 |
/images/archive/gallery/134/674.jpg פרסומת מתוך אתר Consumer Freedom
 |
|
|
|
|
| הילה שרון נכנס לאתר "הארגון לחופש צרכני", ובאה לספר לכם שאף אחד, אפילו מקדונלד'ס, לא אשם שאתם שמנים וחולים |
|
|
|
 | דפדף בהרשת |  | |
הילה שרון
7/7/2004 16:20 |
|
|
|
|
|
|
|
המלחמה בהשמנה, מהפוטוגניות שבמלחמות של השנים האחרונות כנראה (בקרוב גם בערוץ ההיסטוריה?), נמצאת כידוע בשיאה, ועם ארה"ב כחוד-חנית היא נוחלת כצפוי ניצחונות על ימין ועל שמאל. אט-אט חודרים הסלט-רוטב לייט-משקה דיאטטי לרשתות המזון
המהיר, חלופות דלות קלוריות מפומפמות באינטנסיביות, ולמאכלים העתירים – למעט אלה שבפרסומות – נותרות רק טקטיקות מהמחתרת. הופ, הם מזנקים עליך כלוחם גרילה מיומן, עושים מה שעושים ונבלעים בחושך.
על רקע אלה, המשימה של "הארגון לחופש צרכני" האמריקני, על שלוחתו המקוונת, נראית די יומרנית: לא עקיצות מהצד או הישגים קלים, הוא רוצה את דרך המלך. הלאה ה-FDA על מספריו המפחידים("400 אלף אמריקנים מתים מדי שנה מסיבוכים של השמנת יתר; הנזק מהשמנת יתר לכלכלה האמריקנית: 117 מיליארד דולר בשנה"), תנו לאכול בשקט. היות שמדובר בקרב אבוד כמעט, לא נחסכים פה אמצעים; בעוד שבימים כתיקונם האתר לא מפלה בין מתנזרים (בשר, קפאין, "אמהות נגד אלכוהול") ומשתדל לסקול את כולם, עכשיו הוא מכוון כמעט את כל חציו לעבר "משטרת ההשמנה" (או במקור: "כשמשטרת ההשמנה נכנסת לך לצלחת, יו דונט טייק איט לאינג דאון! זה האוכל שלך! זו השתייה שלך! זה החופש שלך!").
התוצאה, ראשית לכל, פוטוגנית. יש גם מלל, חלקו ראוי להצצה (האתר טוען, למשל, כי הרופאים עצמם מודים שקשה עד בלתי אפשרי לבודד גורמי מוות, כך שהטיעון על מספר המתים מהשמנה מנופח, וממילא – גם הטיעון על נזק לכלכלה האמריקנית). ועדיין, עיקר כוחו באמצעים הגרפיים. יש בו חמ"ל של מודעות מוכנות להפצה (למקרה שתאגיד ענק יחליט לרכוש אותן?), קריקטורות, הפניות טיזיות ("ארנולד שוורצנגר – שחקן, מושל, פטסו?"; "תום קרוז – הוטטטי או פאאאטי?") ושני משחקים מוצלחים. האחד מציע לגולשים לחשב את ה-BMI שלהם, הקריטריון המקובל כיום לבחינת מסת גוף תקינה, ולגלות עם מי הם חולקים קטגוריה (וויל סמית, בראד פיט או שאקיל או'ניל). השני, שנולד בעקבות התביעות נגד מקדונלד'ס, מציע לבחור במצוקה כלשהי – "אני שמן מדי", "מתקשה להשיג דייט" או "אני בחובות", ולקבל, בלחיצת מקש, רשימה של נתבעים פוטנציאליים: "חניכות הצופים והעוגיות שלהן", "תעשיית הדיאודורנטים (ל"מתקשה להשיג דייט")" או "הדוור, שהיה מוכרח לשלשל לי לתיבה את הקטלוגים המפתים האלה ("אני בחובות")".
כיוון שהאתר בכל זאת משתייך למסורת הליברלית, ושופע ערכים כל-אמריקניים, אין מה לחפש אצלו ניסיונות פינצ'ור של השיטה עצמה. לא תמצאו בו, למשל, את הטענה שהשאיפה לרזון – ההצלחה, התסכול, ההתעסקות בכלל – מפרנסת לא מעט ספקים (יצרני מזון, אופנה, תקשורת. אהלן), ושכמיהה מתמדת, לא מסופקת, היא המצב הצרכני האידיאלי. עם זאת, האתר כן עולה על משהו. מבול היצרים שהוא חושף (ומוסיף לו) קצת גדול על נושא נייטרלי כמו מזון. מה מעורר אותם: תאוות פרסום, כוח, אגו (של עורכי-דין כמובן)?
ומאיפה חדוות המדידה? הייתכן שהיא עצמה מרגשת? פיזית? או שזה הרפרור לגוף שמתחת, שהופך כך לגיטימי, אפילו בשביל להיכנס לפריים-טיים?
את התשובות לא תמצאו ב"ארגון לחופש צרכני". היות שכך, ההמלצה היא להתייחס לאתר כאל מזון מהיר: תבואו, תיהנו, תלכו. אבל אם תתבססו רק עליו - התוצאות עליכם.
-----
אתר הארגון לחופש צרכני נמצא כאן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
על "אמש באינטרנט"
|
|
|
 |
|
|
|
מדי שבוע נבקר כאן אתר אחר, ונפרק אותו משל היה תופעה תרבותית, ולא רק ממשק ועיצוב. המדור יתפרסם מדי יום רביעי. | | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
