חג סוכות, הזדמנות לשנות את התפאורה, ולא רק
המעטפת שבה אנחנו נתונים היא הבמה שעליה אנחנו משחקים את החיים האלה, וכשרע על במה אחת, אולי כדאי לשנות תפאורה. מחשבות לחג סוכות
יצא לי לסעוד השבוע קרוב משפחה שעבר ניתוח רציני בבית החולים שערי צדק. כשהגעתי לבקר אותו בחדר ההתאוששות הקדחתני, הוא נראה זוועה. פיו הפעור העלה חרחורים. הבטן שלו עלתה וירדה. שקיות של אינפוזיה ושל משככי כאבים טפטפו לו לוורידים. מתחת לאפו נמתחו צינוריות חמצן. מכשירים איומים צפצפו מעליו נתונים מעיקים. ושקית גדושה של שתן התנודדה מתחתיו. צהובה ומשפילה.
אני זוכר איך ראיתי אותו, מוטל שם, שמוט ומובס, וחשבתי לעצמי, שזהו. האיש הזה גמור. הוא בחיים לא יצליח להתאושש מהניתוח הזה. המצב שלו חמור מדי. הדופק שלו נמוך מדי. הפנים שלו חיוורות מדי. הרופאים שבודקים אותו מודאגים מדי. ניסיתי לדבר איתו. להצחיק אותו. לספר לו סיפורים. אבל לא היה לו כוח להסתכל עליי. בטח שלא לחייך.
להתחדש בנוף אחר. להיות חצופים. לקחת סיכון.
פלאש 90
אבל אז, אחרי עשרים שעות של התאוששות, כשהמדדים עדיין היו רעים, והמצב עדיין היה נראה עגום, הגיעה רופאה אחת, חכמה ואמיצה וחצופה, ואמרה - המקום הזה לא עושה לו טוב. בואו נוציא אותו מכאן. בואו ניקח אותו למחלקה האורתופדית. לחדר נורמלי. אני בטוחה ששם הוא יתחזק.
וכך היה. הרופאה שחררה אותו מחדר ההתאוששות, והעלתה אותו, בלי למצמץ, למחלקה, בקומה השמינית. כשהגענו לחדר, האחות שקיבלה את פניו הביטה בהנחיות שכתבה הרופאה, ומיד הכריזה: אדוני - אתה איש בריא. היא ניתקה אותו מהאינפוזיה. הוציאה לו את הקטטר. כיבתה את כל המכשירים המצפצפים. והעיפה מנחיריו את זרם החמצן.
כשראיתי אותה תולשת ממנו את כל המכשירים נבהלתי. ניסיתי לעצור אותה. מלמלתי שוב ושוב, מה את עושה, איך זה הגיוני, את לא חושבת שזה מסוכן, את בטוחה שזה בסדר. אבל האחות לא התרגשה ממני. חכה פה עשרים דקות, ותראה איך הוא מתעורר. ככה היא אמרה. אחר כך היא לקחה את כל הבלגן הרפואי ונעלמה מהחדר בחיוך רחב.
התיישבתי על הכיסא שלצד המיטה, נבוך ומודאג. הסתכלתי על האיש שליוויתי, שפתאום נראה כמו בן אדם. שום מכשיר לא צפצף מעליו. שום חמצן לא לחשש בתוכו. שום דבר לא זרם לו לוורידים. הוא היה סתם איש נחמד על מיטה. כמה דקות עברו. מישהו ניגש לעברנו, הניח על המדף ארוחת צהריים דוחה ונעלם. החולה הנאנק שהריח את השניצל הדהוי הזדקף במיטתו. תקרב את זה אליי, הוא אמר, אני מת מרעב.
החולה אכל את הארוחה בתאבון, ואני הבטתי בו בפה פעור. איך זה יכול להיות. לפני חצי שעה הוא נראה כמו גופה, ועכשיו הוא לועס, מחייך ותוקע גרעפסים אדירים. האחות שניתקה אותו חזרה לחדר, וחיוך מנצח על פניה. חייכתי גם אני. שאלתי אותה, אני לא מבין, איך זה הגיוני. האחות אמרה, ככה זה. זה הכול עניין של תפאורה. אם תתקע מטופל בחדר עם מלא צפצופים ואינפוזיות ועניינים - הוא ירגיש שהוא חולה. אם תשים אותו במקום נורמלי, של אנשים בריאים - הוא ירגיש בריא. ככה זה. זה הכול התפאורה. אתה מבין.
בטח שאני מבין, אמרתי. בטח שאני מבין. האחות הזאת צדקה. גם יומיים אחר כך, כשכבר שחררו את החולה המדומה לביתו, התעסקתי בשיעור המוזר הזה, שקיבלתי שם, מהאחות ההיא, בקומה השמינית בבית החולים שערי צדק. שיעור על חשיבותה של תפאורה, ועל כוחו של הקשר.
כמה מדויקת ואלמנטרית התובנה שלה. המעטפת שבה אנחנו נתונים היא הבמה שעליה אנחנו משחקים את החיים האלה. וכשרע על במה אחת, אולי כדאי לעבור לבמה אחרת. אולי כדאי לשנות תפאורה.
לצאת מהבית. לשבת בבית קפה ולשתות אספרסו כפול. לצאת לטבע. להדליק מדורה כתומה תחת כיפת השמיים. לצאת לשופינג. לקנות נעליים מהממות, אמיצות, ולהסתובב איתן בטווסיות. לצאת מהשכונה. לעבור דירה למקום אחר, רחוק ושונה. לצאת מהתודעה. לשתות עד דלא ידע. לעשן. לצחוק. לשיר. לחלום.
יש אנשים שישנים את ימיהם. ככה רבי נחמן אמר. והוא צדק. גם אנחנו מסתובבים בעולם הזה עם אינפוזיות, צינורי חמצן, קטטרים ומכשירי מדידה מצפצפים. גם אנחנו שקועים בהווה שלנו, רדומים ומחרחרים. גם אנחנו מוטלים על מיטת ההוויה שבה מתגלגלות השעות. והימים הם אותם ימים. והתפאורה היא אותה תפאורה. והלחיים חיוורות. והדופק נמוך.
לכן חשוב כל כך לשנות את הסט אפ. להתחדש בנוף אחר. להיות חצופים. לקחת סיכון. לעבור לחדר חדש. של אנשים בריאים. להתנתק מכל המכשירים ולהכריז: אני בריא. אני מת מרעב. זה הכול עניין של תפאורה.
וזה מה שיש לי לומר על חג הסוכות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם