בן האדמו"רים שגדל כפושטק מפריח את הנגב
לאחר עשרות שנים של פעילות חברתית והתיישבותית בלתי נלאית בנגב קיבל השנה “בן האדמו“רים שגדל כפושטק בקיבוץ“, שמוליק פרידמן בן־שלום, את פרס בן־גוריון
הרצאתה של דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, הייתה כנראה מדכדכת עד כדי כך שמנחה הערב רן יבנאי עלה בתום דבריה וחתם את הערב במילים: "ועכשיו, למרות הכול, נשיר את התקווה". ביניש לא חידשה הרבה. היא קוננה על יוזמות החקיקה האחרונות, שאותן היא הגדירה כניסיון מתמשך להחליש את בית המשפט העליון ואת המערכת המשפטית כולה, ניסתה להציג את הרכב בית המשפט העליון בתקופתה כמגוון ופלורליסטי, ודחתה את הטענה שבג"ץ שכח את יהדותה של המדינה. שום דבר לא הפתיע בנאום הזה. השאלה היחידה שהעסיקה רבים בקהל הייתה איך הוא בדיוק קשור לאירוע שבו נישא.
האירוע, שהתקיים בשבוע שעבר במלון דן בתל־אביב, היה טקס הענקת פרס בן־גוריון לשנת תשע"ח. מעניקת הפרס היא 'יד דוד בן־גוריון', עמותה שהוקמה ביוזמתו של בן־גוריון לשם פיתוח הנגב, ותומכת במפעלים ובמוסדות ברוח מורשתו וחזונו של ראש הממשלה הראשון. הפרס מוענק כבר שלושים שנה לאנשים וארגונים שבפועלם ובמעשיהם מקיימים את מורשתו של בן־גוריון במגוון תחומים. ביניש הייתה חברה בוועדת השופטים שבחרה את הזוכים בפרס השנה, ולכן מאות המוזמנים נאלצו לשמוע את הרצאתה הפסימית על "מעמדו של בית המשפט העליון בין הרשויות".
אבל גם הרצאתה של ביניש לא הצליחה לפגוע באופטימיות ובחזון שהביאו עמם שני הזוכים בפרס השנה – עמותת 'חינוך לפסגות', ושמוליק בן־שלום. 'חינוך לפסגות' פועלת כבר 18 שנה לצמצום פערים חברתיים ולקידום ילדים ונוער בפריפריה בישראל. שמוליק בן־שלום עוסק כבר יותר משלושים שנה בהבאת מאות אנשים ומשפחות ממרכז הארץ להתיישבות בעיירות הפיתוח בנגב.
הגעתי לטקס בתל־אביב כצעד של הכרת הטוב, מכיוון שגם אני נמנה עם מאות חניכיו של בן־שלום, שהגיעו לנגב בזכות המסגרות החינוכיות שהקים. מאז שנות השמונים הקים בן־שלום בירוחם ובנתיבות מסגרות של גרעינים משימתיים, שתי ישיבות הסדר, שני מרכזים להעמקת החינוך היהודי והציוני, שתי מדרשות, ישיבה תיכונית ופרויקט מנהיגות לבני הקהילה האתיופית. המסגרות הללו, שחרטו על דגלם מעורבות חברתית ואחריות לכלל החברה הישראלית, הובילו להתיישבות של מאות משפחות בערים שבהן הוקמו, וליצירת קהילות המבקשות להתערות באוכלוסייה הוותיקה ולפעול יחד איתה לחיזוק הנגב.
הרקע המשפחתי של שמוליק פרידמן בן־שלום מרתק. הוא נוהג להגדיר את עצמו כ"בן של אדמו"רים שגדל כפושטק בקיבוץ". אמו, ציפורה, היא בתו של האדמו"ר הרביעי לשושלת ויז'ניץ. אביו הרב ישראל בן־שלום, שנפטר ביום העצמאות האחרון, היה נצר לשושלת אדמו"רי רוז'ין, ומצאצאיו של המגיד ממזריטש, ממייסדי החסידות. שמוליק בן־שלום נולד בשנת 1956 בקיבוץ רשפים של השומר הצעיר בעמק בית־שאן, שהוריו התיישבו בו ממניעים חלוציים והיו ממייסדיו. במהלך ילדותו עברה המשפחה לקיבוץ הדתי סעד. לאחר שירותו בסיירת צנחנים ונישואיו, היו הוא ואשתו שושית שותפים בהקמת הקיבוץ העירוני 'ראשית' בירושלים, שיזם אחיו ירמיהו. רעיון הקיבוץ העירוני ביקש לשלב שתי אידאות שעליהן התחנכו בני משפחת בן שלום – האידאה השיתופית של הקיבוץ, והאידאה החברתית הדואגת לכלל ישראל.
