 |
/images/archive/gallery/224/604.jpg
עיבוד מחשב: גל חן  |
|
|
|
|
| ד"ר שולמית אלמוג חושבת שהרבה מהכעס על דואר הזבל נובע מהמטאפורה המאיימת והמוטעית "דואר זבל" |
|
|
|
 | דפדף בהרשת |  | |
ד"ר שולמית אלמוג
19/12/2004 16:55 |
|
|
|
|
|
|
|
ניסיתי לבדוק מהיכן נובעים הכעס, העוינות והטינה של רבים כל כך, גם שלי, נגד התופעה המכונה "דואר זבל". ניסיתי להבין מה בעצם רע כל כך בדואר הזבל. לאמיתו של דבר, מלאכת
המחיקה של הודעות לא רצויות נמשכת שניות. לפעמים, למרות התווית השלילית, מגיע אל המשתמשת מידע מועיל או מעניין, ולעיתים הצעה עסקית ששוגרה באמצעות "דואר זבל" מתגלה כרצויה. עוצמת הזעם, אם כן, לא הולמת את רמת הטירחה או אי הנעימות. מניין, אם כן, נובע הזעם?
אני מבקשת לטעון כי לפחות בחלקו, הוא נובע מכוחה המפתה רגשית של המטאפורה. הדחף לעשות שימוש במטאפורה במציאות דיגיטלית הוא מובן. מדובר בתופעה חדשה, חובקת-כל, שאך טבעי הוא הרצון להמשיגה באמצעות מונחים ומשעולי הבנה ידועים וברורים. מטאפורת היסוד בהקשר זה היא האינטרנט כמקום, כחלל, כ-space. נכון, מחוור לנו היטב כי מדובר במקום מיוחד או בחלל מיוחד, אבל ברגע שמהותה הבסיסית של הרשת מוגדרת באמצעות מונח מוכר, אנו יודעים פחות או יותר מה לפנינו. האינטרנט הופך לחלל נתפש.
אם מדובר בחלל, אפשר להמשיג איך מתקדמים בתוכו (גולשים), מהם ציוני הדרך שעשויים להנחות אותנו באשר למיקומנו בתוכו (חלונות, אתרים), איך הוא מחולק (דומיין), ואיך מעבירים בתוך החלל הזה מידע: באמצעות מכתבים, האופן שבו מועבר מידע בחלל הרגיל, המוכר; אלא שהמטאפורה המותאמת למצב הדיגיטאלי היא תוספת ה-e ל-mail , או תוספת ה"אלקטרוני" לדואר. ובהזמנות זו מתווספת גם מטאפורת החילזון לדואר הרגיל (snail mail). וליתר ודאות וביטחון צצה לה גם מעטפה הקטנה, הדימוי הוויזואלי המתלווה לכל מסר שמגיע באמצעות הדואר האלקטרוני.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
דימוי של דואר. צילום: אלכס פיורה
|
|
|
 |
|
 |
|
הכבישים הפתוחים של הרשת
|
|
|
 |
|
|
|
האם המטאפורות האלה נוצרות מעצמן?
לפעמים הן פרי הברקה אישית, כמו "סייברספייס", מונח שהמציא ויליאם גיבסון ביצירת המדע הבדיוני שלו, "נוירומנסר". גם הביטוי "spam", המונח האנגלי לדואז, שמקורו במערכון של מונטי פיית'ון, הוא יוצא דופן בחוט ההומור שנקשר אליו, אשר לרוב נעדר מהמטאפורות החגיגיות של האינטרנט. אבל בדרך כלל, מטאפורות המרחב הנקשרות לאינטרנט נגזרות מאתוס אמריקאי מסוים, ומשרתות את אותו אתוס ואת מנגנוני הכוח והשליטה הקיימים שקשורים אליו. מדובר במטאפורות שמקבעות את האפיסטמולוגיה הקיימת ואת מי שקיומה ומצב הדברים הנורמטיבי שקשור אליו נוח להם. בדרך כלל מדובר בכוחות כלכליים ופוליטיים קיימים ודומיננטיים.
כך, את הצלחת מטאפורת אוטוסטרדת המידע – Information Superhighway – נוהגים לייחס למי שהעלה אותה לראשונה בקמפיין לסגנות הנשיאות ב-1992, אל גור. אולם, כפי שמצא החוקר לסטר פייגלי, היסטורית השימוש במטאפורות תעבורתיות נוטלת אותנו כמה עשרות שנים אחורה, אל שנות החמישים של המאה הקודמת, בהן הוקמה בארצות הברית מערכת ה-Interstate Highways, מערכת אוטוסטרדות שאפתנית שלוותה ברטוריקה פוליטית נלהבת. הנשיא קלינטון, בנאום שהתייחס לחוק חדשני, ה-Telecommunications Act מ-1996, דיבר על האנלוגיה בין שתי המערכות הללו של תנועה בחלל. החוק החדש, הוא אמר, יפעל באותו רוח שבה פעל החוק מ-1957 שאיפשר את הקמת מערכת האוטוסטרדות, ויגרום ליותר אמריקאים מאי פעם להיות קרובים יותר אלו לאלו מאי פעם.
רטוריקת אוטוסטרדת המידע, אם כן, ממשיכה מסורת של מיתולוגיה אמריקאית של דרך פתוחה המשתרעת למרחבי אינסוף, חופש תנועה במרחב ואפשרויות בלתי מוגבלות. בשני המקרים מדובר, לכאורה, בהישג אמריקאי של קידום רווחה אישית וקולקטיבית ודמוקרטיה במיטבה. אולם בשני המקרים, המטאפורה האופטימית, המחוייכת ומרחיבת הגבולות היא רק חלק, ואולי לא החלק העיקרי, בתמונה מורכבת הרבה יותר, שבמרכזה לא תנועה חופשית אלא תנועה הנחזית להיות חופשית, אבל בעצם היא מוגבלת, חוסמת ומתוחמת בהתאם לאינטרסים שרובם נסתרים מעין הציבור.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דימוי של רשת. צילום: אלכס פיורה
|
|
|
|
|
|
|
מטאפורות נגד כוחות חתרניים
|
|
|
|
|
|
|
הדברים מובילים לעבר הרהור מחדש בעמדה הנפוצה כל כך, הלכאורה מובנת מאליה, באשר לדואר הזבל ובמקורות עוצמת הזעם שהתופעה מעוררת, לפחות כשמדובר בנו, הגולשים ה"פרטיים", להבדיל מכעסם ה"עסקי" של מעבידים, תאגידים וכיוצא בהם. ייתכן שלפחות חלק מהזעם כנגד התופעה שאותה אנחנו מכנים בשם הטעון "דואר זבל" נובע מכך שהיא פורמת את הכוח המארגן והמרגיע שיש למטאפורת הבסיס: אימייל, דואר-אלקטרוני. אם מטאפורת הבסיס, "דואר אלקטרוני", מרגיעה, נותנת תחושה של שליטה וקניין, השינוי שלה – "דואר זבל" – מאלץ אותנו להתעמת עם תחושה של אובדן ה"כאילו" שליטה ב"כאילו" מרחב האינטרנטי.
"הרוח הרעה" שבמטאפורה מדריכה, אולי, גם את הכיוונים הנורמטיביים המסתמנים. בהצעת חוק בעניין זה לא נעשה שימוש בכינוי "דואר זבל" אלא בתיאור המעודן יותר "פניות בלתי מוזמנות", אולי מטעמי תקינות לשונית מקובלת בשפה חקיקתית, אבל דומה שהשראת המטאפורה עומדת ברקעה.
כדאי לחשוב את מי משרתת מטאפורת הבסיס של האינטרנט כמקום, כחלל, ולמי מסייעות מטאפורות המשנה שמולבשות עליה. האם קודם כל אותנו, המשתמשות והמשתמשים? ספק רב. יתכן שהמהלך הוא כזה שאם המטאפורה הראשונית, ה"טובה", כמו "אימייל", כמו "חלונות", כמו "Information Superhighway", מתחילה לשרת כוחות חתרניים, או כוחות שמפריעים, ולו באופן צנוע, לענקי השוק במלאכת גריפת הרווחים, נערך שינוי של המטאפורה, כשם שארע למטאפורת הדואר האלקטרוני.
הזעם של ביל גייטס כנגד ה"ספאם", המטאפורה הרעה, המשבשת את אפשרות השליטה האבסולוטית של מיקרוסופט במרחב, הוא מובן על רקע זה. ייתכן שאם היתה התופעה, מתחילתה, זוכה לשם אחר – למשל, "דואר אלקטרוני משני" או "דואר מציע" – היחס הבסיסי שלנו אליה היה שונה. וייתכן ששם אחר אכן הולם יותר את מהות התופעה.
השורה התחתונה: כאשר באים להסדיר את דואר הזבל נורמטיבית, ומבלי להביע כאן עמדה בשאלה אם יש או אין צורך בהסדרה כזו, אל לנו להיות שבויים רגשיים של כוחה המארגן והמרגיע, אבל גם המתעתע, של המטאפורה "הטובה", אבל גם לא שבויים הנתונים לאיומיה של המטאפורה ה"רעה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אודות הכותבת והמאמר
|
|
|
|
|
|
|
ד"ר שולמית אלמוג היא מרצה בכירה בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה, ושוקדת על כתיבת ספר על השפה של העולם הדיגיטלי והשלכותיה על שדה המשפט. המאמר מבוסס על דברים שנשאה בכנס "דואר או זבל?" שערך בשבוע שעבר המרכז למשפט וטכנולוגיה של הפקולטה בשיתוף איגוד האינטרנט הישראלי.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
