ראשי » חדשות » בעולם » אירופה

ניסוי חברתי: מתיחה קטנה לכבוד הרמדאן

מדוע תסרב משפחה גרמנית לארח שלושה פליטים למשך חודשיים. פרק מספרו החדש של טוביה טננבום, 'שלום, פליטים!', שעוסק בבעיה שממשיכה להציק מאוד לגרמניה: קליטת המהגרים

אני נוסע לעיר ברנדנבורג. הייתם פעם בעיר ברנדנבורג? אם לא הייתם בברנדנבורג, אולי הגיע הזמן שתיסעו לבקר בברנדנבורג. אני מחנה את ה'אופל אסטרה' ליד כנסייה. מסיבה לא ברורה אני אוהב כנסיות ישנות. ליד הכנסייה אני נתקל באדם שאומר לי שהוא תומך בפתיחת שערי גרמניה לפליטים. גרמניה היא ארץ עשירה, הוא טוען, אז מדוע לא לעזור לאנשים במצוקה? אני אומר לו שיש לי איזה 2־3 פליטים שמחפשים מקום ללון בו, ואני תר אחר משפחה גרמנית נחמדה שתארח אותם. היואיל כבודו?
 
ברמה האישית, אומר האיש שתומך בפתיחת שערי גרמניה לפליטים, אין לו שום בעיה, אבל הוא צריך לשאול את אשתו. נלך אל האישה ונשאל את פיה, אני מציע - ואנחנו יוצאים לדרך. האם זו תהיה משפחת אמנסטי שלי? הבה נראה: בתו בת העשרה של האיש שתומך בפתיחת שערי גרמניה לפליטים שומעת על הרעיון שלי ומתחילה לצחוק כאילו זה הרעיון המצחיק והמגוחך ביותר ששמעה מאז ומעולם. למרבה המזל, ביתו של האיש סמוך לכנסייה, ובתוך כמה דקות אנו מגיעים לשם.

האישה בבית, ואני פונה אליה בדברים. אני עובד עם פליטים, אני מספר לה, ואני מחפש משפחה שתארח שלושה פליטים למשך חודשיים. האם טוב ויפה בעיניה אם אומר להם לבוא לכאן?

"בני כמה הם?" היא חוקרת.

אחד בן 19, אחד בן עשרים ואחד בן 25, אני מספר לה. בעלה אמר לי, כך אני אומר לאישה, שהם יכולים להישאר באחד החדרים הבית, אבל זה תלוי בה. מדובר בשני סורים ובאפגני אחד, אני מרחיב מעט את היריעה.

"אני חייבת לפגוש אותם קודם", היא אומרת.

הם אנשים טובים, אני אומר לה, והם קיבלו אישור מהממשלה הגרמנית. אין כל סיבה לדאגה.

היא שבה ואומרת שהיא רוצה לפגוש אותם תחילה.

אבל בעלך הסכים, אני מוחה, ומעלה את הרעיון שהיא ובעלה ידונו בנושא ביניהם ויטלפנו אליי מאוחר יותר.

"מאיזה ארגון אתה?" היא שואלת.

"מ'עזרה לפליטים'", אני מפריח מיד שם שנשמע משכנע מאוד.

"מהאו"ם?" היא שואלת.

ברור שמהאו"ם, אני מאשר, כולי זורח משמחה על המעשייה המוצלחת. האם זה יהיה בסדר מבחינתך אם אכניס אותם לכאן?

בתם, שאמורה לעזוב את הבית השבוע, משועשעת עד אין קץ מהתפנית המרעננת בעלילה הנחשפת למול עיניה, ואומרת שמבחינתה זה בסדר. זה בסדר גם מבחינתך? אני שואל את האם, האם אפשר להכניס אותם לכאן, את שלושת הערבים המוסלמים?

אפגנים אינם ערבים כלל, אבל היא לא יודעת את זה. "אני חייבת לפגוש אותם קודם", היא אומרת לי, "בגלל האוכל, בגלל הבישול שלהם".

אל דאגה, אני מרגיע את האם. זהו חודש הרמדאן, והם לא אוכלים כלום בזמן הרמדאן. שלושים ימים הם לא אוכלים כלום — רק בלילה. אפשר להביא אותם לכאן?
 

"הם גברים?" היא שואלת.

כן, כולם גברים. שלושה גברים. זה יועיל לך מאוד, אני זורק לה פיתיון מושך במיוחד: תוכלי ללמוד ערבית. "הם מדברים ערבית?" היא חוקרת.

כן, אני עונה.

"רק ערבית?"

"הם מדברים גם קצת גרמנית, אבל ממש קצת", אני משיב לה. "אולי כדאי שאזמין אותם לבוא, כדי שתוכלי להתרשם באופן אישי?"

"כן", תשובתה.

אכפת לך אם הם יבואו עם המזוודות שלהם, הקשיתי.

עם המזוודות?" היא עונה?

כן, למקרה שתחבבי אותם, אני אומר.

"אני לא יודעת," היא מציינת, ואז מוסיפה: "שיבואו קודם בלי המזוודות".

אני בטוח שתאהבי אותם, אני מתעקש.

"נבשל ונאכל יחד," אומר הבעל, בניסיון להציל את אשתו, "ואז נראה".

"איפה הם חיים עכשיו?" שואלת האישה.

בברלין, ברחוב, אני עונה.

הזוג נראה קצת מוטרד מכל העניין, כאילו נכפה עליהם משהו שהיו מעדיפים להימנע ממנו. אני חומל עליהם ומספר להם שמדובר במתיחה, ושאני לא מהאו"ם. איזו הקלה.

"העניין של היהודים"

ומכאן לאן? שמא אטוס לסין ואעמיד פני פליט? לא, אני מעדיף להישאר בגרמניה לפי שעה. סמוך לשם נמצא אתר הזיכרון של מחנה הריכוז ברנדנבורג, הידוע גם כ'מרכז המתת החסד ברנדנבורג', ובפי המקומיים Gedenkstätte für die Opfer der Euthanasie-Mord. אומרים לי שכדאי לעבור שם, ואני הולך לראות.

אני מביט במוצגים, וקורא כמה מכתוביות ההסבר. הנה אחת לדוגמה: "החל בינואר 1940, בפעם הראשונה בגרמניה, כמה בעלי תפקיד במפלגה הנאצית ועובדי תוכנית המתת החסד 'טי־4' הרגו קבוצת חולים באמצעות פחמן חד־חמצני ב'בית הכלא הישן' בברנדנבורג. במקביל הרגו כמה חולים באמצעות זריקת מוות. ההשוואה הובילה להחלטה לבחור בגז כדרך המועדפת להשמדה, שהפכה לסימן ההיכר של רצח העם שביצעה המפלגה הנאצית ביהודי אירופה".

ה"חולים" כאן הם אנשים שסבלו ממחלות נפש, ובניסוי המדעי המחריד הזה הומתו 9,772 אנשים במקום זה ממש.

ממש כאן, במקום שאני עומד בו, נערך הניסיון הראשון בהמתה בגז. הוא הוביל למותם של מיליונים. רבים מבני משפחתי מצאו את מותם בשיטה הזו שנים רבות לפני שנולדתי, ואם אכן נכונים דברי האנשים שאני פוגש במסעי בארץ הזאת כיום, פריצת הדרך המדעית הזו, שהובילה לרצח מיליוני יהודים ואחרים במאה האחרונה, גורמת לגרמנים לקדם כיום בברכה יותר ממיליון מוסלמים.
 

אני ממשיך לנסוע. היעד הבא: מגדבורג. מדוע מגדבורג מכל הערים? לפני שנים סיפרו לי כמה גרמנים שהעיר מגדבורג פשוט נמחקה במהלך מלחמת העולם השנייה, ונבנתה שוב מאפס. יהיה מעניין לראות כיצד מתמודדת מגדבורג כיום עם נושא הפליטים, אנשים שעריהם נמחקות מעל פני האדמה בימים אלו ממש.

אני ממשיך לנסוע, עד שאני מגיע למגדבורג. חלק ניכר מהעיר, מספקים לי המקומיים פרטים מדויקים, נמחה מעל פני האדמה בהפצצות חיל האוויר המלכותי הבריטי ב־16 בינואר 1945. לזכר האירוע ההיסטורי הזה נוהגות קבוצות ניאו־נאציות להתכנס בעיר בחודש ינואר ולהפגין נגד הבריטים. ההפגנה הזאת הולידה מנהג אחר של קבוצות אנטי־פשיסטיות - המכונות לעתים קרובות 'אנטיפה' - המוחות נגד המפגינים.

יהיה מעניין לפגוש כמה פעילי 'אנטיפה' ולשמוע את הרהוריהם על הפליטים. תודה לאל, עד מהרה אני זוכה להגשים את משאלתי.

אני פוגש את אנגלה ואת רלף, לצד ידידם החדש, עלי בן ה־26, פליט מסוריה. ברוח המסורת הגרמנית הנאה של דיוק מוחלט, אנגלה מסבירה לי שהיא לא פעילת 'אנטיפה' ("אנטי־פשיסטית") אלא 'אנטיגה' ("אנטי־גזענות"). הבדל של שמיים וארץ ממש.

שני הגרמנים האלו הם "אמנסטי אינטרנשיונליסטים" בכל נימי מחשבתם. הם משוכנעים שגרמניה צריכה להמשיך לפתוח את שעריה לכל הפליטים מן העולם. הם גם מספרים לי שעד כה גרמניה לא עשתה שום דבר מיוחד ביחס לפליטים, שגרמניה רעה ושהפליטים נהדרים. עלי, לעומתם, מצהיר שגרמניה היא המדינה מסבירת הפנים ביותר לפליטים, שהגרמנים הם עם נהדר, שמחנה הפליטים שהוא חי בו הוא נהדר ושהאוכל המוגש להם במחנה הוא שופרא דשופרא.

נפלא, נהדר. וואו. זאת הפעם הראשונה שאני שומע דברים כאלה.

באת מסוריה, אני אומר לעלי, וסוריה נמצאת במצב מלחמה עם ישראל כבר עשרות שנים. זה נכון?

כן, זה נכון, משיב עלי, ואז מספר לי שסוריה, לבנון, ירדן, ישראל ופלסטין הן בעצם ישות אחת. כך או אחרת, מבחינת הסורים מדינת ישראל היא מדינת אויב.

איך תרגיש אם במקרה תפגוש ביהודי ממש כאן בגרמניה, אני שואל.

עלי מסרב לענות. הוא לא רוצה לדבר על פוליטיקה, כך הוא אומר.

אבל לפני שעלי מספיק לפתח את תשובתו, רלף מזנק ומתלונן במרירות. את השאלה הזאת, הוא אמר, אסור לשאול. למה לעזאזל אני בכלל מעלה את "העניין של היהודים", הוא שואל במפגיע. האיש מרוגז, רותח מכעס.

היהודים אינם חביביו של רלף. הנוצרים במגדבורג, כך הוא אומר, עוזרים לפליטים. המוסלמים במגדבורג "באמת עושים דברים גדולים" למען הפליטים, והאתאיסטים גם הם עוזרים לפליטים. בקיצור, כולם עוזרים לפליטים חוץ מקבוצה אחת — ניחשתם נכונה: היהודים של מגדבורג. למיטב ידיעתו, הוא לא ראה אפילו יהודי אחד שהגיש יד לעזרה.

מדוע האנטי־פשיסט הממוצע מתרגז כל כך כשמזכירים את המילה "יהודי"? תשאלו אותו.

אני שואל אותו, והוא מתרגז עליי עוד יותר. אבל עלי אינו מרוגז, והוא מוכן להרחיב מעט את היריעה. ראשית, אומר עלי, הוא פליט ואינו רוצה לחלוק את מחשבותיו על הנושא. מחשבותיו הן שלו, ולא כתוב בשום מקום שהוא צריך לחלוק אותן עם אחרים.
 

טוב ויפה, אבל הוא לא עוצר כאן: אין לו שום דבר נגד יהודים או נגד ישראלים שחיים בגרמניה. היהודים, הוא טוען, לא מסתובבים עם רובים. אבל היהודים שם, בישראל, הם כבר סיפור אחר. קוראים להם "ציונים", הוא אומר, ואין שום הבדל בינם לבין דאעש. יהודים שווים דאעש, נקודה.

ברגע שיסדר את המסמכים שלו בארץ הזאת, הוא מגלה את אוזניי, הוא יחלוק את מחשבותיו על היהודים בפומבי - כלומר, את אלו שעדיין לא חלק.

מה יעשה אם במקרה יפגוש ישראלי ממש כאן בגרמניה? ובכן, הוא יגיד סליחה וילך משם. "זכותי לא לדבר איתו", הוא אומר.

כיצד אתה יודע ערבית, הוא שואל אותי.

אני מספר לו את הסיפור הרגיל, שאמי היא ירדנית, ואנחנו מבלים ערב נהדר ביחד.

אני שואל את אנגלה, מהצד, אם מה שסיפר לי עלי קודם לכן על המחנה הנפלא שלו נכון או לא. לא נכון, היא אומרת, ומוסיפה שהמחנה הוא מקום איום ונורא.

מי מספר את האמת ומי משקר? הדרך הקלה ביותר לברר זאת תהיה לבקר במקום. האם אכפת לך אם אבוא לבקר אותך מחר במחנה? אני שואל את עלי. אין בעיה, הוא אומר, ונותן לי את הכתובת המדויקת.

היכן הכבוד הגרמני?

זה היה ערב יוצא מן הכלל, אני אומר לעצמי, אבל הערב הופך מוזר למדי כשאני מגיע למלוני. אנגלה מתקשרת אליי. מה קרה? עלי ביקש ממנה להגיד לי שהוא לא רוצה שאבקר אותו במחנה. מדוע? ובכן, זה מורכב, ונדרש זמן מה כדי להוציא את זה מאנגלה. השורה התחתונה היא: אנגלה גילתה לעלי את שם המשפחה שלי, והוא חיפש אותו באינטרנט.

מה הוא גילה? שנולדתי בישראל ושאני לא ערבי. ובכן, הוא לא רוצה לראות אותי כי אני יהודי, אני שואל את אנגלה. "אני לא יודעת. לא, כן", היא עונה. שלוש תשובות בחמש מילים, אבל כך או כך היא מצדיקה אותו, ממש כמו רלף.

חברי 'אנטיפה'/'אנטיגה', המקדישים את חייהם לכאורה למלחמה בגזענות, אינם רואים כל פסול באנשים שאינם מוכנים לפגוש יהודים. מדוע? ובכן, אני מניח שאנטישמיות אינה נחשבת לגזענות. היהודים, אחרי הכול, אינם בני אנוש.

ברגע זה, אני לא יכול לחשוב על שום דבר מלבד ברנדנבורג. במלון שלי, 'פלאזה הוטל' במגדבורג, מוכרים חומר קריאה מעניין בבר, כולל מגזינים מרתקים לעת לגימת הקפה או הבירה. אחד מאותם מגזינים מכונה 'אספקט'. מהו 'אספקט'? מגזין לענייני כלכלה, במחיר של 3.5 אירו.

כדי להסיח את דעתי מהפליטים, הגרמנים והיהודים, אני מעיין ב'אספקט'. חומר קריאה מעניין מאוד, ללא ספק. אני לומד ממנו כמה עובדות פיננסיות חשובות ביותר. לדוגמה, משפחת הבנקאים היהודית רוטשילד, לפי 'אספקט', שולטת ב־165 בנקים מרכזיים בעולם, ובהם ה'פדרל ריזרב', שהוא הבנק המרכזי של ארה"ב. ב־230 השנים האחרונות, כותבים ב'אספקט', משפחת רוטשילד שלטה בכל בנק מרכזי בעולם, למעט הבנק המרכזי של קובה ושל צפון־קוריאה. יא, מיין הר.

התעמולה הגזענית הזו מוגשת לכם תמורת סכום פעוט במלון מן השורה בגרמניה של היום. ברוכים הבאים, פליטים. עופו מכאן לכל הרוחות, יהודים.
 

אחלוק אתכם, ברשותכם, חדשות שאינן כלולות ב'אספקט'. הנה הדברים הבאים מחדשות 'בלומברג': מגזין החדשות הגדול ביותר בגרמניה, 'דר שפיגל', נכנס לזירת ה'ברקזיט' עם מהדורה מיוחדת, עבה וזולה יותר מהרגיל, מעוטרת בתמונת היוניון ג'ק הבריטי ותחינה בגרמנית: "אנא, אל תלכו".

הגיליון שנחת על דוכני העיתונים ביום שבת נמכר בשתי לירות שטרלינג, במקום במחיר הרגיל של 5.2 לירות שטרלינג בבריטניה. הוא כולל 23 עמודים נוספים, שבהם תרגום לאנגלית של כל המאמרים הנוגעים ל'ברקזיט'. המגזין קרוא לקוראים הבריטים בנימה תקיפה: "חכם יותר להישאר".

יש גם עוד: "איננו יכולים כבר לשכנע את הבריטים לאהוב את האיחוד האירופי. מאוחר מדי לזה", נכתב בכתבת השער של 'דר שפיגל'. "אבל אולי כדאי שנשתמש בהזדמנות הזו כדי להזכיר כמה שאר אירופה מעריצה אותם. קשה להאמין שהם לא מבינים באיזו מידה הם עיצבו את פני היבשת ועד כמה אנחנו מעריכים אותם כאן, ומה מידת הקרבה שחשים הגרמנים כלפיהם — גם זה חלק מהסיפור".

מה קורה לגרמנים האלה? האם הם איבדו כל שריד של כבודם? בעוד כמה ימים יצביעו הבריטים במשאל עם הידוע בכינוי 'ברקזיט', ויחליטו אם "לעזוב" — כלומר, לעזוב את האיחוד האירופי — או "להישאר" באיחוד האירופי. סקרי דעת הקהל מצביעים על כך שהמאזניים שקולים כמעט בין המתנגדים לתומכים בעזיבת האיחוד, והגרמנים, או לפחות רבים מהם, רוצים שבריטניה תישאר באיחוד האירופי. יש אנשים בתקשורת הגרמנית שנראים כאילו הם עומדים לאבד את שפיות דעתם, ושוכחים שהתקשורת אינה אמורה להיות כלי תעמולה אלא כלי לדיווח על חדשות.

ואם כבר מדברים על אירופה, יש משהו אירופי מאוד המתרחש בימים אלו ממש — משחקי האירו. הבה אצטרף אל העם, הסורי או הגרמני, הנהנה מצפייה במקצוענים הבועטים בכדור.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg