לך תסביר לילד שחיית המחמד שלו מתה
לא קל להסביר לעולל שחיית המחמד שלו לא תשוב. שבאינסטינקט הישרדות מרשים, היא הצליחה להידרס באחד הרחובות הכי שקטים של תל־אביב ולעלות לשמיים. ואז גם לרדת משם
יש מעט מאוד אירועים שאני זוכר באופן צלול מילדותי בעפולה. אני זוכר את הפעם שאני וגולן כהן הלכנו מכות בכיתה ד׳ על מי יהיה חבר של שירי כץ, ובסוף אחרי ששנינו חטפנו כהוגן החלטנו להשלים ולהחרים אותה. אני זוכר שהייתי חולה מאוד בכיתה ו׳ בדיוק כשהכיתה יצאה לטיול שנתי, ובמקום לבלות עם כולם ברמת הגולן נשארתי בבית. אני זוכר את היום ששיחקנו “דחיפות״ בהפסקת עשר ועמית גודינגר דחף אותי על שפיץ של שולחן. עד היום יש לי צלקת מעל עין שמאל, שכמעט איבדתי בתקרית. ואולי יותר מכול אני זוכר את היום הראשון של בימבה.
בימבה (שנקראה על שם “בימבה״, המכונית הצהובה מסדרת הילדים הלא ידועה “בימבה״ שבעתיד תהפוך לבינבה) הייתה חתולה סיאמית סנובית במיוחד שאבי החליט להכניס הביתה כי אני ושני אחיי ביקשנו כלב. זה כאילו הוא רצה להגיד לנו “תאכזבו אותי קודם עם חיה שלא דורשת כמעט כלום, ואז נדבר על חיה שדורשת מלא״. כרגיל הייתי חולה באותו יום (חולה באמת, לא כמו עשרות הפעמים שהמצאתי לעצמי מחלה), ורגע לפני שאבי יצא לעבודה הוא הציג בפניי את חברת המשפחה החדשה שהייתה בת חודש בערך, אבל עם גישה של בת שנתיים לפחות. אני, שעד לאותה עת החיה היחידה שראיתי בבית הייתה מקק, לא הצלחתי להסתיר את ההתרגשות מבת המשפחה החדשה. וכשאני אומר התרגשות, אני משקר ומסווה פחד.
מהרגע הראשון לא היה קליק ביני לבין בימבה. את אותו יום ביליתי בטלפונים היסטריים ובלתי פוסקים לאבא שלוו בקריאות לעזרה בהתמודדות עם כל מה שבימבה עושה.
אבל הזמן עבר, בימבה הפכה לחלק בלתי נפרד מהבית, ואפילו אני התרגלתי. אני זוכר איך אהבתי לשבת על הספה בסלון כשהיא על ברכיי, מגרגרת את עצמה לדעת ודופקת מבטים של “תמשיך ללטף, אתה עושה את זה טוב״. 15 שנה היא הייתה איתנו, עד החלטת השיפוץ הגורלית.
בימבה כבר הייתה זקנה וסנילית, ולא שרדה את סופת האבק ששררה בבית במשך שבועיים (למרות שהקבלן רוצח החתולים הבטיח שבוע). נאלצנו לקבור אותה בצער בשדה שמאחורי הבית. כולנו היינו מאוד עצובים, חוץ מאמא שלי, שאמנם עשתה פרצוף עצוב לאיזה יומיים, אבל כולנו ידענו שהיא לא הייתה ה־cup of cat שלה.
והנה, במין סגירת מעגל קוסמית, לפני כחודש בערך חזרתי מהעבודה בשעת ערב מאוחרת, ורגע לפני שסגרתי את דלת הכניסה שמעתי מיאו חלוש מנקודה לא מזוהה בחצר. אמרתי לעצמי שזו בטח החתולה של השכנים ונכנסתי הביתה. למחרת בבוקר יצאתי לעבודה ושוב שמעתי את אותו מיאו, שהפעם היה חלוש אף יותר. החלטתי לבדוק מאיפה מגיע הקול, הזזתי את שק הדשן הסגור ואת המגרפה־מעדר־מזמרה שקניתי לפני ארבעה חודשים כשהבטחתי לשירן שאני אטפל בגינה (יד אדם עדיין לא נגעה בהם), ופתחתי את דלת מחסן הפלסטיק. זיהיתי שהמיאו מגיע משם אבל לא זיהיתי בדיוק מהיכן. לאחר שעה של חיפושים והוצאת כל הציוד מהמחסן ראיתי אותה. גורת חתולים, קטנטנה, אולי בת שלושה שבועות, חלשה וקטנה, בצבעי שחור ולבן.
כבר שנתיים שירן מנסה לשכנע אותי שאנחנו צריכים כלב כדי שתהיה לעולל חיית מחמד. אני מצדי אמרתי שבכיף אבל זה פוסל אפשרות של עוד ילד כי יש גבול לכמה אני מוכן להעניק. לאחר שנה וחצי וקצת של שכנועים שנעו אט־אט לכיוון איומים, הסכמתי להביא הביתה כלב. שבועיים אחר כך בערך גילינו שיש תאומים בדרך, והקונספט של הולך על ארבע לצד עוד שני הולכים על שתיים ירד מהפרק. והנה, בפינת המחסן, חיכתה לה הזדמנות לחיית מחמד.
אני חייב להגיד שתמיד העדפתי חתולים על כלבים. עם כל הכבוד לידידו הטוב של האדם, אני מעדיף את מכרו הסנוב. יש משהו חנפני ומתאמץ באופן שבו כלב מקבל אותך כשאתה חוזר הביתה, לעומת האצילות המתנשאת שבה מקבל אותך חתול. כלב משדר קצת נואשות; חתול תמיד נותן את התחושה שהוא מגדל אותך כחיית מחמד.
שירן, לעומתי, היא יותר טיפוס של כלבים. כשהצגתי לה את התיאוריה שלי, היא ענתה בפשטות: “חמוד, יש לך מזל שלי אין בעיה עם דברים שמשדרים נואשות״.
וכך, כבר חודש, אנחנו מגדלים חתולה. העולל קם בכל בוקר ומיד רוצה לצאת החוצה לשחק עם בועזית. אה כן, קראנו לה בועזית. למה? ובכן, בגן של העולל נולד לאחד הילדים אח קטן שקוראים לו בועז - ולכן מעתה כל תינוק הוא בועז, וכל תינוקת היא בועזית.
אפילו הלכנו לקנות לה יחד אוכל לגורים. אני שונא חנויות של חיות. לא משנה מה תספר למוכר שנתת לחיה לאכול עד עכשיו, הוא תמיד יגיד לך שזה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות. “נתנו לה עד עכשיו בעיקר שמנת, גבינה וחלב״, אמרתי בגאווה למוכרת כדי להעיד על אכפתיות. “למה? אתם רוצים להרוג אותה?״ שאלה המוכרת בבוז. “חלב פרה זה הדבר הכי גרוע לתת לחתול״. שירן מיד הכניסה לוויכוח ידע ושאלה למה אומרים שנותנים לחתול לשמור על השמנת, אך המוכרת לא נכנעה והשיבה ש"מי שכתב את המשפט הזה לא גידל חתול מעולם״.
הכול התנהל כשורה עד למוצאי השבת שעברה. חזרנו הביתה מההורים של שירן, העולל חפר לנו כל הדרך שהוא רוצה לראות את בועזית, ואני אמרתי לו שעוד מעט נגיע וניתן לה אוכל. 500 מטר לפני הבית ראיתי את זה. במרכז הכביש הייתה שרועה חתולה שבאינסטינקט החתולי הידוע הצליחה להיפגע מרכב באחד הרחובות הכי שקטים בתל־אביב. היא הייתה בצבעים של בועזית, בגודל של בועזית, וכשהגענו הביתה ולא חיכה לנו שום מיאו חמוד וחיכוך ברגל הבנתי שזו הייתה בועזית. השם ייקום דמה.
בבוקר התעוררתי לצרחות של העולל: “בועזית, בועזית, אוכל לבועזית״. לקחתי אותו החוצה, הושבתי אותו על המדרגות בכניסה לחצר, הסתכלתי לו בעיניים ופצחתי בנאום. “תראה פלג, בועזית כבר לא גרה כאן יותר. היא נסעה לטיול בשמיים עם עוד חתולים״. הוא הסתכל עליי כמו שילד מסתכל עליך כשאתה מסביר לו משהו שגדול עליו. “בשמיים?״ הוא שאל. “כן, בשמיים חמוד שלי. בועזית עכשיו עם החברים החתולים שלה בשמיים״. הוא נתן לי את המבט הכי עצוב שילד יכול לתת ושאל “מתי היא תחזור?״. הסתכלתי עליו ודמעה קטנה זלגה לי על הלחי: “היא לא תחזור, חמוד שלי, היא לא תחזור״.
“אבל אני רוצה שהיא תחזור״, הוא אמר, ואני לא ידעתי מה לענות אז הבטחתי לו שמהיום בכל בוקר נצא החוצה ונצעק לשמיים “בוקר טוב בועזית״. הוא הסתכל עליי ואז הביט לשמיים וצעק “בוקר טוב בועזית״. הדמעה שלי הפכה לשתיים, ושלוש. פתחתי את הפה, הסתכלתי השמימה וצעקתי גם אני, “בוקר טוב בועזית״. לקחתי את קופסת האוכל שלה ואת קערית המים, הרמתי את העולל על הידיים בבכי, ונכנסנו הביתה. אחרי עשר דקות בועזית חזרה. כן, זו הייתה חתולה אחרת שנדרסה.
אקו"ם