ראשי > הרשת > נט. ארט





אני בונה קתדרלה
ג'ואל-פיטר ויתקין מנסה לשחזר באמנותו את הרגע בו התגלגל ראשה של ילדה אל בין רגליו, והוא הזדזע ונולד מחדש
  אשר שכטר
24/6/2004  15:28
"דרושים: ראשי-סיכה, גמדים, ענקים, גיבנים, טרנסקסואלים לפני ניתוח, נשים מזוקנות, אנשים בעלי זנב, קרניים, כנפיים, ידיים או רגליים מהופכות, בני אדם שנולדו בלי זרועות, רגליים, עיניים, שדיים, איברי מין, אוזניים, אף או שפתיים. אנשים בעלי איברי מין גדולים במיוחד. בני אדם שנושאים כל צורה שהיא של חריגות ויזואלית. אנדרוגינוסים ואנשים דמויי מפלצת, חיים או מתים. כל אדם שנושא את פצעיו של הצלוב. נשים שפניהם מכוסות שיער ו/או פצעים וחבורות המוכנות לדגמן בשמלות ערב. אנשים שחיים את חייהם כגבורי קומיקס ופטישיסטים. כל אדם הטוען להיות אלוהים. אלוהים עצמו."

ג'ואל פיטר-ויתקין הוא צלם אמריקאי, יליד ברוקלין, שקנה לו מוניטין ידוע לשמצה בעקבות השימוש התדיר שלו בדוגמנים יוצאי דופן. גמדים, אנדרוגינוסים, טרנסקסואלים לפני ניתוח השוקלים מעל ל-300 ק"ג, נשים צעירות בעלות שלוש פטמות, מכסיקנים מתים שגופם מחורר מכל עבר, סריסים, אנשים בעלי איבר מין חריג או מעוות, מעוותים באופן כללי- מתים, בעיקר, לפעמים רק חלקים מהם. לשם כך, מסייר האמן בבתי משוגעים, במכונים פתולוגיים ובבתי ספר לרפואה ברחבי העולם, כדי לחפש השראה – ודוגמנים - לתמונה הבאה.

עיקר עיסוקו של ויתקין בתחום שבין אמנות יפה לגרוטסקה. צילומיו, סצנות דרמה דוממות בהן השחקנים ניצבים קבועים תמיד במקומם, מעמידים את הדוגמנים בתנוחות המתכתבות באופן ישיר עם תמונות ידועות בתולדות האמנות, כאשר את מקומם של הגברות והאדונים הנאים תופסים מה שניתן לכנות "עיוותים של הטבע": גידמים, מעוותים, שמנים, מקומטים, מתים, כולם הופכים בצילומיו מכעורים לנושאי יופי. גופות עוברים ודוגמנים חיים, כפות רגליים זקנות מונחות בין אשכולות ענבים, בתוך גביעי יין, נופים ותפאורות קרקס, כל גבול בין הביזאר לתקין נשבר בעולמו של ויתקין. כל נורמה שבאה לטאטא מתחת לשטיח את מושאי תמונותיו, מעומתת עמם, כשתפקידו של ויתקין הוא להפגיש, ולאחר מכן, באמצעות המצלמה וחדר החושך - לתעד את תוצאות המפגש.
 
הנערה
צפייה ראשונה ביצירתו של ויתקין היא כזו שעלולים להיות לה שני צדדים. האחד, רתיעה; המשחק בדוגמנים שאינם עוד בין החיים, בחלקים מהם, בהעמדת סצנות סביב כתפיהם השמוטות, הגידמות לעיתים, של המתים, מסב לרבים תחושת גועל. יש שיקראו לשימוש שעושה ויתקין במתים וב"עלובי החיים" ניצול של ממש, בערטול הבוטה שהוא - בהיעדר יכולתם להסכים - כופה עליהם, אך ישנו גם הצד השני: המשיכה. צילומיו של ויתקין מרתקים את מבטו של הצופה אליהם, הם מפנים אותו אל האסתטי בזוועה או בעיוות שהולידו ועיצבו את חומרי האמנות הזאת, הם גורמים לו להסתכל, גם אם הוא חש גועל, הם מפתים אותו – באיכויותיהם – לפקוח חזרה את עיניו. כשהיה צעיר, סיפר ויתקין, נערה נדרסה בקרבת ביתו, וראשה נכרת. הראש התגלגל לרגלי הנער, שבפעם הראשונה בחייו חש מרותק וחיוני מתמיד, ובו זמנית מזועזע ומעורער מן המפגש הראשון עם האסתטיקה של המוות. ביצירתו האמנותית, המלוטשת עד לשלמות באופן אובססיבי, חוזר הרעיון הזה, המנסה לשוות יופי שאינו ניתן לתיאור לדוגמנים ולסצנה המצולמת: בכל צילום מחדש, מנסה ויתקין ליצור עבור הצופה את אותה תחושה מעורבת ומעוררת שיצר ראשה של הנערה למרגלותיו כשהיה ילד, וגם אם לא נוח לך להודות - היא נוגעת גם בך. היא אולי לא משכיחה ממך את עכבותיך כשאתה צופה בה, אבל על אף זאת, היא מותירה אותך נפעם. כמו לראות יופי בכוריאוגרפיה של מעשה רצח, כך מעוניין ויתקין שיצירתו תעבוד על הצופה בה, שתתפקד כתאונת הדרכים המעוררת את עיני הילד לחוויות חדשות ותחומים חדשים, המוצנעים ומטואטאים הצדה, לשוליים, ע"י העולם שסביבו. ויתקין, לשיטתו, דואג להעלות אותם חזרה.
 
ויתקין חולק על התלונות באשר לאופייה הנצלני של עבודתו. לפיו, הפחת יופי במה שנחשב ע"י החברה סוטה, מעוות ומכוער הוא מעשה מקודש באותה מידה כמו מעשהו של הקדוש הנוצרי פרנסיס מאסיסי, ששתה מלוא הפה את מוגלת המצורעים כדי להתגבר על פחדו מקרבתם. "אנחנו הופכים ליותר ויותר מנותקים מכל תחושה של פליאה, של מסתורין ושל ייעוד בכל הנוגע לחיים סביבנו", מסביר ויתקין, המנסה בכל תמונה שלו להחזיר מחדש, ביותר דרכים מאחת, את תחושת הפלא שאבדה.
 
Poet From a collection of relics and ornaments, עבודה של ג'ואל-פיטר ויתקין
מראת הבושות שלנו
יש מעט מאד מן הנצלני, אם בכלל, בצילומיו של ויתקין. ישנו, אמנם, חיפוש שהוא בבחינת חיטוט מכאיב בפצע, תמונת מראה המשתמשת לעיתים בהשראת מכחוליהם של גדולי הציירים כדי להציג את החריג, את הלא מקובל ואת היוצא דופן בעולמנו. ישנו חקר שלנו, כבני אדם וכצופים, החורג מהצגה של ליצני קרנבל בתלבושות מגוחכות ובתנוחות סאדו-מאזוכיסטיות, כשאיברי המין והידיים שם, או כאן. ישנו יופי עתיק, המתחדש בצורה שלעולם לא היינו יכולים לצפות לה, ישנה היפעלות, כזאת של פעוט שעיניו נפקחות לרווחה כשהוא לומד דבר חדש, וישנה אימה, אימה שאין לה גבול, חשש אמיתי ומגננה מפני טשטוש הגבולות בין מה שאנחנו מוכנים לקבל ומה שאנחנו כופים על עצמנו לדחות בזמן שנותר לנו, בין מה שאנחנו מבקשים כ"יפה" ובין מה שאנחנו מסרבים לקבל, או לראות או לשמוע. וכמובן, ישנו תמיד הפחד ההוא, שגם אנחנו כמוהם, במובן זה או אחר, ושהיצירה הניצבת מולנו היא אכן – במידת מה - בבואה.
 
יצירותיו של ויתקין מאתגרות את כל תחושות הבסיס שלנו. הן יורדות לשורשי ההגינות והנורמליות הנטועים בתוכנו, ואף עוקרות כמה מהם בדרכן. הן מושכות, לא למרות אלא בגלל בחירת החומרים המשונה של יוצריהן, הן לא מזעזעות כמו שניתן לצפות מקריאת תיאורים עליהן – הן מרתקות, ויפהפיות, וכל חולי, או ניוון או שפל עבורן הוא חלק שווה ערך מן הקיום, והקיום כולו הוא-הוא החוויה. דרך דוגמניו: מתים, משוגעים, עניים, סוטים, אנשים שבדרך כלל נמצאים בתחתית הנמוכה ביותר של הסולם החברתי, בוחן ויתקין את התנוונותנו שלנו, במרכז. בקרדומים מגואלים, הוא בוחן את מושגי הקדושה, המוות, האימה, הסטייה והמוסר, ובעיוות שלהם לחלקים ולשארי הבשר אותם הוא מכנה "מודלים" הוא מוצא יופי, ואסתטיקה שהיא לא מעוותת, אלא מאורגנת בסדר משלה.
 
ויתקין מעמיד מראה מול הבושות שלנו, כדי לגרום לנו להתמודד איתן: הוא לוקח את חומרי החיים שלנו, את הבטן הרופסת, את האיבר המדולדל, את הרגליים הכרותות, את הפטמה השלישית שאישה יפה לעולם תתבייש להראות למחזריה, את הבן שמת עוד ברגע שיצא מן הרחם - ויתקין מעמת אותנו בראש ובראשונה לא עם מושאיו, אלא עם עצמנו, עם העובדה שגם אנחנו נוצרנו כפי שנוצרנו כתוצאה הודות לתאונה של הטבע, והתאונה הזאת – עבור האמנות – היא מהותה של כל בריאה.
 
"ישנו סיפור נהדר שאני מכיר, על נווד המשוטט היכנשהו במדבר. הוא הולך בשלו, כשהוא שומע לפתע ממרחק צלילים של ריסוק מתכת ואבן. הוא פונה לכיוון ממנו באים הקולות, ורואה שני גברים, מרסקים אבנים בחום המדברי. הוא ניגש לאחד מהם, איש שמקלל ונראה מאד, מאד כועס, ושואל: "מה אתם עושים?", והאיש עונה לו: "אני שובר את הסלעים". הנווד ניגש לאיש השני, גם הוא מרסק סלעים, אבל לא נראה כעוס בכלל. הנווד שואל אותו: "מה אתה עושה?", והאיש עונה: "אני בונה קתדרלה".
(ג'ואל-פיטר ויתקין)
הערה
טור זה הוא השני מתוך מספר טורים המתמקדים בסטייה, באכזריות, במין ובמוות באמנות היום, דרך האינטרנט. המדור נט.ארט יעסוק, מדי יום שישי, בקשר שבין אמנות לרשת, בשינוי שעוברים שני המושגים הללו כשהם נתקלים זה בזה, באותם אירועים אמנותיים המתעלים מעל רעש התבן.
 
"מן התענוג החושי, מן הטירוף, אל האימה חסרת הגבולות. זהו הצעד הראשון"
(ז'ורז' בטאיי)
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
ויתקין מעמיד מראה מול הבושות שלנו, כדי לגרום לנו להתמודד איתן: הוא לוקח את חומרי החיים שלנו, את הבטן הרופסת, את האיבר המדולדל, את הרגליים הכרותות, את הפטמה השלישית שאישה יפה לעולם תתבייש להראות למחזריה, את הבן שמת עוד ברגע שיצא מן הרחם - ויתקין מעמת אותנו בראש ובראשונה לא עם מושאיו, אלא עם עצמנו, עם העובדה שגם אנחנו נוצרנו כפי שנוצרנו כתוצאה הודות לתאונה של הטבע, והתאונה הזאת – עבור האמנות – היא מהותה של כל בריאה