ראשי > מחשבים > צביקה בשור





של מי המתים האלה, לעזאזל?
בארה''ב הסתירו תמונות הרוגי עיראק, עד שדלפו לרשת. צביקה בשור חושב שהמבט בזוועה הוא זכותו של כל אזרח 26/4/2004
ב-11 בספטמבר 2001, בצל הזעזוע העמוק מגדול הפיגועים אי-פעם, עבר בציבור הישראלי גם מאין רחשוש של כבוד להתנהלות התקשורת האמריקנית אל מול הזוועה. לא מעט ישראלים חשבו אז כי יפה עשו האמריקנים שבלמו את מצלמותיהם, וחסכו מציבורם את התמונות של הדבר עצמו. במקום גופות ערומות קיבלנו מופעי אסון הוליוודיים, קולוסאליים, נטולי אישיות. רק בניינים נפלו אז, והאנשים שנשרפו ונמעכו בתוכם כמו נעלמו. היו מי שראו בבחירה הזו בחירה נכונה ונבונה הרבה יותר מבחירתם של כלי התקשורת הישראלים לעוט על כל פיגוע ולמצוץ את לשדו הויזואלי עד תום, עד טיפת דם אחרונה.

אבל איפה עובר הקו בין טיפול מכובד ושקול במותם של אנשים על רקע לאומני, ובין שתיקת המראות ומחיקת יכולתו של הציבור לראות כדי להחליט? דומה שבארצות-הברית נחצה הקו הזה באופן מוחלט במלחמת עיראק האחרונה, כשהממשל אסר צילום והצגת תמונות המראות ארונות קבורה של חיילים אמריקנים, והתקשורת לא עשתה דבר כדי להסיר את הגזרה.
 
למעשה, קיים האיסור מאז מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. החשש של הממשל היה כי מקרה וייטנאם יחזור על עצמו, כשתמונות ארונות הקבורה, עטופים בדגלי לאום מעוררי רגשות, יסיטו את הציבור מתמיכתו במלחמה. ההוראה לא בוטלה בעשור האחרון, אך בימיו של הנשיא קלינטון לא נאכפה, והנשיא עצמו הצטלם לא פעם באירועי ''קבלת פנים'' למתיה של ארצו.
 
כאמור, תחילתה של המלחמה האחרונה הביאה לחידוש האכיפה. המתים חזרו הביתה במטוסי תובלה, והתפזרו להם לטקסי הקבורה הפרטיים שלהם, כשאינם מגיעים אל עיניו של המצביע האמריקני. אמונים על שיטת הסיקור המכובדת והמרוחקת, שתקו גם כלי התקשורת.
 
האינטרנט, מה אם לא הוא, פרץ את הסכר. לפני כשבועיים הופיעה תמונת ארונות קבורה בחללו הפנימי של מטוס, והחלה להסתובב באתרים שונים ודרך אימיילים. אחת התמונות הגיעה גם לראס קיק, מפעיל האתר The Memory Hole, שהגיש בקשה לפרסום תמונות ארונות המתים, תחת חוק חופש המידע. בקשתו נדחתה. קיק לא ויתר וערער על ההחלטה.
 
בינתיים פרסם הסיאטל טיימס תמונה דומה שהגיעה אליו דרך עיתונאית עצמאית. התמונה עוררה גל תגובות חלוקות ברחבי ארה''ב. צלמת התמונה, עובדת בחברה פרטית שעושה עסקים עם חיל האוויר האמריקני, פוטרה מעבודתה, יחד עם בעלה. ראס קיק, באורח פלא, קיבל אישור לפרסם 361 תמונות שצולמו על ידי חיל האוויר בשדה התעופה בדובר, המנקז אליו את המתים המגיעים.

התמונות עצמן ממלכתיות לחלוטין. אין בהן דם נשפך, אין בהן פנים הלומות מצער וזוועה. יש בהן רק ארונות על גבי ארונות, וחיילים חיים הנושאים בלסת חשוקה את חבריהם המתים.
 
ארצות הברית כולה היתה המומה. יש מי שהיה המום מהגעתן של התמונות אל עיניו, למרות החלטת הממשל. אבל היה מי שצפייה בתמונות העלתה אצלו את השאלה – היכן היו התמונות האלה עד עכשיו? מדוע לא ניתנה לי הזכות לצפות בהן? לא מעט אמריקנים, ובוודאי שלא מעט עיתונאים אמריקנים, הרגישו שבשם הממלכתיות נמנעה מהציבור האמריקני זכותו הבסיסית ביותר – לדעת את המחיר של החלטות מנהיגיו.
 
בישראל, הזוועה מביטה בנו ישירות. הדם נוזל על פניהם של קורבנות הפיגוע האחרון, המרוחים על שער העיתון. קולם הנשבר של הורי החייל המת מגיעים ישירות אל לבנו. יש מי שיאמר, בפטרונות מפוחדת, כי יש בתמונות ובקולות האלה כדי להפיל על הציבור מורא שיביא לתבוסתנו. אלא שזוהי זכותנו לראות, עד אטימת הלב או התפקעותו, את המוות והשלכותיו. זוהי זכותנו להוסיף את הזוועה עצמה לסל השקלולים שלנו, להוסיף ולחסר את מראות המוות מדעותינו הפוליטיות. אחרי הכל, זה המוות שלנו.

שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


עורך ערוץ המחשבים ב-NRG מעריב. בעבר ערך וכתב בשלל נושאים, ביניהם ספורט, חדשות ותרבות. מקווה להישאר חסר מיקוד
  
  
   
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך
צביקה בשור
של מי המתים האלה, לעזאזל?
כל הכותבים
עידו קינן
נתן זהבי
קובי אריאלי
דב ססובר
עידו הררי
ליאור כגן
צביקה בשור
צביקה 2
  פירסום ב - nrg מעריב   אתרי מעריב   דרושים ל - nrg  תנאי שימוש   עזרה   כתבו לנו   מי אנחנו