מבזקים

לידיעת מפגיני רוטשילד: חנוכה הוא חג המכבים, לא החמוצים

עיון קליל בספר מקבים א' יוביל למסקנה שהיינו אמורים לחגוג את הניצחון על היוונים בכ"ג באייר. אבל המכבים ידעו מה הם עושים, ושלחו בכך מסר גם לנו

תגיות: דעות

כל ילד יודע לספר מדוע אנו חוגגים את חנוכה: המכבים ניצחו את היוונים, טיהרו את בית המקדש, וכולם חיים באושר ובעושר עד היום הזה.

אלא שהמציאות הייתה אחרת לחלוטין. בשנה שבה התחיל מרד המכבים בנה אנטיוכוס אפיפנס את מצודת החקרא, שהתנשאה מעל הר הבית. אחד התיאורים הראשונים בספר מקבים א' מעביר את תחושת האימה שהשרתה המצודה הזו על תושביה היהודים של ירושלים: "ויבצר את עיר דוד בחומות גבוהות ומגדלים, ותהי להם למצודה. וישכן אנשי בלייעל בקרבה, ויתחזקו בה, ויצברו בה אוכל ונשק, וכל רכוש ירושלים העבירו שמה. ויארבו מעל המצודה למקדש השם, וישפכו דם נקי סביבותיו ויחללוהו, ותהי לשטן ולמוקש לישראל ימים רבים".

אלא שגם אחרי ניצחון המכבים ושחרור המקדש שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 164 לפני הספירה, היוונים המשיכו לאחוז בחוזקה במצודת החקרא. החיילים היו יוצאים ממנה וטובחים בעולי הרגל היהודים, והקרבות סביבה נמשכו עוד כ-23 שנים - עד שרק בשנת 141 לפני הספירה הצליח שמעון המכבי לשחרר את החקרא ולסיים את המלאכה שהתחיל יהודה אחיו.

ההפגנה בתל אביב. ההפגנות מתחפשות לביקורת בונה. צילום: הרצי שפירא

למעשה, אם יש חג שאמור לסמל את ניצחון המכבים על היוונים, היינו צריכים לציין אותו בכ"ג באייר, תאריך שחרור החקרא וסיום מלחמות החשמונאים. שמעון עצמו חשב כך, כפי שמתואר בפרק י"ג בספר מקבים א': "ויגרשם מעל המצודה, ויחטא אותה ויסר כל שיקוץ מקרבה. ויהי בשנת 171, בחודש השני בשלושה ועשרים יום בו, ויבואו אל המצודה בזמירות ובכפות תמרים, בכינורות ובעוגבים ובנבלים, ויהללו את השם אשר פדם מיד הצר הצורר אותם. ויצווה שמעון לחוג את היום הזה שנה בשנה".

ובכל זאת, אף אחד מאיתנו לא חוגג את כ"ג באייר. לעומת זאת, בכ"ה כסלו אנחנו מציינים מדי שנה את ניצחון המכבים, אף שהיה מדובר בניצחון חלקי בלבד, שלאחריו שנים רבות של לחימה עיקשת ואכזרית.

במעבר חד: "זה גיהנום פה" – כך הכריזה השבוע כותרת מאמר ב'הארץ'. "כי ישראל היא בפירוש גיהנום, מקום שאינו ראוי למחיית בני אדם", פירט הכותב בתוך המאמר, שכולו נהי קינה ויללה על המקום הנורא שבו נאלץ לחיות.

המאמר הזה קיצוני, אך מייצג קבוצה לא קטנה של אנשים בשמאל הישראלי שכבר הרבה שנים מרגישים פה קצת כמו בגיהנום. גונבים להם את המדינה, כל מיני טיפוסים שלא קוראים אנטון צ'כוב מתמנים לשרים, ודוד אמסלמים וביתנים מנהלים להם את החיים. אפילו מתנחלים מצליחים להמשיך לחיות ביישוביהם הפורחים למרות הניסיונות להביס אותם בטרור ובתקשורת עוינת. אותם אנשי שמאל לא מבינים מדוע יש לחגוג אירועים כמו מאה שנה להצהרת בלפור, הכרזה של נשיא המעצמה החזקה בעולם על הכרה בירושלים כבירת ישראל, או שבעים שנה לנכבה - סליחה, להקמת המדינה.

בצד הימני של המפה הפוליטית אמנם עוד לא שמענו על תלונות מסוגת הגיהנום, אבל גם כאן לא פעם נשמעים יפחות בכי: כיצד יכול להיות שעוד לא סיפחנו את יהודה ושומרון, ואיזו מין עצמאות זו אם האמריקנים קובעים מתי מותר לסגור מרפסת במעלה-מכמש ומתי לא? ומה יהיה עם הרמטכ"ל השמאלני הזה, הפרקליטות ואמנון אברמוביץ'?

מעבר לכל מסריו האחרים, חג החנוכה אמור ללמד אותנו גם את זה: חוגגים את מה שיש - ויש הרבה. אם המכבים היו מקשיבים לקוּטֶרים המקצועיים משמאל ומימין, כנראה לא היינו טוחנים בימים אלה סופגניות ומסובבים סביבונים. הרי מה שווה לנו חנוכה אם המלחמה ממשיכה? מדוע עורכים מסיבות ומדליקים נרות שמונה ימים, כשממצודת החקרא ממשיכים לצאת במשך עוד 23 שנים חיילים יוונים והורגים את עולי הרגל למקדש?

לא שאין מקום לביקורת, ובהחלט יש מה לתקן במדינת ישראל הצעירה עדיין - בדיוק כשם שהיה הרבה לתקן בממלכת החשמונאים הצעירה. השאלה היא מהי צורת הביקורת, ובעיקר מה מטרתה.

הפגנות השמאל המתחדשות במוצאי שבתות בתל-אביב מתחפשות למשל לביקורת בונה. מה זאת אומרת, אומרים שם, אנחנו מפגינים נגד השחיתות, נגד הידרדרותה של ישראל בסולם המוסר והערכיות.

אלא שבפועל – בדיוק כמו במחאת האוהלים בשנת 2011 – מדובר בניסיון להפיל ממשלה מכהנת שדעותיה פשוט לא תואמות לאלה של המפגינים, וזאת באמצעות לחץ הרחוב ולא בקלפי. קל מאוד להבדיל בין ביקורת ראויה לקינה מזויפת על רקע פוליטי. בחושיו הטבעיים, הציבור קולט את העניין מהר מאוד ומדיר את עצמו מהמקום, גם אם תמיד יימצא רב אחד או שניים שיחליטו להגיע ולנאום.

יש מי שרוצה לתקן הכול ורק אז לחגוג, אך סופו שלא יתקן הכול - ולא יחגוג בכלל. את זה מלמדים אותנו המכבים, כשקבעו הרחק-הרחק בהיסטוריה את חג החנוכה, חג הניצחון על היוונים, כשהסתיים רק השלב הראשון בלחימה.

כן, צריך להמשיך להילחם עד שנכבוש גם את החקרא, להמשיך להיאבק עד שיהיה כאן ממשל תקין לחלוטין בלי שמץ של שחיתות, ועד שתהיה לנו כאן עצמאות שלמה בלי תלות במי מאומות העולם. אבל בינתיים עלינו לברך על מה שיש ולחגוג. במילים אחרות: חברים, חנוכה עכשיו, אל תהיו לנו חמוצים.