמונעים טרור.
"בנוסף לכך, גם היום יש בשטח סייענים, והם מסתכלים על פסק הדין הזה לראות מהי עמדת מדינת ישראל ביחס אליהם. לכן יש עניין ביטחוני לעזור לתובעים האלה לגבות את כספי הפיצויים שמגיעים להם. המדינה צריכה לפעול לעקל את הכספים של הרשות, ולזכור את נימוק עמונה - פסקי דין צריך לקיים".
אקו"ם