כך נמנע בעתיד הרס בתים כמו בנתיב האבות
דרכי ההתיישבות שהיו נהוגות השתנו ועלינו לנצח יחד איתם. בנתיב האבות ההתיישבות הפסידה כי קברניטנו נהגו כבעבר
ב־8 ביוני 1967, בעוד הצנחנים מטהרים כיסי התנגדות אחרונים בין סמטאות העיר העתיקה, הגיע אל סמטת הכותל המערבי דוד בן־גוריון, מלווה בראש עיריית ירושלים, טדי קולק, ובמנהל רשות הגנים הלאומיים, יעקב ינאי. המנהיג הישיש השעין את ראשו על הכותל המערבי ומירר בבכי. לאחר שנרגע מעט פנה אל יעקב ינאי: "אינך מתבייש? ראה - בתי שימוש ליד הכותל". ינאי התגונן: "אבל רק אתמול הגענו לכאן". בן־גוריון התעקש: "אף על פי כן אי אפשר לסבול זאת". ינאי ניגש לקולק וסיפר לו על חילופי הדברים עם בן־גוריון. "צריך לנקות את השטח. צריך לתת לכותל צורה", אמר ינאי. קולק הבטיח לדאוג לכך: "אדבר עם הצבא". אין ספק שהיום דרישה כזו היתה נהדפת משפטית.אין לי הרבה מילים טובים טובות על החלטות בג"ץ. כשקוראים את פסק הדין של נתיב האבות תחושת הכעס אל מול האטימות השיפוטית גדולה. אבל אם אנו רוצים לצמוח ולהפריח את מרחבי יהודה ושומרון בעוד עשרות אלפי בתים חדשים אנחנו חייבים להפנים שהמציאות השתנתה. שדרכי ההתישבות שהיו נהוגות בעבר השתנו ועלינו לנצח יחד איתם. בנתיב האבות ההתיישבות הפסידה כי קברניטנו נהגו כבעבר.
נתיב האבות. ההפסד הראשון הוא של האנשים הטובים שביקשו למצוא מקום לגור.
צילום: מירי צחי
ההפסד הראשון הוא של האנשים הטובים שביקשו למצוא מקום לגור, שהשקיעו את מיטב כספם כשכולם ידעו כבר אז שלא הכל מוסדר, שיש עוד תהליכים להשלים. אבל במרוץ אחר הדירה, הם סמכו על גורמים שהבטיחו ש"יהיה בסדר".
הפסד שני, שלא כולנו מודעים אליו הוא השחתת זמן היועצים המשפטיים. ואני מדבר גם על יועצים משפטיים שאוהדים את ההתיישבות אבל במקום שיקדמו תכניות בניה חדשות הם נאלצים לעסוק במשך ימים רבים ואולי אפילו שבועות וחודשים בהכנת תשובת המדינה לבג"ץ, בפיתרון בעיות שלא היו צריכים להיווצר.
הפסד שלישי היא "תמונת הניצחון". בכל פינוי נאלצנו לייצר תמונות של כאב צער ומאבק. מזור לא הבאנו ורק העצמנו את מראה הכישלון ועוגמת הנפש. הליך ההריסה, האובדן, עוגמת הנפש וההפסד הכספי. תמונות שמשמשת רוח גבית לאותם עותרים נעלמים, להמשיך במגמת החיפוש אחר טעויות שקרו בדרך, הליכים שלא הושלמו ולנהל מערכה משפטית כנגד מפעל ההתיישבות. בקרב על התודעה אסור לתת להם לנצח.
נתיב האבות. בכל אירועי ההריסה של השנים האחרונות היו הצעות פשרה שנדחו.
מרים צחי
אי היכולת להגיע לכדי פשרה היא עוד חולייה בשרשרת ההפסדים. בכל אירועי ההריסה של השנים האחרונות היו הצעות פשרה שנדחו. נכון שהממשלה הרוויחה ביושר את חוסר האמון של המפונים. אך במקום להפיק לקח, לשכלל את הסכמי הפשרה, לדאוג לביטחונות ולבקש ערבויות. נמנענו מלשבת והעדפנו לשבור את הכלים.
הפתרון הקל שמצאנו לעצמו, להאשים את השופטים, לא מוכיח את עצמו. רצף פסקי הדין האחרונים הוא קריאת השכמה לכל מי שתלה תקוות בשינויים במערכת המשפט. אין טעם בשלב זה לבנות על כך.
מצב ההתיישבות השתנה פלאים מאז נכנסה משפחת לוינגר למלון בחברון ואין כיום מנהיג המסוגל לעשות את מה שטדי קולק ובן גוריון עשו ברחבת הכותל. אבל אנו חיים בעידן אחר בו הכל נבחן בעיניים משפטיות, מקומיות ובינלאומיות. אם לא נפנים זאת, אנו עלולים למצוא עצמנו פעם אחר פעם משתהים, כועסים ומתוסכלים.
אחרי חמישים שנות התיישבות הגיע הזמן להתאים עצמנו למציאות. זה אולי יילך קצת יותר לאט אבל זה יהיה בטוח. אולי לא נצליח לבנות בכל רחבי ארץ ישראל אבל זה יחזק את החוסן הלאומי וההתיישבותי. בסוף ננצח.
הכותב הינו ראש מועצה מקומית אפרת וראש דסק החוץ במועצת יש"ע
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם