בלב המחאה: הצעירה האיראנית שחולמת להפוך ליהודייה
המסיבות המחתרתיות, החיים הכפולים והשנאה לישראל: מרים, צעירה איראנית, מספרת על החיים בצל משטר האייתוללות, טוענת כי המצב הכלכלי איננו הסיבה למחאה, וחולמת להפוך ליהודייה. "אם ידעו שדיברתי עם עיתונאי ישראלי, חיי בסכנה"
מה שהתחיל בסוף השבוע שעבר כמהומות מקומיות בצפון־מזרח המדינה, התפשט במהירות לנקודות נוספות ברחבי הרפובליקה האסלאמית. מדי ערב נאספו המפגינים ומתעמתים עם שוטרי 'משמרות המהפכה'. הללו משתמשים באמצעים לפיזור הפגנות, ללא הצלחה. בכמה ערים הציתו המפגינים מבני ממשל ודת והעלו באש את תמונותיהם של המנהיג העליון עלי חמינאי ושל מפקד 'כוח קודס' קאסם סולימאני.
זו לא הפעם הראשונה שבה נערכות באיראן הפגנות גדולות ואלימות נגד המשטר, אך הפעם, לראשונה מאז המהפכה האסלאמית ב־1979 שהעלתה את כוהני הדת לשלטון, נראה שהזרמים התת־קרקעיים בשלים לשינוי. להמון העם האיראני, שנאבק על הישרדותו הכלכלית, נמאס לראות את כספי המדינה מושקעים במלחמות בסוריה, בעיראק, בתימן וברצועת עזה.
מרים, שם בדוי, היא צעירה איראנית אינטליגנטית, בת למשפחה מוסלמית. באומץ רב, תוך שהיא יודעת כי אם הדבר יתגלה חייה יהיו נתונים בסכנה, היא מתכתבת עמנו ומספרת על החיים באיראן תחת משטר האייתוללות ובצל ההפגנות והמהומות.
"נולדתי בטהרן למסורת מלאה בסתירות פנימיות, שפגעו בתחושת הזהות שלי", מספרת מרים, בת 20 בלבד. "אבי הוא מוסלמי אדוק, שמאמין כי השלטון האסלאמי המושחת לגיטימי. אמי רגילה לקלל את המשטר ולהשמיע הערות גסות ואנטי־דתיות בכל הזדמנות, אבל היא לא שוכחת להתפלל חמש פעמים ביום כמצוות האסלאם. לימדתי את עצמי לנסות לחבר את כל החלקים המוזרים של חיי, שלעולם לא הצטרפו לתמונה בריאה אחת. הטירוף הוא חלק מהמציאות שלי. נולדתי לתוך מסורת שחוקיה לא כתובים בשום מקום, שהערך העליון בה הוא כניעה שטחית, ושכדי לשרוד בה אתה חייב להיות חלק מהקולקטיב במשחק שהמשטר מכתיב".
גורם מרכזי בהתפתחות המחאה הנוכחית באיראן הוא הרשתות החברתיות. בדומה להפיכה במצרים במסגרת 'האביב הערבי' ב־2011, המפגינים הצעירים קובעים את מועדי ההתאספות באמצעות מסרים בטוויטר, בפייסבוק ובאפליקציית טלגרם, שבה משתמשים כ־25 מיליון איראנים. סרטוני העימותים הקשים בין המפגינים ובין משמרות המהפכה מועלים לרשתות באופן מיידי ומופצים לעולם, כדי ליצור תהודה ולצבור אהדה. בניסיון לעצור את כדור השלג המתגלגל, המשטר האיראני משבש את תעבורת האינטרנט, חוסם את 'טלגרם' ורשתות חברתיות נוספות ועוצר מפגינים בולטים. המציאות הזו מקשה גם על השיחה עם מרים, ואנו מקיימים אותה בכמה חלקים ובכמה דרכים.
פרשנים רבים סבורים כי מה שהוציא את ההמונים לרחובות הוא התסכול מהמצב הכלכלי הקשה. הסכם הגרעין שנחתם מול המעצמות ביולי 2015 נתפס כקרש הצלה. התקווה הייתה כי הסרת הסנקציות תוביל חברות מערביות להשקיע במדינה, והדבר יוציא את הכלכלה האיראנית מהבוץ ויעניק רווחה לתושבים. אך בשנים שחלפו מאז התברר שהציפיות היו מופרזות: מסיבות שונות העולם לא ממש נוהר לעשות עסקים עם איראן, והכלכלה איננה מתרוממת כמובטח. במקום זאת רואים אזרחי איראן את שליטיהם משקיעים כספים ומשאבים רבים במלחמות שונות במדינות האזור.
מרים סבורה שלא הנושא הכלכלי בלבד חולל את המחאה. "הרבה אנשים קושרים את ההפגנות לבעיות הכלכליות של האוכלוסייה. אני מאמינה שזה הרבה מעבר לכך, ושהסיבה להפגנות הרבה יותר רחבה", היא אומרת. "התמונה המפורסמת של הנערה שהסירה את הצ'אדור שלה (הלבוש המוסלמי המסורתי; א"ג), תלתה אותו על מקל ונופפה בו לפני השוטרים, לא קשורה לקשיים כלכליים אלא למשהו אחר.
"אני חושבת שלאנשים נמאס משלטון האסלאם. הם לא יסתפקו בשינויים ורפורמות פנימיות במערכת הנוכחית, כפי שדרשה 'התנועה הירוקה' ב־2011. ההפגנות שמתקיימות היום שונות מאלו שהיו לפני תשע שנים. מי שהוביל אז את ההפגנות הייתה התנועה הירוקה של מיר חוסיין מוסאווי, שהטון של האסלאם היה בולט בה. היום אנשים קוראים לעצמאות וחופש, ודורשים את סיום שלטון האייתוללות לחלוטין. הסיסמאות בימים האחרונים מדברות על שינוי במנטליות של אנשים ועל אסטרטגיה פוליטית חדשה. אני לא מומחית לפוליטיקה, מה שאני אומרת הוא מה שאני רואה ולומדת מהמציאות, ואני מאמינה שהאוכלוסייה האיראנית מאוכזבת מהרעיון של האסלאם".
השיח ברשתות החברתיות מתמקד במי שהאיראנים רואים כאשם בכל צרותיהם – המנהיג העליון עלי חמינאי. ברשת מופצות קריקטורות שונות הלועגות לו. באחת מהן, למשל, הוא ניצב מעל דמות אדם שפיו ההולך ומתמלא נדמה כהר געש המאיים להתפוצץ, כאשר חמינאי מנסה לסגור את הלוע הפעור. 38 שנים לאחר המהפכה האסלאמית, העם האיראני מבקש שינוי.
ביקשתי ממרים לספר לי על חיי היומיום באיראן. "איראן היא מדינה גדולה, ויש הבדל משמעותי בין חייהם של תושבי הכפרים ובין אלה שגרים בטהרן", היא משיבה. "אדם שנולד וחי בטהרן ייתן לך תמונה אחרת לחלוטין ממי שחי בכפר או אפילו בעיר גדולה אחרת. אי אפשר להציג נרטיב אחיד של האיראנים. הסתירה היא הגורם השולט בחברה".
איך נראים החיים בעיר מגורייך, טהרן?
"התדמית של איראן כחברה סגורה ודתית רחוקה מהמציאות. יש הרבה דברים שבאופן רשמי נחשבים לא חוקיים, אבל בפועל אין עליהם אכיפה והם נפוצים מאוד. לאנשים באיראן יש גישה לאינטרנט, ואפשר להוריד כל סרט שאתה רוצה. כמעט בכל בית יש חיבור ללוויין שבו אפשר לצפות בערוצים שונים ללא פיקוח המשטר. מול האוניברסיטה של טהרן אפשר לקנות בקלות סרטים וספרים שאסורים על פי חוק, ואם יש לך הקשרים הנכונים אפשר אפילו להזמין משלוח של אלכוהול לפתח הבית.
"יש לי חברים שיצרו לעצמם חיים אלטרנטיביים. הם מבלים את כל חייהם בשתיית אלכוהול ובמסיבות. מצד שני, חברים אחרים שלי חיים על פי חוקי השריעה האדוקים. אני בעצמי נכחתי בהופעות שמתקיימות באופן לא חוקי תחת עיני המשטר, ויצא לי גם לבלות לילות שלמים בשתיית אלכוהול עם חברים עד שעות הבוקר המוקדמות. מנגד, בבית הספר הכריחו אותי ללמוד על חוקי השריעה, שמפרטים את העונשים על כל מה שעשיתי.
"בכלל, למדתי בחיים שלכל סיפור יש כמה צדדים. איראן מורכבת מהרבה אנשים. לא כולם קיצוניים ששואפים להרוס את העולם, ולא כולם משתייכים לאותו סטריאוטיפ מאיים. המשטר רוצה להציג תמונה ברורה של מדינה מוסלמית, אבל המצב בשטח מורכב יותר. כמו בכל דיקטטורה אחרת, גם באיראן יש הרבה אזורים אפורים. אם מישהו ינסה להגדיר את החיים באיראן בצורה מסוימת, הוא לבטח ייכשל. חיי האנשים באיראן תלויים בהרבה משתנים כמו מעמד סוציאלי, מצב כלכלי, מגדר והיסטוריה משפחתית".
תפקידן של הנשים בהפגנות משמעותי מאוד. האישה שצולמה מנופפת בכיסוי הראש שלה איננה היחידה.
"החוקים באיראן בנוגע לנשים הם כמו בימי הביניים. אם הן מואשמות בניאוף אפשר לסקול אותן באבנים, תמיד הן יירשו רק חצי מהגברים, והן צריכות לקבל רשות מבעליהן או מהוריהן לעזוב את המדינה. הגברים יכולים להתחתן עם כמה נשים, והאישה לא יכולה להתגרש מבעלה אלא אם כן הם התנו זאת מראש בחוזה הנישואין.
"אבל החוקים המתועבים הללו לא באמת מלמדים איך נשים חיות בפועל באיראן. אני מאז ומעולם הייתי מוקפת בנשים חזקות. הכרתי נשים פעילות במגוון תחומים שהפכו לאמניות, לעורכות דין ולבעלות השפעה. למרות השנים הרבות שעברו מאז ההפיכה באיראן, הנשים עדיין מושפעות מהחופש שהיה להן בתקופת השאה, מוחמד רזה שאה פהלווי, ואלמנתו המלכה פארה פהלווי. התקופה הזו עיצבה את המבנה התרבותי של איראן. השינויים האלה לא יכולים להיעלם אפילו אחרי ארבעים שנה של דיקטטורה אסלאמית".
מי שהזדרז להביע תמיכה במפגינים, בניגוד לקודמו, היה נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. "משטרים רודניים לא יכולים להימשך לנצח", צייץ טראמפ בטוויטר, "העם באיראן רוצה שינוי". טראמפ הזהיר את מנהיגי הרפובליקה האסלאמית כי "העולם צופה" בהתנהגותם כלפי המפגינים. נשיא איראן חסן רוחאני הגיב באמירה כי "איננו זקוקים לאהדה ממי שקורא לנו טרוריסטים". המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי האשים את "אויביה של איראן" במימון ועידוד ההפגנות. בסרטון שפרסם ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא הכחיש את הרמז לישראל וכינה אותו "שקר נלעג". "איראנים אמיצים נוהרים לרחובות. הם חותרים לחופש, לצדק, לחירויות הבסיסיות שנשללו מהם במשך עשרות שנים", אמר נתניהו.
מרים מספרת לנו כיצד ספגה מילדותה שנאה עמוקה לישראל וליהדות, ומה גרם לה בבגרותה לחשוד במוסכמות הללו ולנסות לחקור דווקא את מושא השנאה של המשטר האסלאמי: "בבית הספר היינו צועקים 'מוות לישראל ולארה"ב'. חגגנו את התאריך של המהפכה, ולמדנו הרבה מאוד שיעורי דת שבהם גם לעגו לדת היהודית. גם אז זה היה מזויף. באותם בתי ספר הבנות היו מדברות על החברים שלהן ועל המסיבות שסיימו בשעות הקטנות של הלילה. הסתירה הקבועה הזו בין רעיונות למעשים נתפסה אצל כולם כמשהו נורמטיבי.
"בשנת 2014 התרחשה המלחמה בעזה (מבצע 'צוק איתן', א"ג), ובערוץ BBC בפרסית דיווחו עליה. אני זוכרת שצפיתי בדיווחים, ומאוד הטרידה אותי הדרך החד־צדדית שבה מציגים את הסיפור. לפתע הבנתי שאני לא יודעת כלום על ישראל או על העם היהודי. המידע היחיד שיש לי הוגש לי על ידי המשטר באיראן. מבחינתי ישראל הייתה המדינה שכבשה את פלסטין, וזהו. לא יכולתי ללמוד שום דבר אחר על ישראל, בין היתר בשל העובדה שלא הייתה לי גישה לחומר הזה באינטרנט.
"במהלך השנים לא ניסיתי לבדוק או לחשוב מה אני באמת יודעת על העם היהודי. נזכרתי בקריקטורות המזוויעות שהופיעו בעיתונים ושהראו איך היהודים שולטים בכל דבר בעולם, ובבדיחות ששמעתי על המסורת היהודית. הבורות שלי בנושא הטרידה אותי מאוד, והתחלתי לבצע מחקר עצמאי. בהתחלה למדתי על היהדות מכל מיני ספרים שהצלחתי למצוא באינטרנט, ואחר כך למדתי בעצמי את השפה העברית ועל הציונות. תוך כדי תהליך הלמידה הרגשתי איך אני משתנה.
"הדבר הראשון שלמדתי על היהדות היה השבת. אחר כך למדתי תנ"ך. החוויה הזו טלטלה אותי. אני זוכרת שבמהלך אחד משיעורי הדת שלי בתיכון, המורה הביאה לכיתה את התנ"ך והתחילה לקרוא מתוכו. היא צחקה על הפסוקים בלי בושה, והתלמידים הצטרפו אליה בצחוק מזלזל. העניין הזה חזר על עצמו הרבה פעמים במהלך שנות לימודיי.
"אני מעולם לא הייתי שותפה לזלזול הזה, ושמרתי בלבי מקום של כבוד. מה שהטריד אותי היה הגישה הוולגרית לטקסט שמיליוני אנשים ברחבי העולם מאמינים בו. כשלמדתי בעצמי על היהדות הטרידה אותי המחשבה כמה החברים שלי בורים ורחוקים מהאמת.
"היהדות בשבילי הייתה כמו נס. דת שיש בה שירים עם פסוקים מהתנ"ך, דת שמזמינה את השבת כמו כלה לתוך הבית בהדלקת נרות. דת שהא־ל שלה יכול להיות פגיע, דת שמאז ומעולם הייתה נרדפת על ידי עמים שהאמינו בדתות שהעתיקו את כתביה. פתאום מצאתי את עצמי משתוקקת להיות חלק מהסיפור הזה, חלק מהעם הזה. חלק מאומה שהחוכמה והידידות שלה זכו להערכה במשך אלפי שנים במולדת שלי, לפני שהמוסלמים הקיצוניים הרצחניים גנבו את התקווה לחירות ולשוויון.
"אחר כך קראתי באינטרנט על ההיסטוריה ועל הקמת מדינת ישראל המודרנית. במקום שיעלו בי אותן תחושות שהמשטר האיראני רצה שארגיש, התמלאתי כבוד ויראה לאומה שלא מוותרת על חלום שכל האימפריות והמדינות בעולם ניסו לכבות. למדתי גם על השואה, נושא שמעולם לא לימדו אותנו בבתי הספר שלנו".
במסגרת התעניינותה ביהדות מרים אף צפתה בקורס מקוון של מבוא לקבלה, שפותח בידי פרופ' בועז הוס וד"ר יועד קדרי מהמחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון. "הדבר החשוב ביותר הוא לנפץ את הבורות שמתפתחת במשטרים דיקטטוריים. קורסים מקוונים כאלה הם בעלי חשיבות מכרעת לשבירת התעמולה של המשטרים האלו", היא אומרת.
"מאז שלמדתי על היהדות ועל העם היהודי מבעבע בי החלום להיות יהודייה", מתוודה מרים בגילוי לב. "כרגע אני לא יכולה לממש אותו, כי אני חיה במדינה שבה המשטר סוקל באבנים אנשים שנחשדים בכפירה. זו מדינה שבה אני חייבת לשמור על לשוני בכל פעם שמישהו אומר מילת גנאי על היהודים, על הציונות או על השואה. מדינה שבה המחיר שאשלם אם אשתמש בשמי האמיתי בריאיון הזה, יכול להיות עינויים, אונס ומוות. אבל אולי עכשיו זה מתחיל להשתנות, הלוואי", מסיימת מרים בהבעת תקווה, ולי לא נותר אלא להצטרף אליה.
אקו"ם