סקר 'מקור ראשון': לפיד מוביל, בנט מזנק, המחנ"צ קורס
על רקע הישורת האחרונה בחקירות רה"מ והמלצות המשטרה הצפויות נגדו, מפלגת השלטון מאבדת כוח בסקר מיוחד שנערך עבור 'מקור ראשון'. המרוויחות העיקריות: יש עתיד והבית היהודי. וגם: האם אפקט אבי גבאי דועך?
כמעט כולם יוצאים מרוצים מסקר 'מקור ראשון'. יאיר לפיד צריך לחגוג את המקום הראשון שכבש שוב אחרי חודשים קשים מאוד שבהם הידרדר לפרקים למקום השלישי בלבד. בנימין נתניהו יכול לשמוח על כך שגוש הימין בהגדרתו הרחבה חוזר לאזורים הבטוחים של 65 מושבים שבהם הוא המועמד היחיד להרכבת הממשלה.
נפתלי בנט עם 14 מנדטים מבקר באזורים שבהם לא שהה מזמן, ומרוצה מכולם צריך להיות משה כחלון. מפלגתו, כך לפי הסקר, ניערה מכנף בגדה את משבר חוק ההמלצות, והיא מתחזקת ל־11 מושבים, אחד יותר מכוחה בכנסת הנוכחית.
אבל משבר ההמלצות עצמו עוד לפנינו. נתניהו, המועמד המוביל לראשות הממשלה כמעט בכל חלוקה למפלגה, מין או גיל, הוא איש בלתי פופולרי בעליל דווקא בקרב קבוצה ספציפית אחת: מצביעי כולנו. שמונה אחוז בלבד מתומכי המפלגה, אחד מכל 12, חושבים שהוא המתאים ביותר להיות ראש ממשלה, כשלפניו לפיד, יעלון (15% לכל אחד) ולמרבה המבוכה אפילו נפתלי בנט (10%). כדי להבהיר עד כמה נתניהו לא אהוד בכולנו, כדאי להזכיר שאפילו ברשימה הערבית המשותפת הוא נהנה מתמיכה גבוהה יותר.
הנתון הזה מציג את הדילמה של כחלון במלוא חריפותה. בוחריו נוטים לימין, אבל לא רוצים במועמד הימין; מרוצים מתפקוד מפלגתם בקואליציה, אבל מעוניינים שהאיש שהרכיב אותה ילך הביתה. הם ימין־מרכז, אבל לאור הנתונים הללו חיבור עם יש עתיד או ריצה עם יעלון נראים כמעט מתבקשים. בבחירות האחרונות נהג כחלון להסביר שבוחריו לא רוצים את נתניהו, אבל אין להם בעיה לשבת בממשלתו כל עוד המצע הכלכלי־חברתי של כולנו ייושם. האם זו עדיין השקפתם? וחשוב מכך: האם זה עדיין הניתוח שלו?
המפסיד העיקרי בסקר הנוכחי הוא יו"ר המחנה הציוני אבי גבאי. בתום חצי שנה של שכרון גבהים, מפלגתו שבה לאזורים העגומים, בואכה חד־ספרתיים, שבהם דשדשה ערב בחירתו. התבטאויותיו היו משאלה אחת ימינה מדי, ובוחריו חזרו בהמוניהם לזרועות לפיד. גם אריה דרעי שמדדה באזור אחוז החסימה, ואביגדור ליברמן עם חמישה מנדטים בלבד, כבר ראו סקרים טובים יותר. ברור למה שניהם עובדים שעות נוספות כדי להחזיק את הקואליציה מעל המים.
אין חדש תחת הסקר. המדינה סוערת עקב הצהרת טראמפ, חקירות ראש הממשלה, ההפגנות ברחובות, חוק ההמלצות, הפיליבסטר בכנסת, פרשת ביטן והפציעה החוזרת של מאור בוזגלו, אבל התמונה הפוליטית לא משתנה. סקר מכון המחקר 'מאגר מוחות' בעבור 'מקור ראשון' מלמד על שינויים בכוחן של המפלגות, בהם שינויים דרמטיים, אבל מפת הגושים הפוליטיים נותרת כמות שהיא, וזהו אי־השינוי העיקרי. גוש הימין מקבל 65 מנדטים וגוש המרכז־שמאל 55 מנדטים, שיקוף של המצב הנוכחי בכנסת.
הליכוד, מפלגת השלטון, נמצא במגמת ירידה אבל לאחרונה מתייצב על 24 מנדטים. החקירות של בנימין נתניהו ודוד ביטן, יו"ר הקואליציה המתפטר, יחד עם החוקים השנויים במחלוקת שמובילים חברי הכנסת, אינם מזעזעים יתר על המידה את הליכוד ואת מי שעומד בראשו. בנימין נתניהו עדיין נחשב המועמד המתאים ביותר לתפקיד ראש הממשלה, עם 27 אחוזי תמיכה. מעניין יהיה לדעת אם הנתונים הללו ישתנו בשבועות הקרובים, כאשר המשטרה תגיש את המלצותיה בתיק 1000 ואולי גם בתיק 2000.
הליכוד מאבד שישה מנדטים מתוך ה־30 שקיבל בבחירות, אבל נדמה שהם הולכים בעיקר לבית היהודי. נפתלי בנט מזנק ל־14 מנדטים, הישג מצוין שמאפיל על התוצאה המפתיעה בבחירות 2013 (12 מנדטים). אם שואלים את בנט לפשר ההישג, הוא עונה בפשטות: "אנחנו ימנים". לעומת בנט, מי שצריך לדאוג באמת הוא אריה דרעי. ש"ס בהנהגת דרעי יורדת בכל הסקרים, פעם אחר פעם, ומתייצבת על ארבעה מנדטים בלבד. ההיעדרות של הרב עובדיה, המריבות הפנימיות וגם ההליכים הפליליים נגד דרעי עושים שמות בש"ס ומבריחים ממנה את המעגל החיצוני של התומכים.
את ההישג המרשים ביותר בסקר רושמת מפלגת 'יש עתיד'. יאיר לפיד מוביל היום את המפלגה הגדולה בישראל, שעומדת על 25 מנדטים. זהו זינוק במונחים של הביטקוין. גם מידת ההתאמה של לפיד לתפקיד ראש הממשלה עולה בעיני הציבור (18 אחוזי תמיכה). הבעיה היחידה ואולי הטרגית היא שאין ללפיד מה לעשות עם המנדטים, שאת רובם ככולם הוא לוקח מהמחנה הציוני. שותפיו באופוזיציה - המחנה הציוני ומרצ - חלשים מדי, ועם הרשימה המשותפת אין לו שיג ושיח. לא פלא שיו"ר יש עתיד משקיע את כל כוחותיו במרוץ אחרי שותפים מעבר לגדר, בעיקר משה כחלון, שמגביר קצת את כוחו ומקבל בסקר 11 מנדטים.
מילה אחרונה על המחנה הציוני. התרסקות כזו לא נראתה מאז שאבי גבאי נבחר לראשות המפלגה בתחילת יולי. אחרי שניצח בפריימריז קיבל גבאי 22־24 מנדטים. בסקר הנוכחי מקבל המחנה הציוני 12 מנדטים בלבד ובעצם מאבד מחצית מהכוח שקיבל בבחירות האחרונות. גבאי משלם מחיר על שורה של התבטאויות שנויות במחלוקת, ונראה שהאמירה על אנשי השמאל ששכחו להיות יהודים הייתה אחת יותר מדי. התוצאה: אנשי המחנה שכחו שהם מחויבים לו ורצים בהמוניהם לחפש עתיד אצל יאיר לפיד.
המלכוד של כחלון
שר האוצר משה כחלון לא רוצה לעזוב את הממשלה הזו. אין לו סיבה מיוחדת. הוא יודע שמדובר בהימור מסוכן שעשוי להשאיר אותו קירח מכל הכיוונים: גם הלך הביתה ופירק את הממשלה ואת שלטון הימין, וגם ישלם על כך מחיר כבד בבחירות הבאות. תמיד צריך לזכור שכחלון עומד מימין לליכוד. בניגוד לרוב חברי המפלגה בעשור הקודם, כולל נתניהו עצמו, כחלון התנגד לתוכנית ההתנתקות של שרון. המנטור של כחלון במשך תקופה ארוכה היה עוזי לנדאו, אחד האידיאולוגים הקיצוניים בתולדות הימין הפוליטי.
המחשבה על פירוק הממשלה והקואליציה מעוררת בכחלון חלחלה. הוא לא דואג לבנימין נתניהו, חס ושלום. כחלון יודע היטב שבאפריל שעבר נתניהו תכנן לזרוק אותו לכל הרוחות על רקע הסיפור המסובך של תאגיד השידור. נתניהו רצה אז ללכת לבחירות ולהציג את כחלון ככישלון מהלך, שלא הצליח לקדם את התוכניות הגדולות שעליהן דיבר, לא הוריד את מחירי הדיור ולא הפחית את יוקר המחיה. נתניהו לא יצא בסוף למהלך הזה כי לא קיבל גיבוי מראשי הקואליציה ולא סמך על עמדת הנשיא ריבלין, שיכול להטיל את הרכבת הממשלה על מישהו אחר.
ובכן, כחלון לא דואג לראש הממשלה. הוא דואג לעצמו, ולכן מנסה לייצב את הספינה המיטלטלת. מי שהיה בישיבת סיעת כולנו ביום שני הרגיש מקרוב את הלחץ על שר האוצר. הוא תבע מחברי הכנסת לשתוק בעניין חוק ההמלצות. הוא לא רוצה להחריף את הטון ולהתמודד עם מעשים והצהרות של חברי הסיעה. "תהיו זהירים, תחזרו לנושאים הכלכליים", נזף כחלון בחבריו. הנושאים הכלכליים הם לאו דווקא ענייני הדיור המקרטעים. בכולנו מדברים בצער על מתווה ההסכם עם הנכים, על תוכנית 'נטו משפחה', על הרפורמות בסיעוד ובכרטיסי האשראי ועל יוזמות ומהלכים נוספים שנעלמו מהעין, בעוד הזרקור מוטל רק על חוק ההמלצות שכחלון ואנשי סיעתו הסתבכו בו נואשות.
כחלון יודע שנתניהו בוחן את מעשיו בשבע עיניים ומתכנן את צעדיו. נתניהו הוא פוליטיקאי מיומן וערמומי הרבה יותר משר האוצר שלו. כחלון עסוק בהמלצות. נתניהו כבר צעד אחרי, מנסה להציל את הקואליציה שלו עוד לפני פרסום המלצות המשטרה. הוא גיבש את הבסיס שלו במרכז הליכוד, נפגש עם רבני הציונות הדתית וסגר קצוות עם החרדים ועם אביגדור ליברמן. כחלון הוא החוליה החלשה. אם יישאר, מה טוב. אם ילך, ייכנסו בו.
הקמפיין כבר מוכן. אחד האנשים המקורבים ביותר לנתניהו העביר לי השבוע כותרת שנתן שר האוצר ל־ynet ב־14 ביולי 2016. "אם מחירי הדירות לא ירדו עד סוף השנה, לא אתמודד בבחירות", הצהיר כחלון. בינתיים המחירים רק עולים, ציין המקורב. במילים אחרות - "דיר בלאק", או ליתר דיוק: "דיור בלאק".
בשבוע הבא, מעריכים אצל כחלון, יפורסמו ההמלצות נגד נתניהו בתיק המתנות, תיק 1000. זה יהיה רגע המבחן המשמעותי ביותר של כחלון מאז שסגר את החנויות לחלקי חילוף שהחזיק בחיפה והחליט להסתער בכל הכוח על מקום בליכוד. חברי הכנסת של כולנו נעים כבר היום בחוסר נוחות מול היוזמות נגד גורמי אכיפת החוק. הם מתבטאים נגד נתניהו, הולכים להפגנות ומתפלגים בהצבעה על חוק ההמלצות. יש גם קרע פוליטי מתמשך בין כחלון ובין השר יואב גלנט. השרים גלנט ואלי כהן וסגן השר מייקל אורן מכונים בסיעה "הליכודניקים", על שום האוריינטציה הגוברת שלהם למפלגת השלטון וחבריה.
על כחלון מופעלים לחצים מבחוץ. האח קובי כחלון, ארז חלפון ושי באב"ד יוצאים ונכנסים בלשכתו ומושכים אותו לכמה כיוונים. הפרסומים על השיחות עם יאיר לפיד אינם מוסיפים ליציבות ולביטחון הפנימי. לפיד רוצה לחבור לכחלון לפני הבחירות. כחלון אומר לו "נדבר אחרי הבחירות". לפיד חושש שאחרי הבחירות כחלון יהיה לשון המאזניים ויבחר בליכוד. כחלון מאמין שאם ירוץ לבד הוא יוכל לגנוב שניים־שלושה חברי כנסת מהליכוד. זה כל הסיפור.
בינתיים הכול תלוי בתוכן ההמלצות. המשטרה עשויה להגביר את רף החשדות, ולהחריף את הדילמה של כחלון. חבר טוב של כחלון אמר לי השבוע ש"אם ההמלצות יהיו קשות ויכללו גם לקיחת שוחד, כחלון יישבר. מאות יפגינו מול הבית שלו ויגמרו אותו. הוא לא יעמוד בלחץ".
מחטף מדיני
ביום ראשון יתכנס מרכז הליכוד במרכז הקונגרסים 'אווניו' בלוד. חברי המרכז יצביעו פה אחד למען הצעת החלטה שקוראת "לאפשר בנייה חופשית ולהחיל את החוק הישראלי במרחבי ההתיישבות המשוחררים ביהודה ושומרון". אפשר לנסח את ההצעה גם כך: ריבונות וסיפוח ההתנחלויות למדינת ישראל.
ביום שני שמעתי את השרים חברי הכנסת של הליכוד וחברי המרכז מדברים על האירוע במונחים היסטוריים. יש בזה משהו. תחת כנפיו של הנשיא טראמפ, הימין מבצע מחטף ועוד מחטף בדרך למדינה דו־לאומית. בלשכת ראש הממשלה דיברו השבוע על מדינה פלסטינית בעזה שמתפשטת לסיני, ושתי אוטונומיות פלסטיניות גדולות בחברון ובשכם. כך חולמים שם על ההסדר המדיני.
אילו הייתי ראש הממשלה הייתי מזמין את שני האופוזיציונרים הגדולים שלי, אבי גבאי ויאיר לפיד, לנאום במרכז הליכוד. למה לא? האחד בעד ההתנחלויות, השני טוען שירושלים המאוחדת חשובה יותר משלום. מה בעצם ההבדל בינם ובין זאב אלקין?
אקו"ם