ראשי > הרשת > נט. ארט





המטורף הזקן
סטאניסלאב צוקלסקי הוא הגאון שאף אחד לא אמור לזכור. אשר שכטר גואל אותו מהנשייה
  אשר שכטר
6/2/2005  13:34
התנצלות: הטור לא פורסם ביום שישי, כמתוכנן, בשל תקלה טכנית. עם הקוראים הסליחה.
 
בדברי ימיה של אמנות המאה- ה20, ודאי יסוכם פועלו של הפסל והצייר הפולני-אמריקאי סטאנילסאב צוקלסקי בהערת שוליים קצרה (בהינתן האפשרות הקלושה שבכלל יצוין), ושלא בצדק. שלא בצדק, כיוון שמעטים האמנים, במאה ה-20 וגם במאות שלפניה, אשר השכילו להחצין וללטש לידי מופת יקום פנימי כה מורכב, כה עשיר, כה מפורט וכה מהפנט כמו זה שהציג ושכלל – ובמשך יותר משבעה עשורים! – צוקלסקי; אמן אשר נכנע ביודעין ובאהבת אין-קץ ליצר ההרס העצמי שלו, והוענש עד שכמעט ונשכח בשל כך.
 
***
חידה אחת ניצבת מעל כל יתר החידות האחרות, האופפות את דמותו האניגמטית ממילא של צוקלסקי. ותהייה זו חזקה מהן, דווקא בגלל שאינה נובעת בהכרח מקורותיו של צוקלסקי האדם, מרתק ומכשף ככל שיהיה, אלא (גם) מן המבט הראשוני, הבתולי, בעבודותיו, ללא כל ידע קודם אודות יוצרן, על סמך ההיכרות האינטימית שבין איש ליצירה טרייה, שבין צופה לבין האמן העלום אשר יצר את הפסל. תהייה זו בולטת מכל אחיותיה, גם כיוון שהיא הצורמת ביותר, המתבקשת ביותר מן השילוב שבין יצירת-מופת לבין שם לא-מוכר: מיהו, לכל הרוחות, האמן הזה? מדוע שמו אינו נישא בפי כל? כיצד זה שפסליו ורישומיו אינם נמכרים במספרים שוברי-שיא במכירות פומביות? ולאחר בירור קצר: כיצד זה, שכל מאמר ומאמר העוסק ביצירתו טורח להפליג בשבחי הגאונות המזוקקת, הניכרת מכל פרט קטן בה, ואף על פי כן לעולם היא איננה מוזכרת בד בבד עם אלו של בני-זמנו המהוללים, אמנים כג'ויס, פיקאסו וקנדינסקי?
 
זוהי, אם כן, החידה העיקרית המכתרת את דמותו המסוכסכת ורבת הסתירות של צוקלסקי: גאון אלמוני אשר הולל כקול ייחודי ומרתק עוד בנעוריו; יוצר אשר עוד טרם שמלאו לו 45 כבר הוכר ע"י מולדתו כגדול אמניה החיים; אמן אשר, בהיותו בן ארבעים בלבד, כבר נחנך מוזיאון על שמו; פסל אשר עד לשנתו השלושים כבר עלה בידו להיות מושאם של חיבורים, יצירות ומונוגרפיות, אך גם זקן נרגן וחולה, אשר סיים את חייו כשהתפוגג לאיטו בדירת חדר וחצי עלובה למראה בשוליה העגמומיים של קליפורניה – מנודה, נשכח, אנונימי.
***
ישנם רבים המשיבים לתהייה זו בהצביעם על אישיותו של צוקלסקי (אשר חלק מתייחסים אליו כמשוגע, וחלק כאקסצנטרי): אישיותו של גאון ללא-עוררין שידע היטב את ערכו, אריסטוקרט אגוצנטרי ותוקפני, נפיץ ונכון-תמיד לעימות, אשר דאג לחרב במו-ידיו כל סיכוי שהיה לו – והיו לו רבים – לפתח קריירה משגשגת בהתפרצויות של זעם והטחת עלבונות ארסיים, אדם שידע שהוא עליו והתייחס לאחרים – אפילו לאוהביו – בהתאם לכך; אמן בכל איבר מרמ"ח איבריו, אשר היה זר לעולם והעולם היה זר לו בכל דרך אפשרית, וגם בכמה אשר נרשמו על שמו לאחר שטרח וסלל אותן. מנגד, ישנם אלה הטוענים כי אישיותו החריגה, על כל מוזרויותיה הברורות, לא הייתה אלא פועל יוצא של עבודתו הגדולה, היוצאת-דופן בעושרה ובהתכוונותה, וכי הסיבה לאלמוניותו היחסית בקרב בני-דורו נבעה לא (רק) מאישיותו ההרסנית, הערוכה-תמיד לקרב, אלא גם (ובעיקר) מאי-יכולתם להתמודד עם עוצמתה הבוטה של אמנותו, אשר הייתה כה מחושבת, כה מדוקדקת לפרטי-פרטיה, כה אידיוסינקרטית ובלעדית לו וליצירתו בלבד, עד שפוספסה לחלוטין והושלכה לצד, אל שוליו המזוהמים, העזובים ונעדרי-התהילה  של הכרך המודרני: אמנות של עולם אחר, חיצוני ומקביל לזה הנורמאלי; אמנות למעטים, יחידי-הסגולה אשר ניחנו ברגישות המירבית, העילאית, הנדרשת כדי להבין ולהכיל אותה. זהו גם ודאי הטיעון שצוקלסקי עצמו היה בוחר להציג, לו היה חי כדי להציעו עכשיו.
 
***
אך תחילה, אל האיש. סטאניסלאב צוקלסקי נולד בוורטה, פולין, ב-1893. סיפור מימי ילדותו מספר, כי כשהיה בן שש נשלח הילד ע"י אחד ממוריו למשרד המנהל, כעונש על כך שגילף עיפרון בכיתה, אך כשבחן המנהל את העיפרון לא רק שלא הענישו, אלא גם קרא לאנשי העיתון המקומי כדי שיכתבו על הפלא הרך: מסתבר שסטאניסלאב הילד לא השחית את העיפרון לחינם, אלא הצליח לחרוט עליו – במידה לא-שכיחה בכלל של כישרון – דמות זערורית, כמעט מושלמת. כנער, כבר גרף צוקלסקי שבחים ומדליות לרוב באקדמיה לאמנויות של העיר קרקוב.
 
בשנות נערותו המאוחרת היגר לארה"ב והשתקע בשיקאגו, שם התערה באוכלוסיית האמנים המקומית ופיתח קשרים עם רבים, ביניהם בן הכט וקארל סאנדבורג. שתי מונוגרפיות רחבות, העוסקות בדמותו, פורסמו באותן השנים, שנים של הכרה לא-מעטה, דוחק נזירי ושפעה אמנותית יוצאת דופן. בספר זיכרונותיו, תיאר בן הכט את צוקלסקי בן העשרים כצעיר מורעב, שרירי ואריסטוקרטי, יוקד בוז ותיעוב קולני למדי כלפי כל מי ומה שהחשיב לנחות ממנו. כך למשל, כשמבקר אמנות ידוע-שם הואיל וכיבד בנוכחותו את סדנת האמן, שגה הלה כשנגע בקצה מקלו באחד הפסלים, דבר שגרם ליוצר הצעיר לרתוח מזעם. בפראות, חטף את המקל מידו של האורח, שבר אותו והשליך הן אותו והן את בעליו אל הרחוב; זו הייתה דרכו לנהוג בכל מבקר אמנות שנקרה לדרכו, גם – ואולי במיוחד – אם היה זה מיטיב פוטנציאלי. כמובן, התוצאה המיידית היה מותה המהיר של כל אפשרות להתקדמות מקצועית או כלכלית, אך צוקלסקי- מיזנתרופ מטבעו – הגיב באדישות והמשיך לעבוד וליצור בקצב חסר-תקדים, מתוך אמונה נחרצת שעליונותו היצירתית תוכל להביס את החרם התרבותי הלא-רשמי שהוטל עליו.
 
בשנות ה-30' זכה לעדנה, כאשר מולדתו פולין הכריזה עליו כ"גדול אמניה החיים", ואף הצטיינה וייבאה אותו – יחד עם כל עבודותיו – אל העיר קטוביץ', היכן שהחל להיבנות מה שיועד להיות "מוזיאון צוקלסקי". כבוד גדול מזה אי אפשר היה להציע לאמן הצעיר, אשר חש כפולני כל ימיו והשתוקק לחדש את הקשר עם מולדתו האהובה משך כל שנותיו באמריקה. אך גם כאן, כבכל תחום, התעקשה המציאות לטפוח על פניו, והמוזיאון נחרב עד היסוד באחת מהפצצותיו הראשונות של חיל האוויר הגרמני על פולניה. כל עבודתו עד אותה תקופה הושמדה או נבזזה, למעט עבודות ספורות ששרדו – מן היתר (מאות ואלפי יצירות) נותרו רק תמונות ועדויות, וגם זה בקושי. שבור-לב, חזר צוקלסקי עם אשתו לארה"ב, שם חי באלמוניות, בעוני יחסי ובדוחק עד מותו ב-1987, בדירה דלה, צפופה ומחניקה בבניין מגורים אפור ומוזנח בקליפורניה.
 
***
בשנים שלאחר המלחמה חידד את יצירתו ושכלל אותה, עובד כאחוז-דיבוק על אף (ואולי דווקא בגלל) ההתעלמות לה זכה מעולם האמנות והביקורת, אשר הוסיף להירתע ממנו. מספר מאפיינים ייחודיים, העתידים ליטול את הבכורה ולהפוך למרכז אמנותו, מוסיפים להתגבש – עבודתו הופכת לבוגרת, מורכבת, רגשית ופרטית יותר, שעה שבעולם החיצוני הוא מוקע כמטורף ונידון לשכחה, שוקע עמוק יותר ויותר באובססיה חדשה, אשר תתפוס מעתה מקום מרכזי בכל מאמר שיתייחס אליו: פסבדו-מדע אבסורדי ובדיוני בשם זרמטיזם, הגורס כי התרבות האנושית כולה מקורה באי באוקיינוס השקט שלאחר המבול התנ"כי של נוח.

לפי אותו זרמטיזם, האנושות מצויה במאבק נצחי בינה לבין צאצאיהם בני-התערובת של יטים (אנשי שלג) ובני אדם, אשר מנסים לשעבד את המין האנושי עוד מימים ימימה ובכוונתם למוטט את הציוויליזציה (כהוכחה, הצביע צוקלסקי על רוסיה). צוקלסקי עשה שימוש ביכולותיו המיוחדות כאמן כדי לאייר (בעשרות כרכים עבי-כרס) את התיאוריה שהגה, דבר שגרם להתעניינות מסוימת בה דווקא משום ערכה האסתטי הרב – התעניינות שהוא, כמובן, דחה בבוז תהומי ובחמת זעם. מבודד, בלהיטות אין-קץ וברעב תמידי, הוא הוסיף לעבוד, ואף הוסיף להרתיע אוצרים ובעלי גלריות נפעמים בכל הזדמנות שניתנה לו, כאילו כמעט ורצה להישאר בתא-הבידוד האנונימי.

ב-1971 הכיר את מיטיבו הראשון והאחרון – מו"ל קומיקס בשם גלן בריי, אשר שם לו למטרה להעניק לעבודתו של צוקלסקי את החשיפה הראויה לה. אך למרות היחשפותה ההדרגתית של יצירתו (בין היתר, בכתב-העת של רוברט קראמב: ווירדו), עדיין נחשב בעיני העולם כתימהוני חמום-מוח, במקרה הרע, וכמטורף מלהג במקרה הרע יותר. מה גם, שעל אף רצונו הכן לחשוף את יצירתו ולזכות סוף-סוף בהכרה, נדמה שלעיתים יצא מגדרו ואף נהנה לאשר ולחזק את הדעות הקדומות עליו: פעם אחת, כאשר נקבעה עבורו הרצאה, באולם שכור, מול קהל של שבעים איש, התרגש כל כך מן המעמד עד שהצליח – בארבע דקות בלבד – להעליב ולנכר את מרבית הקהל כלפיו. היו שם בדיחות גזעניות, שבחים מופלגים לנשיא ארה"ב באותה תקופה, רונלד רייגן, קיתונות של בוז רותח על האמנות המודרנית כולה, ופיקאסו בראשה, וכקינוח גם שפע מעורר-קנאה של הלצות הומופוביות. אך במפתיע הקהל, שציפה להרצאה מפיו של וטראן אלמוני למדי, אך מבריק, וכפתיח קיבל מנה גדושה של ניבולי-פה ועלבונות בנוגע לכל נושא שבעולם, מאמנות ועד פוליטיקה, בכל זאת נעמד – כשסיים צוקלסקי את ההרצאה – והריע לאיש הזקן, הרזה והמוזר הזה, אשר עורר כלפיו אנטגוניזם ברמה שתוכל לספק גם רפובליקה קטנה באפריקה, אך גם יראה והערכה אינסופית, כיוון שכיוון עצמו אך ורק אל האמנות, ולכן יכול היה לירות רק זלזול לכל עבר, מתוך קנאות וחרדת-קודש. בעולם המתמלא ברססי-גרפיטי וכוכבי-פופ עקרים, בטרור תרבותי המכפיף הכל לפזמוני המסטיק העליזים שלו, לא הייתה ברירה אלא להריע ולהריע ולהריע לאותו גאון בפעולה, לאותו מופת של אמנות שהתממש בשר ודם לנגד עיניהם, לבוש-חליפה ומוסווה היטב תחת מילותיו הארסיות של סטאניסלאב צוקלסקי.
***
סיפורו של צוקלסקי הוא בראש ובראשונה שירן המשותף, המלנכולי, של גאונות ושל החמצה: החמצתו של אמן מוכשר באופן כביר כל כך, עד שכישרונו אינו נתון במחלוקת; של יוצר מבריק אשר פנה לטירוף, לאובססיה ולהתנשאות, ובכך הרחיק את עצמו במודע מן העולם בכלל, ומעולם האמנות בפרט, אולי מתוך הכרה ששניהם – על כל הכלול בהם – חסרי תוחלת; פסל אשר צלל בלב שלם, בצער אך בלי שמץ של חרטה, אל תוך תהום הנשייה המאיימת לאכל כל יוצר בעל-חזון: האנונימיות; אמן ששקע בנדודים בין פיגומיה הפנימיים של יצירתו כדי כך, עד שלשום דבר אחר כבר לא נותר עבורו ערך; אמן אשר יצר ישירות עבור האלים, ובתוך כך פספסנו אותו אנו, בני התמותה; סיפור שתחילתו בניצני גאונות מבטיחים בבית ספר יסודי בפולין, וסופו בחור-שחור של בדידות ואכזבה בקליפורניה. אפשר גם לומר (וודאי יש האומרים) שסיפורו של צוקלסקי הוא לא יותר מסיפורו של משוגע, אגומניאק סוליפסיסטי שהביא את רוב צרותיו על עצמו, אדם חסר-טקט, גזען, פשיסט ומיזנתרופ אליטיסטי שדחה את העולם והעולם דחה אותו, ובצדק. המאשר את הטענה הראשונה הוא מבחן היצירה. אותו מבחן גם מעקר את השנייה מרלוונטיות.
 
 
***
יצירתו של צוקלסקי מאכלסת עולם ומלואו, חסר הבחנות בין פנים לחוץ, בין עליון לתחתון: הצדדים כולם, המראות כולם, מוארים ומוצלים כאחד, הזוויות כולן – עד לאחרונה שבהן – משרתות בה. היא עתידנית, בה בעת שהיא עתיקה; היא שייכת לעידן אחר, אשר אינו עתיד ואינו עבר, אי בודד השוכן מחוץ לחולות הזמן, אשר קיים עבורה באותה מידה שהיא מקיימת אותו. היא מושלמת-כמעט, מלוטשת במיטב מיומנותו של וירטואוז, אך בעת ובעונה אחת היא גם אנושית עד כאב, יפה דווקא בגלל שימת הלב השווה למעלותיו ולפגמיו של המושא. היא כוחנית, אלימה ומטלטלת, אך הטלטלה עדינה ושברירית כל כך, עד שמוחך ונפשך שניהם מבקשים להתנפץ בתוך גופך, לדקור וללטף את הפצע בעדינות התנפצותם, בד בבד שהם מחטטים בו. היא סוריאליסטית, בכך שהיא מעלה את התת מודע, על כל חידותיו הלא-פתורות, אל פני האדמה, אך בה בעת היא גם אקספרסיוניסטית, בכך שהיא מאמצת לתוכה את אימתו של העולם החיצוני ומשווה לה את עושר הדמיון של חלום הבלהות הסוריאליסטי.

בו בזמן, שוכנים בה העתיד והעבר, האמת וההזיה, החיים והיצירה, היוצר והמוזה. אלה לצד אלה, היא מאכלסת את תהפוכותיה הפוליטיות של המאה ה-20  ואת תהפוכות נפשו של האמן, המשלם ביצירתו על הרפתקאותיה האידיאולוגיות של המאה, מבלי שגבול כלשהו יוכל, ינסה או יצליח להפריד אותן. חיים בה המאבק, והמנוחה, הניצחון וההפסד, דיוגנס הממלמל, הרזה והקודח לצד יהירותם גבוהת-המצח של גברי קליפורניה. אמנות זו היא פרשת-דרכים, צומת-מכריעה ונקודת-מפנה, בה בעת שהיא התגלמותה המסותתת, מתוחת-השריר – הפועמת כקצב פעימותיו של האזמל – של הדילמה: האם להיכנע לדחף להתקבל אל תוך העולם, או שמא לדחף הנגדי, האינסטינקטיבי, לדחות אותו. זעקתה היא אחת, והיא מהדהדת אל תוך עצמה. מתקיימים בה גם האמן הרעב, הצעיר, הזועם והגאוותן, המוכן להצית את העולם כולו באש הגיהינום ולו רק כדי להענישו עונש הולם-למחצה על הקהות, הסכלות והשגגה שבו, וזה ליד זה חיים ובועטים בתוכה גם האמן המטורף, טרוט-העיניים, הקודח בפרצי-יצירה תובעניים לילה אחר לילה, ללא ארוחה או דקת שינה, וגם האמן הזקן, הנשכח ונחנק בדירה עלובה, כמה להכרה המבטיחה כל כך לה זכה רק לפני כמה עשורים, בעולם אשר בינתיים נמחק, אך עדיין דורש שהעולם יתיישר לפי מידותיו, ושיכיר בו כשם שהוא מכיר בעצמו, נאחז באשליה ובחלום כבשתי קרנות מזבח ורואה בעיניים כלות כיצד רססי-גרפיטי עלובי יכולת מועלים לדרגת רבי-אמנים תחת חסותה הנקלית של איזו אג'נדה תורנית, שעה שהוא – הגאה, היודע היטב את ערכו – מתייסר מדי לילה בשיטוטים בין ענני הערפיח המצחינים של הכרכים המודרניים, נרקב לאיטו בדירת חדר צפופה ודוחקת כאילו נידון לצפות בבני-דורו המוכשרים-פחות זוכים להוקרות ולפרסים המכלכלים עבודות הנחותות בהרבה מזו שלו, לנצח.
.
זוהי יצירתו של גאון, של אמן ושל איש-חזון מטורף, עיוור לדרכיו של עולם מתחדש, המשתנה ומשיל את עורו ללא הרף: יצור נדיר, אשר נהוג לחשוב כי נכחד, סיפור-אגדה חסר זמן שהעולם יכול היה רק לנהוג כעיוור כלפיו. זוהי גם אמנותו של אדם מבולבל, יוצר בחסר-עליון, אדם אשר עיניו היו הידיים, הרואות לתוכו ומפסלות את האבן – אלמוני רואה-כל, היודע לתאר עולמו המסוכסך של היחיד, המוכנע ע"י העולם שוב ושוב והולך אל השאול בצעדים מדודים, מדי יום, מבלי לדעת – ולו פעם אחת – את טעם ניצחונו של מרד. זהו פריו של האמן, ההורס את עצמו ונוטל פיסות-פיסות מבשרו החי, כדי להשתמש בהן כחומר. בגוף, בעולם, בכאב, בשכחה, באדם, זוהי עדות למאבק – מאבק היד כנגד עצמה, לחיים ולמוות. זוהי לא אמנות של שלום, לא של יופי-עקר וסביל, לא של רוגע, לא של שהות פציפיסטית המתיימרת להיות מוארת. זוהי יצירה של מאבק תמידי, אכזר, של פעולה עד-קץ ושל שקיעה אפלה, של בנייה ושל הרס. זוהי אמנות של כוח ועוצמה, ושל גבולותיהם, זוהי אמנות של חולשה – ואינסופיותה, של אימה ובריאה ושל התפוררות כואבת. זוהי אמנות הנאבקת כנגד עצמה, המתפלשת בסחי, בתהילה ובאבן, מכה בעצמה ושולחת מלאכים, שיכריזו על בואה שעה שהיא מגיעה להצית את גן-עדן. זוהי האמנות, המעירה את עצמה – בעזרת שברי גאונות וניצוצות של שירה - לחיים.
נט.ארט
המדור, המתפרסם מדי יום שישי, חושף אמנים שלא היינו פוגשים אילמלא הרשת.
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
ב-1971 הכיר את מיטיבו הראשון והאחרון – מו"ל קומיקס בשם גלן בריי, אשר שם לו למטרה להעניק לעבודתו של צוקלסקי את החשיפה הראויה לה. אך למרות היחשפותה ההדרגתית של יצירתו (בין היתר, בכתב-העת של רוברט קראמב: ווירדו), עדיין נחשב בעיני העולם כתימהוני חמום-מוח, במקרה הרע, וכמטורף מלהג במקרה הרע יותר