ראשי » חדשות » בארץ

"מי שלא יודע צער, סימן שהוא לא חי"

שנתיים בדיוק לאחר שבת דודתו נעמה הנין ובעלה נרצחו בפיגוע ירי, נהרג סגן אבשלום ערמוני בתאונת אימונים. הוריו מספרים על הבן שגילו מחדש, ועל הנחמה שאפשר למצוא בטקסט ספרותי

בשבוע שאחרי החגים, ימים שבהם כולם חוזרים אט-אט לשגרה, מנסים בבית משפחת קריגר-ערמוני ללמוד שגרה חדשה, לא מוכרת. בכניסה לבית שביישוב בית-חורון, מול מצפור מתת הצופה על דרך המכבים ועל כל שפלת החוף, אני פוגשת את חמי כשהוא נושא את הסכך מהסוכה בדרך לאחסון. בדי הסוכה כבר מתנופפים מחבלי הכביסה, מבהיקים בלובנם. חמי מתנצל על הדשא הקמל בחצר: "פעם הוא היה ירוק. צריך להחיות אותו, אחרי שכל כך הרבה אנשים דרכו עליו. גם הדקל, שנשתל בשנת לידתו של אבשלום, חולה. צריך לכרות אותו, אבל אנחנו רוצים להציל אותו".

את תמר אני מוצאת כשמטאטא בידה. "כן, גם אמהות שכולות מטאטאות את המטבח", היא מקבלת את פניי בחיוך עצוב. "אתמול הרכב לא הניע", מוסיף חמי, "ואמרנו לו: מה, אתה לא יודע שצריך להתחשב במשפחה שכולה?".
יומיים לפני יום כיפור נהרג בנם של תמר וחמי, סגן אבשלום ערמוני ז"ל, בתאונת אימונים. במהלך תרגיל גדודי בצפון רמת הגולן התהפך התותח המתנייע שבו נסע. יחד איתו נהרג גם סמ"ר אבינעם כהן ז"ל. אבשלום נטמן בהר הרצל, סמוך לקברו של רס"ן אלירז פרץ, שהיה תלמיד של אמו. מרים פרץ באה לבקר את תמר עוד לפני הלוויה. "היא אמרה לי שכל השירים והתפילות שקראתי עד היום, אקרא אותם עכשיו אחרת. ואת זה אני כבר מרגישה".
  
זה לא האובדן הראשון שהמשפחה יודעת. נעמה הנקין, שלפני שנתיים נרצחה בפיגוע ירי יחד עם בעלה איתם, הייתה בתו של חנן ערמוני, אחיו של חמי. לאחרונה ערכה תמר ספר משיריה של נעמה, "פשוט אל העולם", ודרכו ניהלה מעין דיאלוג עם האחיינית ששירת חייה הופסקה. חמי חווה סביבו את השכול עוד מילדות: במלחמת ששת הימים התאלמנה דודתו עדנה מבעלה, שמעון קניגסבוך. אבשלום עצמו איבד בינואר 2016 ידידה טובה, שלומית קריגמן, שנרצחה בפיגוע בבית-חורון. ועכשיו המוות עלה בחלון ביתם.

תמר וחמי הם אנשי מילים, אנשים קוראים וכותבים שהאות הכתובה יקרה לליבם. די היה לשמוע את ההספדים המדויקים, האנושיים ומלאי החום שנשאו לזכר בנם, על מנת להבין זאת. בדברים שאמרה ערב חג הסוכות, אז הסתיימו מנהגי ה"שלושים", ביקשה תמר ש"יתחדשו הכוחות שאנו זקוקים להם. תתחדש ההסכמה לקום מחר בבוקר ולהתחיל, על אף הכול ולמרות הכול, מבראשית. שנסכים לחיות בלעדיך כפי שחיינו איתך. שנצליח לשמור אותך נוכֵח. שלא נשכח אותך. שלא נשכח אותנו".

הם גם אנשים שהפרטיות חשובה להם, והמפגש בינינו אינו קל עבורם. כשביקשתי לראיין אותם, היססו ארוכות ורק אחרי לבטים רבים התרצו – וזאת כדי לספר על אבשלום "דברי טעם ואמת ולא קלישאות", כהגדרתם. "השקט הוא תרופה", אומרת תמר. "אנשים מרגישים צורך, רוצים לבוא ולהסיח את דעתי, ואני דווקא רוצה להיות בזה".
 
רק בן 22 היה אבשלום במותו. בחור שנון ומצחיק וחד, ויחד עם זאת עמוק ורגיש. אדם שידע לכעוס בעוצמות ולהשמיע אמת נוקבת, גם כשהיה ברור לו שישלם על כך מחירים לא פשוטים. "דוס" שהקפיד כלפי עצמו, אבל ידע להעניק מרחב לאחרים. בחור שאהב ללמוד תורה, קרא ספרי עיון ומוסר – אבל גילה בקיאות גם בהרכב של מנצ'סטר יונייטד לדורותיה, והתענג על שיריו של בוב דילן ועל "נערה עם קעקוע דרקון". קצין שידע להנהיג ולגלות קשיחות בעת הצורך, אך היה גם בן מסור שמביא לאמו פרחים בכל פעם שהוא חוזר מהצבא, ומבקש את סליחתה כשהוא מעדיף מעת לעת לבלות שבת בישיבה.

"עכשיו, אחרי מפגש עם האנשים שהכירו את אבשלום מקרוב, אנחנו יודעים דברים שלא היינו יודעים אילולא מת", מספרת תמר. "אמרתי לחמי שעד השבעה אהבתי מאוד את אבשלום, ופתאום הבנתי גם כמה אני גאה בו. אבשלום לא היה אוהב שמדברים עליו, ואולי אנחנו חוטאים לו בזה, אבל בשבעה הרגשתי שסוף-סוף הוא הסכים להיות אבשלום, האיש שהוא נועד להיות, מורה ומנהיג".

חמי: "אם אבשלום היה יודע שמישהו ייקח משהו ממנו כדי לשפר את העולם, הוא היה שמח בזה יותר מכל דבר אחר. אפשר ללמוד משהו מכיבוד ההורים שלו, מההקפדה על מצוות, ובעיקר מהיכולת שלו ללמוד תורה ולחיות את התורה מתוך הבנה שזו הרחבת חיים, תוספת חיים, ולא מתוך צמצום. הוא היה צוחק על המושג 'צדיק ורע לו'. זה היה מנוגד לכל ההבנה שלו מה זו תורה. התורה שלו הייתה תורת חיים באמת, והיא לא סתרה את המוזיקה או הספרים שאהב, ואת החיים הכל כך מלאי חיים שלו".

חמי עובד בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובגיל 53 עדיין מתנדב למילואים. הוא דור שישי בארץ, בן למשפחה שתמיד התגוררה "במקומות שלא היו בהם מדרכות". הוריו נדדו בין קריית-ארבע, ימית, כפר-מימון ועוד. "התחושה הייתה שאתה לא חי בשביל לעשות לביתך. היו חיי יומיום, שטפנו כלים, אבל תמיד היה גם ערך מוסף של להיות איפה שחשוב".

תמר (49), מורה לספרות בתיכון הימלפרב, נולדה בירושלים וגדלה בתל-אביב. היא הצטרפה לנח"ל ושירתה ברמת-מגשימים בזמן שמשפחתו של חמי גרה שם. כשנתלתה במושב רשימת חיילים לאירוח, סימנה אמו של חמי את הנח"לאית הצמחונית, כי גם בית משפחת ערמוני היה צמחוני. "אמא בחשה מאחורי הקלעים", צוחק חמי על הדרך שבה נפגשו.

לאחר נישואיהם גרו תמר וחמי במשך שנה בירושלים, ואז עברו לבית-חורון. תחילה נולדו להם תאומים, מיכאל ואורי, כיום בני 24. שנה ותשעה חודשים אחריהם נולד אבשלום. השם שניתן לו סימל את הפרדה של חמי מאביו יצחק, שנפטר חודשיים קודם לכן. בהמשך נולדו שני בנים נוספים - יהונתן (18) ונעם (12 וחצי).

כצמחונים, יש להם בבית רק כיור אחד. כיור נוסף, העומד בחוץ, משמש ככיור בשרי לעת מצוא. "ביום חורף קר הכנתי פעם נקניקיות לילדים", מודה חמי. "החלטנו מראש שאנחנו לא רבים איתם על הצמחונות, ובטח לא נלחמים על מה שהם אוכלים מחוץ לבית. אפשר לומר שסבתא ניצלה את זה היטב".
 

הצמחונות הסובלנית משתלבת בתפיסת העולם המאפיינת את המשפחה. "יש אידיאל, אבל לא הולכת להיות עליו מלחמה, ולא תכריח אחרים לדבוק באידיאלים שלך. שיהיו פה ילדים שמחים זה לא פחות אידיאל. יפה בעיניי שהילדים מרשים לעצמם לאהוב בשר, ולא מנסים לרצות אותנו. ואגב, מי שאוכל שווארמה, שיגיד שזה לעילוי נשמתו של אבשלום, שמאוד אהב שווארמה".

לפני 12 שנים החליטו בני הזוג להתנתק מהתקשורת ולהשאיר בחוץ את הטלוויזיה והעיתונים - "מטעמי תרבות, ולא דת. רצינו לשמר לילדים את הילדוּת, שישחקו במשחקי קופסה". גם סמארטפונים לא נכנסו אל הבית, אלא רק כאשר הבנים הפכו לחיילים. הם עצמם הודו להוריהם על הדרך החינוכית הזו. "אבשלום אמר לנו תודה גם על שחינכנו אותו לשטוף שירותים", מספרת תמר. "בישיבה הוא עשה לבחורים האחרים טרור ניקיון. הגישה שלנו אומרת שאנחנו מלכלכים, אז אנחנו מנקים. אנחנו גם הגננים, ואנחנו שוטפים את האוטו".

אבשלום נולד כאמור בהפרש קטן מהתאומים, והם גדלו יחד כמעין שלישייה מלוכדת, שבה הקטן מחקה את הגדולים. כשמיכאל ואורי למדו קריאה, גם אבשלום לימד את עצמו לקרוא. יום אחד הוא פשוט בא אל תמר והודיע "אני אקריא לך סיפור".

איזה ילד הוא היה?
תמר: "הרבה פעמים הוא היה מתעצבן עלינו. בגיל חמש-שש הייתה לו רשימה של דברים שצריך לקחת כדי לברוח מהבית, והוא פשוט היה אורז אותם והולך. הוא היה קצת קצר רוח, בהמשך זה עבר לו".
  
חמי: "הרבה פעמים כשמישהו נהרג מתחילים לקשור לו סופרלטיבים של גיבור, אבל אבשלום באמת היה גיבור, כי הוא לימד את עצמו להיות גיבור. היה לו פחד ממים, אז בקיץ לפני כיתה ו', השנה שבה מתחילים ללמוד שחייה בבית הספר, הוא התגבר על זה. אחרי עקירת שן הייתה לו טראומה מרופא שיניים, ובמשך כמה שנים הוא עבר את כל הטיפולים תחת טשטוש, עד שבשלב מסוים הוא החליט שזהו, והצליח להתגבר".

"אבשלום היה גם גיבור שכובש את יצרו", מוסיפה תמר. "הוא לא דיבר לשון הרע. אם הוא סיפר משהו על החבר'ה או על איזה חייל, הוא אף פעם לא רצה להגיד במי המדובר. אני מכירה את הסיפורים על החיילים הטובים שלו, לא על אלו שהכעיסו אותו. הם היו כאן כולם בשבעה, ואני לא ידעתי מי זה מי. זו מתנה".

סימן ההיכר של אבשלום מגיל 12 היה ראש התלתלים שלו. יחד עם רעמת השיער שהלכה ותפחה, התרחבו גם חוש ההומור שלו, העיסוק בתרבות והקשרים החברתיים. "הוא השקיע בכל מה שאהב", מספר חמי. "כשהתחיל להתעניין בכדורגל, הוא למד את ההרכבים של הקבוצות בליגה האנגלית ובליגה הישראלית, ידע מי היה פצוע ומי הוביל לניצחון באיזה משחק. גם כשלמד ערבית הוא השקיע, לא כמו תלמיד שרוצה לעבור את הבחינה ומיד אחר כך לשכוח הכול. הוא ידע את הגששים בעל פה, ולימד את נעם את כל המערכונים".

מראש החליטו חמי ותמר שגם אם בביתם יהיו חדרים כמספר הילדים, הם ישכנו שניים בחדר. בין אבשלום ונעם, שחלקו חדר אחד, צמח קשר מיוחד למרות עשר השנים שהפרידו ביניהם. אבשלום לימד את אחיו הצעיר לשחק שחמט, וברגעי הצחוק המשותפים הדגים עליו תרגולים של תותחנים, כשהוא משתמש בו כפגז אימונים. בהספד לאחיו אמר נעם: "אז תבין, מר אלוקים יקר, שאני באמת-באמת מצדיק את הדין וכל זה, אבל יש לי כמה השגות על השיטה שלך לאסוף אנשים שסיימו את התפקיד. נכון אתה ה' צבאות, וכל העם צבא, ואבשלום גמר בצבא? אז בוא תשלים את הסריה. מה עם חפש''ש (חופשת שחרור)? מה עם מענק כלשהו? מבקש תוספת זמן, המפקד! עם כל הכבוד, כבודו, יש לו לעלם החמודות הזה מחויבות שלא הושלמה כלפינו. אז לסיכום, אני חושב שהוא צריך לקבל עוד קצת זמן".

בית הספר היסודי בבית-חורון, שבו למד אבשלום, הוא משותף לחילונים ודתיים. לדברי ההורים, זה מה שאפשר לבנם לגשר בשנים מאוחרות יותר בין שני העולמות. בחטיבת הביניים ובתיכון הוא למד בהימלפרב, ונהנה מכל רגע. "זה לא היה דבר פופולרי כאן בבית, לאהוב את בית הספר", מספרת תמר. "הקולגות שלי בהימלפרב תמיד סיפרו כמה הוא מצחיק וכמה הוא קשקשן בשיעורים. שאלתי אותם 'אז למה אתם לא מעיפים אותו החוצה?', והם ענו שהוא חמוד, ושהוא גם יודע לא לעבור את הגבול".