לאחר שנה חזר בן־שלום לקיבוץ סעד והחל להדריך בחברת הנוער בקיבוץ, כדי לחזק בני נוער שגדלו בעיירות הפיתוח ולגרום להם לחזור כמנהיגים חברתיים למקומות שבהם גדלו. העבודה בחברת הנוער הובילה אותו להקמת גרעין של תנועת בני־עקיבא בירוחם, שבו שילב את חניכיו מחברת הנוער עם בוגרי התנועה מיישובים מבוססים. חברי הגרעין הראשון הגיעו לירוחם ב־1983, ומאז, במשך כעשור, הגיעו לירוחם כמעט מדי שנה גרעיני נח"ל משימתיים ועשרות מבוגריהם קבעו בעיירה את ביתם. ארבע שנים לאחר תחילת הפרויקט השתקעה שם גם משפחת בן־שלום.
בסוף שנות השמונים הקים בן־שלום את 'מדרשת ביחד', שנועדה להפיץ את רעיון ההתיישבות האידאולוגית בעיירות הפיתוח באמצעות סמינרים לבני נוער. עם השנים הפכה המדרשה לגוף תיירותי הכולל כיום אכסניית נוער ובה 480 מיטות, מדרשת טיולים ומדרשה לסמינרים. המדרשה הפכה גם לקורת גג כלכלית לכל היוזמות החברתיות שיזם בן־שלום בירוחם ומאוחר יותר גם בנתיבות.
השלב הבא במפעליו של בן־שלום היה הקמת גרעינים של בנות שירות לאומי. הגרעין הראשון של בנות השירות הגיע לירוחם בשנת 1992. 25 שנה לאחר הקמתו אפשר למנות יותר מ־15 בוגרות של המסלול שבנו את בתיהן בירוחם ובנתיבות. בקיץ 1993 יזם בן־שלום את הקמת ישיבת ההסדר ירוחם. במחזור הראשון של הישיבה למדו שלושים תלמידים, ושליש מהם קבעו את ביתם בירוחם. 24 שנים לאחר הקמתה, קרוב לשמונים מבוגרי הישיבה גרים בעיירה. בד בבד עם ניהול המוסדות בירוחם החל בן שלום לפעול בעיירה נתיבות, והקים בה ישיבת הסדר, מדרשה לבנות וקהילת מתיישבים חדשה. ילדיו הבוגרים שנישאו היו מחלוצי גרעין ההתיישבות שייסד בעיר.
בשנים האחרונות מקדם בן־שלום בנייה של שכונה בנתיבות, שכמחצית מרוכשי הדירות בה הם יוצאי המסגרות שהקים, וכמחצית הם בני המקום. חלק מבני המקום שרכשו דירה בשכונה החדשה עזבו את נתיבות, וכעת הם חוזרים אליה כדי להיות חלק מהקהילה האינטגרטיבית בשכונה החדשה. בגיל 62, בן־שלום עדיין נע ונד בין שתי העיירות, ירוחם ונתיבות, וכמו בכל יום ב־35 השנים האחרונות, אינו חדל מלפעול ולחשוב על הפרויקט הבא שיביא אוכלוסייה ממרכז הארץ להתערות ולהתיישב בעיירות הפיתוח.
פרופ' עופר שיף, היסטוריון של הציונות ממכון בן־גוריון וחבר ועדת השופטים שבחרה את זוכי הפרס השנה, אמר במהלך הטקס: "במשך שנים אנחנו, אנשי האקדמיה, יושבים ומתלבטים איך לפרש את כוונותיו של בן־גוריון. זוכי הפרס הם אנשים שלא מסתפקים במילים של בן־גוריון, אלא מפרשים את חזונו במעשים".
אקו"ם