ראשי » חדשות » דעות

החינוך המקצועי – אפליה במסווה קידום הפריפריה

"לא כל אחד מתאים לאקדמיה", אך לא ייתכן שבסביון נאבקים שכל ילד ישלים בגרות, ואילו רוב הזקוקים לתיכון מקצועי הם "במקרה" מזרחים וערבים. על ישראל לחסל מיד את המסלולים הנפרדים לעשירים ולעניים, ולהשוות את תקציב החינוך שלה למקובל במערב

מה אתם מדמיינים כשמדברים על "פוליטיקה מזרחית"? יכול להיות שהראש זורק אתכם לחגיגות מימונה עם מנהיגים פוליטיים למיניהם, לאינטלקטואלים רדיקלים, לפעילות תרבות אלטרנטיבית או לתנועות מחאה נוסח "הפנתרים השחורים" וממשיכיהם בארגונים ובתנועות שונות. באוקטובר 2014 זה קרה בממשלה. מול ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, עמדה חזית של שלושה שרים. שלושתם גברים מזרחיים. שלושתם גדלו בנגב. שניים ב"עיירות פיתוח" ואחד בבירת הנגב, שבילדותו הייתה עיר פיתוח אחת גדולה. והחזית הזאת גם הצליחה.
   
ועל מה יצא הקצף? נתניהו ביקש לקדם העמקה של החינוך המקצועי בפריפריות, לטובת אלו "שלא יגיעו לאוניברסיטה". שלושת השרים, סילבן שלום, מאיר כהן ועמיר פרץ, משלוש מפלגות שונות, התנגדו בשצף קצף. הגדיל לעשות השר שלום, שהציע לנתניהו לשלוח את בנו להיות פחח. זאת לאחר שראש הממשלה דיבר על "העולם החדש" שבו פחחים ורתכים מרוויחים מצוין. הוויכוח הידרדר כאשר נתניהו תלה את התנגדותם ה"לא עניינית" של השרים ב"טראומות העבר".

אז בואו נדבר מעט על העבר. מחקרים חשפו את העובדה שמקום המדינה עד לשנות השבעים הייתה הכוונה אתנית ברורה למסלולי החינוך השונים. בתוך שני עשורים מצאו עצמן קהילות בעלות מאפייני השכלה גבוהים מאוד, כמו יוצאי עיראק, איראן וסוריה, בתחתית ההישגים עם כלל יוצאי ארצות ערב. מנגד, כלל יוצאי אירופה ואמריקה, כולל קבוצות שמאפייני ההשכלה שלהן היו נמוכים ביותר, התקבצו לצמרת ההישגים. תפקיד מרכזי במהלך הזה היה להכוונה של תלמידים מזרחיים לחינוך מקצועי, ללא למידה עיונית משמעותית וללא בגרות, כשסיכוייהם להשכלה גבוהה שואפים לאפס. מכאן צמח המושג "הסללה".

אבל, זה היה בשנות השבעים ונגמר, נכון? אז זהו, שממש לא. תארו לכם קמפיין חדש: על שלטי חוצות ובפרסומות טלוויזיה קוראת רשת חינוך חדשה לתושבי סביון, רעננה, עומר וארסוף, לרשום את ילדיהם לבתי הספר המקצועיים החדשים שנפתחים שם – הרי לא כל אחד מתאים לאקדמיה. מה אתם מדמיינים שיקרה?
   
בדיקה מהירה יכולה לגלות שרוב מכריע של 200 בתי הספר ברשת אורט, הרשת המקצועית הגדולה בישראל, נמצאים בפריפריות – ביישובים שרוב תושביהם הם מזרחים וערבים. כנ"ל הרשתות האחרות. אז היום קוראים לבתי הספר הללו "טכנולוגיים" וטוענים שמדובר בדלתות להיי-טק, אבל הנתונים מראים את ההיפך הגמור. קרוב ל- 40% מתלמידי החטיבות הגבוהות לומדים בבתי ספר מקצועיים. התלמידים בבתי הספר הללו בעלי סיכויים נמוכים במיוחד לזכאות לתעודת בגרות ולכניסה להשכלה גבוהה. והחינוך המקצועי אף הוא לא מוביל את התלמידים לרמות שכר גבוהות. ודאי לא למקצועות היי-טק יוקרתיים. במובן זה צדק נתניהו. מדובר בפחחים ורתכים, במקרה הטוב.

לכן, ברור לגמרי מה יקרה לכשנפתח את רשת החינוך המקצועי ליישובים העשירים בישראל. אף אחד לא יירשם. ומה קורה בעולם? ברבות ממדינות המערב אין תיכונים מקצועיים כלל. בתי הספר כולם הם בעלי ליבה עיונית ויכולים לפתח, לצד הבגרות העיונית, מסלולים טכנולוגיים. הגיוני שיש ילדים ששיטות לימוד ומקצועות שונים מתאימים להם מאחרים. לא הגיוני שהם כולם "במקרה" בפריפריה המזרחית והערבית. לא הגיוני שביישובים עשירים אפשר להילחם על כל ילד ולהביא אותו לבגרות מלאה, ואילו ביישובים עניים לפעמים יש רק תיכון אחד – מקצועי.

את הסיפור הזה יש להוסיף לתמונה הכללית של תקציב מדינת ישראל ולסעיף החינוך שבתוכו. לפי מחקר של בנק ישראל חסרים בתקציב המדינה כ-150 מיליארד שקלים להוצאות בנושאים אזרחיים כדי להגיע לממוצע של מדינות ה-OECD. לא כדי להגיע למדינות העשירות והשוויוניות ביותר כדוגמת מדינות סקנדיביה – רק כדי להגיע לממוצע. נוסף על כך, תקציב החינוך בישראל לתלמיד שווה למחצית התקציב לתלמיד בממוצע ה-OECD. נתון קשה נוסף הוא שההוצאה הפרטית על חינוך בישראל גבוהה (!) מההוצאה הפרטית על החינוך באותה השוואה.

התמונה העגומה העולה היא של תקציב מדולדל ולא רלוונטי. מערכת חינוך שהולכת ונעשית פרטית ובכך מחסלת את סיכוייהם של ילדי העניים לשפר את מצבם גם אם הם המוכשרים והחכמים ביותר. ועל כל אלה מערכות חינוך מקבילות של לימוד עיוני ותעודות בגרות למרכז העשיר וחינוך מקצועי לפריפריות המזרחיות והערביות. את תקציב המדינה יש להגדיל. את תקציב החינוך יש להשוות לממוצע העולמי המקובל, ואת המסלולים הנפרדים לעשירים ולעניים יש לחסל – ומיד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

אבי דבוש

מספר 8 ברשימת מרצ, ממייסדי מועצת הנגב וחבר מנהיגות תנועת הפריפריות.

לכל הטורים של אבי דבוש