בבני עקיבא היה אבשלום מדריך מוערך ומסור, כזה שדואג ללוות את כולם הביתה, ובעת הצורך נשאר בסניף עד שעות מאוחרות. "לפעמים היינו נועלים אותו בטעות מחוץ לדלת, אז הוא פשוט הכין לעצמו שק שינה באוטו או ישן אצל השכנים", מספרת תמר.
  

שלומית קריגמן ז"ל שימשה כקומונרית בסניף בתקופה שאבשלום הדריך שם. היא הפכה לבת בית אצל משפחת ערמוני, ונהגה להעניק לנעם הקטן - שעוד לא היה חניך - את הכבוד לעמוד לידה בכל מפקד. בכל פעם שנעם יצא מבית הכנסת, הוא היה רץ לקבל ממנה חיבוק. שלומית ואבשלום היו גם חלק מקבוצת וואטסאפ בשם "מסביב למצפור", שארבעת חבריה התגוררו בבתים הסובבים את המצפור בבית-חורון. מהארבעה נותרו עכשיו רק שניים. "זה שגם אבשלום וגם שלומית למעלה, זה לא יכול להיות סתם", אומרת תמר. "בהתחלה לא רצו לשחרר אותו להלוויה של שלומית, ואבשלום אמר למפקד שלו 'מצידי תשים אותי בכלא, אני להלוויה הזאת יוצא'. בסוף שחררו אותו. עכשיו הם שניהם למעלה, יחד עם נעמה ואיתם".

כשסיים כיתה י"ב בחר אבשלום ללמוד בישיבת ההסדר בעתניאל, שם חבש את ספסלי בית המדרש עד השעות המאוחרות. חמי: "הוא ייסד הפסקת קפה בשתיים בלילה: כל מי שער ולומד בשעה הזו, מוזמן לעצור לקפה. אבל הוא גם פחד שזה יהפוך לביטול תורה, ולכן החליט על סימן ביניהם, שהמשמעות שלו היא שכולם חוזרים בריצה לגמרא, והאחרון שנשאר חייב לשטוף כלים".

אבשלום גם ניהל "גמ"ח טופי" עבור הלומדים, והחזיק בבית המדרש אביזרי תחפושת שאותם כינה "משקפי הש"ס" ו"זקן הסברות". חמי: "בשעות הקטנות של הלילה הוא היה עובר בין האנשים ומצחיק אותם כדי לעורר את העניינים, וחוזר לגמרא. אבשלום לא היה ליצן החצר, זו לא הייתה המשבצת שלו בכלל, אבל הוא רצה שהלימוד יהיה מתוך שמחה, לא לשבת סתם ולנקר".
 
במסגרת מסלול ההסדר התגייס אבשלום לתותחנים, ואחרי כמה חודשי שירות הוצע לו לצאת לקצונה. "הרצון שלו להיות קצין הושפע בין היתר ממכתביו של יוני נתניהו", מספרת אמו. "הוא הבין כמה זה חשוב, והחליט לחזור לישיבה לפני הקורס, מתוך הרגשה שהוא צריך את החיזוק הזה".

חמי: "מפקד הסוללה של אבשלום ביקר כאן בשבעה, וסיפר לנו שכולם היו רבים מי יצא עם אבשלום לפעילות. שאלתי את המפקד איך זה יכול להיות – הרי ידעתי שאבשלום לא היה חפפן, ואפילו מקפיד על כל הכללים. הוא ענה שאבשלום, בחוש ההומור שלו, דאג שהפעילות תהיה כיפית – ועדיין לא תיעשה בגישה של 'יאללה, מתי זה ייגמר', אלא כמו שצריך. הוא השתמש בכלים חברתיים וכישורים חברתיים כדי ליצור מוטיבציה ורצינות, ולא חשש גם להעביר ביקורת. תמיד חשב איך לעשות את המציאות לטובה יותר".

על השידה בכניסה לבית ערמוני ניצבת תמונתו של אבשלום במדים, ליד תמונתם של נעמה ואיתם הנקין. כשאבשלום היה נער נעמה הייתה כבר רעיה ואם, כך שלא היה ביניהם קשר שוטף פרט לאירועים משפחתיים. באלבום בר-המצווה שלו היא כתבה: "לא זכיתי להימנות על חבורת בני הדודים שגדלו ושיחקו יחד, אלא רק להשקיף מלמעלה (די בקנאה) כי כבר הייתי 'גדולה מדי'. אבל גם מלמעלה היה אפשר לראות די טוב שכבר מגיל אפס, כשהיית די פופצ'יק, כבר היית אבשלום עם אופי אבשלומי במלוא מובן המילה. בר-מצווה זו מין תחנת ביניים בין ילדות לבגרות, זמן טוב לסיכום ביניים. אז סיכום ביניים: עד עכשיו נראה מצוין, נתראה בחתונה!"

שלושה שבועות בלבד לפני נפילתו של אבשלום, ערכה משפחת ערמוני ערב השקה לספר שיריה של נעמה, שתמר ערכה. במשך תקופה ארוכה היא צללה לשירים שהותירה אחייניתה, וגילתה שהיא מתיידדת איתה דרכם. "זו סיטואציה עקומה", אומרת תמר. "במהלך עריכה של ספר שירה אתה בדיאלוג עם היוצר, וכאן זה היה מונולוג במסווה של דיאלוג. הרגשתי שנעמה פשוט תצטרך לסמוך עליי. לצד הכאב, היה בזה גם משהו חי מאוד. את השירים שלה נעמה כתבה בגיל צעיר, בין 17 ל-20, אבל כתבה יפה מאוד. בזמן העבודה על הספר הייתי צריכה כמה פעמים לצבוט את עצמי כדי להאמין שאת הדברים הבוגרים האלו חיברה ילדה בת 17.

"יש אצלה עיסוק במוות, בלי פחד. רוב האנשים מדחיקים את העובדה שיש מוות, אבל אני חושבת שהמודעות אליו דווקא גורמת לך לחיות את החיים במלואם. אם אתה יודע שיש לך תאריך תפוגה, אתה עושה הכול בצורה הכי טובה. ונעמה באמת מיצתה את החיים בכל התחומים. עשתה מהם תמצית פטל מרוכזת. בזה אבשלום דומה לה, הוא חי במלואו".
  

לאחר רצח בני הזוג הנקין ראה חמי כיצד השתנו חייהם של חנן והילה, הוריה של נעמה. "חווינו את הצער שלהם, וראינו איך הם מתמודדים עם תפקידם כהורים לילדיהם של נעמה ואיתם, איך הם בונים את הבית מחדש ומתאימים אותו לילדים. הם היו צריכים לפתור דילמות הכרוכות בכך - הילדים למשל ידעו שבבית יש להם 'זמן מחשב' מוגבל, אבל אצל סבא וסבתא מותר להם לשבת מול המחשב כמה שירצו. ופתאום החוקים השתנו. סבא וסבתא הפכו להורים, וגם הם לא מרשים מחשב. לאט-לאט הפאזל מסתדר".

וישנה גם סבתא זהבה, אמם של חמי וחנן, שבתוך שנתיים איבדה נכדה ונכד. יום לפני התאונה בגולן ליווה חמי את אמו לקרדיולוג. למחרת, כשהבשורה המרה הגיעה לביתה בניר-גלים, כולם דאגו לה, והיא רק אמרה: "קרדיולוג אישר אתמול שהלב שלי בסדר". "אדם יכול לעבור 81 שנים בעשייה למען הכלל, ולחשוב שאם רק ישמור על הבריאות וישתדל לא ליפול, להגיע ל-120 בשקט ושלווה זה ממש מעבר לפינה", אומר חמי. "ופתאום אתה מקבל מכה של לאבד נכדה. זה נותן הרגשה שלפחות יש לך איזה חוזה ביד, אתה את שלך עשית. ולא עוברות שנתיים ואתה מוצא את עצמך שוב באותה סיטואציה".

יממה לאחר פגישתנו קיבלתי מתמר מייל:
"ריקי, כמעט שבת שלום.
לסבתא זהבה, אמא של חמי, נולד הלילה נין. הברית תהיה בעזרת השם בדיוק שלושים יום אחרי מותו של אבשלום.

יש חיים".

תמר קריגר-ערמוני, יודעים כולם, היא קודם כול מורה. היא כבר ביקשה מילדיה שאחרי 120, יחרתו על מצבתה את הכיתוב "מורה ואם בישראל" - "ואם לא יהיה להם מספיק כסף לכל כך הרבה מילים, אז שיכתבו רק 'מורה'". כבר 26 שנים שהיא מלמדת ספרות בבית הספר הימלפרב. לא מעט פרסים הוענקו לה על עבודתה, אך נדמה שהפרס האמיתי עבורה הם התלמידים, שמרבים לדבר עליה בהערצה גם שנים אחרי שסיימו את לימודיהם.

עוד לפני שהייתה אם שכולה, היא הייתה מורה שכולה. "זה בית ספר של בנים, שחלקם יוצאים לקרב ולא חוזרים", אומרת תמר, שאיבדה 12 מתלמידיה. התלמיד העשירי שליוותה למנוחות היה רס"ן אלירז פרץ, שנפל ברצועת עזה במארס 2010. מותו של פרץ – שאחיו אוריאל נפל בלבנון ב-98' - הביא אותה לכתוב את הטקסט "מורים שכולים".
 

"אני מבקשת להזכיר את אלו שקוברים וקוברים וקוברים, ואין להם עמותה או איגוד, כנסים וימים של ביחד", כתבה. "רק רשימת תלמידים הולכת ומתארכת, זולגת מתוך תמונת המחזור אל לוחות הזיכרון.

"...להיות מורה שכולה בבית ספר שכולו בנים - לזכור איך הפטיר אי מי, אי שם בתום מסיבת הסיום של השמיניסטים, 'אז ניפגש בהר הרצל', ולממש את ההכרזה הצינית הזו X פעמים יותר מדי. להיכנס בראשון לספטמבר לכיתה ולהיזכר שכאן ישב ערן וכאן ישב איתן. רוחם מרחפת בחלל החדר, אך הפנים שמולי הן פנים חדשות, חדשות. ובַראש ההרהור הבלתי נמנע והבלתי נסבל בה בעת: 'מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו', כל פעם מחדש.

"להיכנס לבית המדרש שהוא אולם ההתכנסויות הבית-ספרי, לעמוד בין שני עמודי האבן – כל אחד מהם מרוצף בלוחיות נחושת עם השמות שמות שמות. ולדעת שאך לפני שנה, שנתיים, עשר – היו חלק מן השמות כתובים בעט, ביומן שלי. והחיבורים שאני שומרת. והפנים מחייכות אליי מתמונות המחזור במסדרון בכל יום. וברדיו מודיעים שחייל נהרג ותכף הדריכות האיומה הזו: מירושלים? ואולי משלנו? ולפעמים כן, משלנו. ותלמידים שמתו בשדה הקטל הכבישי? ומי שהוכרעו בידי הגוף הבוגד?

"תמיד בסיום י"ב אני נפרדת מן התלמידים שלי: 'שלום, התלמידים הולכים ורק המורים נשארים'. רק המורים".

"אחרי אלירז, שהיה תלמיד שלי מכיתה ט' עד י"ב, הרגשתי שאני רוצה להגיד 'אני מורה שכולה'", מספרת תמר. "את נמצאת איתם הרבה שעות אינטימיות ושעות איכותיות, וכשהם מתים זה קצת כאילו הילד שלך מת. זה לא עוזב אותך. ועכשיו גם הבן שלי הצטרף".
 
מאז ומתמיד לימדה תמר בבית הספר טקסטים לא שגרתיים שנוגעים במוות. תלמידיה התוודעו ל"אשכבה" של חנוך לוין, סיפורים של צ'כוב, טקסטים של יהודה עמיחי על חיילים ומלחמות ושירים של אגי משעול. גם "הר אדוני" של ארי דה-לוקה נכנס אצלה לרשימת הקריאה. הספר הזה אינו נלמד בדרך כלל בבתי ספר דתיים, אבל למורה תמר יש חופש ללמד יצירות לפי בחירתה. לעיתים שואלים אותה על הבחירה ללמד טקסטים כה עצובים, והיא מצידה מסבירה ש"יש בהם נחמה מאוד גדולה, תחבושת על הלב. טקסטים מרפאים ומאפשרים לך לחיות לפני שחיית. אתה קורא על אנשים אחרים שנפלו וצמחו, וכך אתה מתרגל את החיים שלך. בהרבה מובנים מוות זה נושא שאני עסוקה בו, וכך גם ההתמודדות עם משברים, השבריריות של חיים".

לפני שנים אחדות, במלאת שני עשורים למגמת הספרות שהקימה בהימלפרב, היא חשבה לקיים ערב מיוחד ולכנס את כל בוגרי המגמה. "בסוף פחדתי שזה יֵצא נפוח מדי, וירדתי מזה", היא מספרת. "עכשיו, במהלך השבעה, היו פה תלמידים מכל השנים, והם ניחמו אותי גם בטקסטים שלמדנו יחד. תלמיד שסיים את התיכון לפני עשרים שנה אמר 'אבשלום נהרג, אבל תראי כמה בנים יש לך'. זו לא קלישאה בשבילי. פשוט מחיה נפשות להיות איתם".

מיד אחרי החגים, שבועיים בלבד לאחר האסון שהפך את חייה, היא חזרה לכיתה. "אמרתי לתלמידים: בחרתם במגמה הכי טובה בעולם, כי היא מרפדת לכם את הדרך. החיים מלאים בצער, וכאן לומדים איך לחיות איתו ולא להיבהל ממנו. זו זכות גדולה".

צה"ל טרם סיים את החקירה הרשמית של תאונת התומ"ת, אך התמונה הכללית ברורה למדי. ב-27 בספטמבר, סמוך לשעה 2:00 לפנות בוקר, נעה שיירה משוריינת בציר העפר המקביל לכביש בין צומת נפח לצומת וואסט שברמת הגולן. הכלים, שהשתתפו בתרגיל של מפקדי פלוגות וגדודים, חצו בשלב מסוים את הכביש שנחסם לצורך כך. התותח המתנייע שבו נסע אבשלום השלים את חציית הכביש, אולם לאחר מכן, במקום לפנות מיד שמאלה, פנה ימינה ואז ביצע סיבוב חד של 180 מעלות. מאוחר יותר דיווח הנהג כי תוך כדי פניית הפרסה, סונוור מרכבי השיירה שהיו מולו. הוא סטה מהנתיב המתוכנן, והתותח נפל לתעלה שעומקה בין שישה לשמונה מטרים. אבשלום ואבינעם, שהיו בצריח התותח, נהרגו. ארבעה לוחמים נוספים נפצעו.

מאז התאונה הקטלנית הספיק חמי לבקר אצל שלושה מארבעת הפצועים. למרות האסון האישי הכבד שפקד אותו, הוא מצליח גם כאן לראות את נקודות האור. "הם יהיו בסדר, הפציעה שלהם לא תשאיר נכות. החובש שהגיע למקום ידע בדיוק מה לעשות עם נפגעי הגב, כדי שלא ייגרם להם נזק לצמיתות. בכלל, היו שם הרבה חסדים. בעוד החיילים נמצאים בתוך התותח, נשפכו שם שמן וחומרים דליקים אחרים, ולמרות זאת לא פרצה שרפה".
בחול המועד סוכות ביקרה המשפחה במקום התאונה ברמת הגולן. גשם החל לרדת בדיוק כשהגיעו לשם. "הרגשתי שאבשלום בוכה איתנו, בוכה עלינו", אומרת תמר.
 
העובדה שאבשלום נהרג בתאונת אימונים ולא מול אויב, מקשה על ההתמודדות שלך?
"אם אבשלום היה נופל בקרב הירואי, הוא עדיין היה מת, ועם זה אנחנו נשארים. אני לא משקיעה את מעט האנרגיה שלי בנסיבות המוות שלו. אני יכולה לבזבז חיים שלמים על עיסוק ב'למה זה קרה', וזו תהיה בחירה מחלישה מאוד. במקום זה אני בוחרת להשקיע משאבים בלהבריא את הבית הזה. אני בוחרת לעסוק באיך ממשיכים את החיים שלנו כשאחד הבנים התרחק מאיתנו וקשה לחבק אותו. אבשלום מת, אנחנו לא. ואנחנו לא מתכוונים למות כל עוד אנחנו חיים. אני רוצה לחיות ושהבית יחיה ויהיו בו דברים שמחים ומאושרים".
 

חמי: "אנשים באים ואומרים לנו 'שלא תדעו צער', ואני אומר: למה לאחל על דרך השלילה? למה לא לאחל שתהיה לי הרבה שמחה, ושאדע לחיות את שניהם ביחד? היחיד שלא יֵדע פה צער בסיפור הזה הוא אבשלום. מי שלא יודע צער, סימן שהוא לא חי. מה שרובנו לא יודעים זה לדעת את השמחה ואת הטוב ואת הבהיר והאופטימי".

הנסיבות שמאחורי התאונה מעסיקות אותך?
"זה מעניין אותי בהקשר של איך אני מוודא שמי שצריך להסיק מסקנות, יעשה זאת. לא אכפת לי הראש של מישהו באופן אישי, רק לוודא שלא תתחמק כאן איזו מסקנה".

הוא אף שומר על קשר עם נהג התומ"ת, ומקווה מאוד שלא תיתלה בו כל אשמה. "אין לנו שום טענות אליו. אני רוצה שאוכל להגיד לנהג בידיעה מוחלטת, אחרי שראיתי את הפרטים, שהוא לא היה יכול לעשות כלום כדי למנוע את התאונה. רק בהיבט הזה אכפת לנו. השאר זה בידי שמיים".

במתקן של הרבנות הצבאית בצריפין ניתנה לבני המשפחה הזדמנות אחרונה להיפרד מאבשלום. הם שרו לו שיר לפרדה והתכנסו בכאבם. "רציתי לכתוב על הקירות 'משפחת ערמוני, אנחנו היינו פה אחרונים'. הלוואי שאנחנו נהיה האחרונים", אומר חמי, ותמר מתקנת אותו בצער: "אנחנו לא נהיה".

כבר במוצאי יום כיפור נסע חמי לביתם של שמעון וגילה כהן, הוריו של אבינעם. ההחלטה לפגוש אותם נבטה בו כשהאזין לקריאת התורה בעיצומו של היום הקדוש, המזכירה את מות שני בני אהרן. "חשבתי על אבינעם ואבשלום, וידעתי שאני חייב להגיע באותו ערב למשפחת כהן". מבלי לתאם מראש, הוא פשוט דפק בדלת הבית בירושלים והציג את עצמו. שמעון חיבק אותו ממושכות, ומיד סיפר שאבשלום ביקר אצלם בעבר. אחד האחים נזכר איך אבינעם סיפר לו פעם כמה הוא מעריץ ואוהב את הקצין אבשלום. אחר כך התברר ששני הבנים נולדו בהפרש של יום זה מזה - האחד בי"ז בסיון, והשני בי"ח. כמו אבשלום, גם אבינעם נולד תקופה קצרה אחרי שסבו נפטר, וגם שמו מרמז לפרדה מאב אהוב.

בליל התאונה ילדה אחותו של אבינעם בן. חמי הוזמן לברית המילה של הנכד, ושני האבות השכולים אמרו שם יחד קדיש על בניהם. חמי אף כובד בנשיאת התינוק מהכיסא של אליהו למוהל. דמים בדמים נגעו. "אמרתי לאבא של אבינעם 'מה פתאום, באתי להיות איתכם, לא לקבל כיבודים'. אבל הוא התעקש. אמר לי שזה חשוב להם".

זמן קצר לפני התאונה, מספרים חמי ותמר, החל להתפתח בחיי בנם קשר רומנטי. "בשלושת השבועות האחרונים לחייו ראיתי אור יוצא ממנו", מתארת תמר. "פתאום הוא התחיל לשרוק. הבנתי שמשהו טוב קורה לו. הבחורה שהוא יצא איתה היא מיוחדת במינה".

חמי: "זה היה קשר שדובר עליו בעבר, ועכשיו הם התחילו לצאת. פתאום זה כן התאים. זה לא מקרה, שכך אירע דווקא עכשיו", הוא אומר והעצב ניכר על פניו. "זו הנקודה היחידה שאני ממש חווה בה החמצה. בכל שאר התחומים אנחנו מצליחים לראות את הטוב במה שכן היה. פה ברור לי שיש משהו שכבר לא יקרה".
 

חמי נזכר שכאשר הוא עצמו הגיע למצוות, שאל אותו אביו אם ירצה להתעטף בטלית בבר-המצווה, אף שהדבר מקובל בעיקר אצל עדות המזרח. "אם אתה לוקח את הטלית על עצמך, תמשיך איתה לתמיד", אמר לו האב. חמי העדיף לא ליטול את המחויבות אלא לחכות עד החתונה, אך גם לילדיו הוא הציג את שתי האפשרויות, לקראת בר-המצווה של כל אחד מהם. אבשלום בחר לקבל על עצמו טלית בגיל 13. "מאז הוא התמיד. הוא זכה להתעטף בטלית למרות שלא היה נשוי".

"מחר נקבל את החפצים שלו, וגם את הטלית הזו. צריך לנשום עמוק", אומרת תמר.

מהאמהות השכולות הרבות שהגיעו לנחם אותה בשבעה, זוכרת תמר במיוחד את ד"ר בלהה בכרך. בנה, אהד, נרצח עם חברו אורי שחור בעת טיול בוואדי קלט לפני 22 שנה. תמר מספרת כי קראה בעבר ריאיון עם בכרך, שחוקרת את נושא השכול מהיבטים שונים, ומה שמשך את תשומת ליבה הייתה דווקא התמונה: "כשראיתי שאם שכולה מרכיבה משקפיים אדומים, אמרתי לעצמי: יש חיים אחרי השכול". ופתאום בהלוויה של אבשלום צצו זוג משקפיים אדומים. הייתה זו בלהה בכרך, שניגשה אל האם והציגה את עצמה. תמר אמרה לה שהיא מזהה אותה ואת המשקפיים. אחר כך הגיעה בכרך לשבעה, והביאה איתה מתנה לתמר - זוג משקפיים אדומים.

כעת עושים הוריו של אבשלום את צעדיהם הראשונים בעולם השכול. "זה כאילו אמרו לנו 'לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך'", אומרת תמר. "אנחנו צריכים ללמוד מחדש איך ללכת, ולהבין את הכללים בארץ הזו. אני בונה על הקב"ה שילמד אותנו לחיות בה. זה כמו כשאת אמא בפעם הראשונה, ואת מבולבלת. שתי העצות הכי טובות שקיבלתי בתור אמא טרייה היו: תקשיבי לעצמך, ותיצמדי לאמא שאת סומכת עליה וממנה תלמדי. וכך אני עושה גם כאן, רק שבמקום לגדל ילד חי אני מגדלת ילד מת. הרבה אנשים אומרים הרבה דברים, ופתאום מתוך הרעש הזה שמעתי את הקול הפנימי שלי מכוון אותי. פגשנו בשלושת השבועות שחלפו אנשים כל כך טובים, עם לב ענק. הפסדנו אבשלום, אבל הרווחנו עם".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg