רוחות חיוביות מנשבות ממשרדו של היועמ"ש
למרות עמדתו בנושא חוק ההסדרה, אי אפשר להתעלם מהשינוי החיובי בתקופת היועמ"ש הנוכחי. מנדלבליט איננו מונח בכיס של הימין, אך בניגוד לקודמיו הוא מקשיב
מהי הבעיה הבוערת יותר של הימין בזירה המשפטית - בית המשפט העליון או היועץ המשפטי לממשלה? התשובה משתנה לאורך ציר הזמן. בימי כהונתם של מייק בלאס ודינה זילבר תחת היועצים הקודמים, לשכת היועמ"ש הייתה מקור הצרות והאכזבות המרכזי. המתקפות הקבועות שלהם בענייני התיישבות ובסוגיות דת ומדינה היו קשות ואפקטיביות יותר מאלו של בג"ץ. היום השתנה המצב: בשנה האחרונה פצח בית המשפט העליון בהפצצת שטיח. שלל פסיקות אקטיביסטיות מקוממות פוררו כליל את כללי המשחק הדמוקרטיים. לעומת זאת, דווקא מול היועמ"ש מנדלבליט יש ניצנים של דיאלוג וקשב.
דוגמאות? היועמ"ש הסכים לתת למדינה ייצוג נפרד בתיקי עמונה, השבת והכותל; הטיפול בענייני יו"ש יצא מידיה של דינה זילבר ועבר לסמכותם של רז נזרי ואבי ליכט; רפרנט במשרה מלאה מונה לאחרונה לקידום החקיקה ביו"ש (הוא עצמו, אגב, תושב יו"ש); כוחות הביטחון מקבלים מטריית הגנה משפטית רחבה למאבק בטרור; מסיתים לפיגועים בפייסבוק נכנסים לכלא, והרשימה עוד ארוכה. יש עוד הרבה מאוד מה לתקן, אבל אי אפשר להתעלם ממה שנעשה.
קברניטי 'פורום קהלת' לא מסכימים עם הניתוח שלי. טענתם היא שהאקטיביזם הייעוצי חלחל כה עמוק למערכת, עד שהרבה מאוד החלטות מדיניות של הממשלה כלל לא עולות לדיון, או מגיעות לכלל מעשה במצב צבירה מסורס לגמרי.
כנס קהלת הרביעי בנושא "הייעוץ המשפטי והממשלה" אמור היה להיות אירוע משעמם. לא בגלל הנושא, אלא משום שהוא חוזר על עצמו באותה תבנית בדיוק, שנה אחרי שנה: אותן כותרות לפאנלים, (כמעט) אותם דוברים ומנחים, ורק הדוגמאות לביסוס הטענות מתעדכנות בהתאם לאירועי השעה. ובכל זאת הוא היה מעניין, משום שהיתרון בפורמט הזה הוא היכולת לעקוב אחרי תהליכי התפתחות, כמו הורה הצופה בסדרת תמונות של ילדו שצולמו בהפרש של שנה זו מזו.
את כתב האישום נגד המערכת המשפטית ניסח בפתח הכנס יו"ר פורום קהלת פרופ' משה קופל, על בסיס דוגמאות אקטואליות המוכרות למי שעוקב אחרי טור זה: "האזרח הפשוט שומע שהחוק קובע, בעברית, שחור על גבי לבן, שבעניין מסוים שר הפנים יחליט 'לפי שיקול דעתו'. אבל פסק דין של בית המשפט העליון מסביר, על פני עשרות עמודים מנוסחים היטב, כי לפי 'הפרשנות התכליתית' פירוש הדבר ששר הפנים לא יחליט לפי שיקול דעתו. האזרח הפשוט שואל את עצמו: אם אין למילים משמעות, למה על המחוקק לטרוח לנסח חוקים?". הכוונה היא כמובן להחלטת בג"ץ לאסור על שר הפנים לשלול תושבות מפעילי חמאס שהצטרפו לפרלמנט הפלסטיני, החלטה שנפסלה בבג"ץ.
על פסילת התקציב הדו-שנתי הקשה קופל: "האזרח הפשוט שומע שהביקורת השיפוטית מבוססת על עליונות חוקי היסוד. עד שהוא הפנים את המסר, מתברר ששופטים בעליון סבורים שעל סעיפים מסוימים בחוקי היסוד חל פג-תוקף אוטומטי. שופטים אחרים מוצאים כי חוקי היסוד עצמם כוללים חלקים שאינם חוקתיים (חוק התקציב הוא חוק יסוד, והשופטים פסלו סעיף בתוכו; י"י). והאזרח הפשוט שאינו מבין שואל: מה הבסיס המשפטי לקביעות אלה? ההפניה לעקרונות ערטילאיים מעבר לחוק היבש מוכרת לאזרח הפשוט, בעיקר אם הוא למד בעולם הישיבות. שם קוראים לתופעה הזאת 'דעת תורה'".
הלאה: "האזרח הפשוט תוהה אם יש עוד מדינה בעולם שבה בכירים בייעוץ המשפטי מתלוננים לעיתונאים שהממשלה 'מתערבת', כלשונם, בקביעת עמדת עצמה בפני בג״ץ, וזה נחשב סיפור ראוי לכותרת של עיתונים נחשבים". פרופ' קופל המשיך ושטח דוגמאות שונות, הן לאקטיביזם שיפוטי הן לאקטיביזם ייעוצי, ופינה את הבמה לנציגי 'הנאשמים'. מתברר שלשכת היועמ"ש איננה עשויה מקשה אחת.
הסמן השמאלי של מערכת הייעוץ המשפטי היא כמובן המשנה ליועמ"ש (ייעוץ) דינה זילבר. זילבר בחרה לא לכרוע ולא להשתחוות - לא מול הביקורת הציבורית העזה שנמתחה עליה סביב החלטות כמו פסילת מופע מוזיקלי נפרד במימון פרטי בתל-אביב, וגם לא מול המדיניות שמתווה הבוס שלה, אביחי מנדלבליט.
"גם אם אני פקיד, זכותי לחשוב ולהביע דעתי בתחום שעליו אני מופקד", ציטטה בפתח דבריה את שי ניצן, והוסיפה בקריצה: "כפקידה חבולה בעלת ניסיון המבקשת להקדים תרופה למכה, אני מוסיפה כי אין כוונתי לביקורת על הממשלה, אלא דיון ודיאלוג פתוח במסגרת יום עיון אקדמי".
זילבר שטחה כתב אישום חריף, תחת הכותרת "נשף המסכות של הממלכתיות". הפרקליטה הבכירה תקפה בחריפות את דרישת הממשלה לקבל ייצוג עצמאי להגנה על חוק הסדרת ההתיישבות ביו"ש, חוק שהיועמ"ש מתנגד לו: "אנחנו בנשף מסכות. צריך לקרוע את המסכה מפניהם של טיעונים מתעתעים שגורים. התרת ייצוג נפרד אינה באמת כדי 'לאפשר לממשלה להיות מיוצגת', שכן הממשלה מיוצגת וברמה הגבוהה ביותר על ידי היועץ המשפטי לממשלה ושלוחיו. פרקליטי מחלקת הבג"צים אינם מייצגים את עמדתם האישית. זו האשמה מנותקת מהמציאות, שעושה עוול למשרתי ציבור מהנאמנים ומהמסורים שיש. הם מייצגים את עמדת הממשלה בגדרי הדין וברמה הגבוהה ביותר. התרת ייצוג הממשלה בידי עורכי דין 'כבקשתך' הינה בעצם כפירה ברעיון של כפיפות לחוק. זו תפיסה שמשקפת חוק על תנאי, חוק עד שלא מתאים לי למלא אחר החוק, ישראבלוף של חוק. אנו עוטים על עצמנו מסכה ממלכתית של מהוגנות ושל מדינת חוק, עד הרגע שבו בנושאים מסוימים מתקשה הממשלה לקבל את העובדה שמהלך מסוים אינו חוקי".
את היועצים המשפטיים החיצוניים, כמו עו"ד הראל ארנון, כינתה זילבר "שכירי חרב משפטיים" ו"אומרי אמן לכל דרישה של הדרג המדיני", והוסיפה: "מדובר במהלך מפונצ'ר משפטית, שיש לעצור ולא לנקוט אותו מחמת אי-חוקיותו; לא להמשיך לנסוע על גלגלים רעועים, בכביש ללא מוצא, לעברה של תאונה משפטית בטוחה. 'איזה בגדים נפלאים ומפוארים יש לך אדוני המלך', מחרים היועצים המשפטיים החיצוניים בקול ערב. 'חוק ההסדרה בנוי לתלפיות', הם מזמרים. ורק היועץ המשפטי לממשלה יש לו התפקיד כפוי הטובה הזה, הקשה אך ההכרחי, להישיר לא אחת מבט בבגדי המלך הווירטואליים ולשקף ביושר לשולחיו כי 'זה לא זה', צריך משהו אחר, זה לא חוקי, מוטב להתלבש בבגדי אמת משפטיים, כי בית המשפט יראה את המראות וישמע את הקולות. כי אין משילות בלעדי חוקיות".
זילבר האריכה לדבר בשבח הממלכתיות, הוסיפה מסה מתפייטת על בנימין זאב הרצל, אליעזר בן-יהודה ודוד בן-גוריון, וקישרה את שלושתם אל עמדתה שלה, המתנגדת באופן גורף ליכולת הממשלה לייצג את עמדתה בניגוד לעמדת היועץ. את עמידתה הנחרצת נגד 'כוחות השחור' סיכמה זילבר כ"מהלך ציוני מובהק, והנגזרת ההכרחית מתפיסת הממלכתיות".
אלא שהנאום הזה, שכל כוהני המהפכה השיפוטית היו חותמים עליו בגאווה, רחוק מלייצג את רוח המפקד הנוכחית בלשכת היועמ"ש. מנדלבליט יודע שהמחנה הלאומי 'חם עליו' בשל התנגדותו הנחרצת לחוק הסדרת ההתיישבות, ולכן בחר לפתוח את דבריו בהתייחסות עקיפה לנושא זה: "בניגוד לתחושה שמנסים לצייר לעתים גורמים מסוימים, הייעוץ המשפטי הציבורי במדינת ישראל מעמיד לרשות הדרג המדיני כלים משפטיים אפקטיביים להגשמת מדיניותו, בגבולות הדין. הנה, לדוגמה, רק לפני כמה ימים נכנסה לתוקף תוכנית המתאר של היישוב החדש עמיחי, שהוקם באיו"ש על מנת לשמש תחליף למפוני עמונה. התוכנית קודמה ואושרה במהירות רבה, תוך שימוש בפרוצדורות מיוחדות, אשר בנסיבות העניין נמצא כי ניתן לאשר אותן מבחינה משפטית, תוך התמודדות עם הליכים משפטיים שתוקפים אותן. וזוהי איננה דוגמה חריגה".
לאורך כל נאומו התכתב מנדלבליט עם "האזרח הפשוט" מנאומו של פרופ' קופל, וטען שוב ושוב שעיקר תפקידו של היועמ"ש הוא לאפשר לממשלה לממש את מדיניותה בגבולות החוק. גם סוגיית הייצוג הנפרד איננה קו אדום בעבורו: "הסכמתי במקרה אחד לייצוג נפרד מלא של הממשלה, וזה בחוק ההסדרה. אני סברתי שיש מניעה משפטית, ולכן החלטתי שאציג את עמדתי בנפרד בפני בית המשפט. המקרה הזה חריג, ומראה עד כמה בדרך כלל יש שיתוף פעולה ודיאלוג. בתיק המרכולים (בג"ץ השבת; י"י) ומתווה הכותל הסכמתי להביא את עמדת הרבנות הראשית בכתב, אף שלא חשבתי שאפשר להגן עליה משפטית. בשני המקרים מדובר היה בגורמים בעלי זיקה חזקה לנושא, והיה מקום להביא את עמדתם".
את ההתנגדות לחוק הצרפתי, האוסר על חקירה נגד ראש ממשלה מכהן, נימק היועץ היטב. תארו לכם, הסביר, שישנן ראיות מוצקות לכך שראש ממשלה קיבל שוחד במהלך כהונתו: "תפקיד ראש הממשלה יהפוך לעיר מקלט. הפגיעה באמון הציבור תהיה קשה וחד-משמעית. על ראשו של ראש ממשלה מכהן תהיה עננת חשדות בלתי מבוררת. ייתכן ששותפיו למעשה העבירה ייחקרו ויועמדו לדין, נותן השוחד יעמוד לדין ויורשע, ומקבל השוחד יישאר נקי שנים ארוכות ואפילו לא ייחקר. הנזק בלתי ישוער". האמת היא שהוא צודק, ולהצעת החוק הבעייתית הזאת אין שום קשר לויכוח האידאולוגי שבין ימין לשמאל.
היועץ איננו מונח בכיס של הימין, זוהי עובדה. עמדתו בסוגיית חוק ההסדרה מקוממת גם מקצועית וגם מוסדית. במצב נורמלי הוא היה מייצג בעצמו את עמדת המדינה, מהסיבה הפשוטה שיש לה בסיס משפטי מוצק הן בדין המקומי הן בדין הבינלאומי. אבל היועץ הוא גם לא האויב של הימין, ובניגוד לקודמיו הוא מנהל שיח ולפעמים אפילו גם מקשיב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם