 |
טוביה זליקוביץ' ברקוביץ' מעולם לא פגש את בתו, מרינה הר, לא החליף
איתה מילה, אפילו את תמונותיה לא ראה. את עידו הר, נכדו, לא פגש, לא שמע את שמו וכלל לא ידע על קיומו. אלא שעידו ידע שיש לו סבא, קצין בצבא האדום שנטש את סבתא ריבה לפני כמעט שישים שנה כשהיא בהריון ונעלם בסיביר. הר היה נחוש בדעתו לחפש את האיש.
עבור מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם, "חיפוש" שווה "גוגל", אבל הר, בוגר לימודי קולנוע ב"סם שפיגל" ויוצר הסרט "סבא סיביר", לא היה אחד מהם. "בתחילת החיפושים נסעתי ללטביה, שם כל הסיפור התרחש", סיפר לי. "הלכתי לארכיון הצבא האדום, ארכיון מלחמת העולם השניה, ארכיון הסוכנות היהודית, כל מקום אפשרי שיכול לתת קצה חוט. מילאתי טפסים, וכשהסרט כמעט היה מוכן, אחרי שמצאתי את הסבא וחזרתי משם, הגיעו תשובות מהארכיונים שלא מצאו שום דבר. באינטרנט זה לקח ערב אחד, להם זה לקח שנה וחצי".
"אני למדתי את האינטרנט דרך הסיפור הזה", הוא מתוודה. "היום, עוד לפני שאני פותח את העיניים אני פותח את המחשב. עד אז, לא נעים להגיד, בקושי מיילים ידעתי לשלוח. זה התחיל מאיסוף נתונים הכי בסיסיים על סיביר. לא היה לי קצה חוט. חיפשתי ספר טלפונים, ואני לא יודע רוסית. נתקלתי בהמון נתונים וסטטיסטיקות, אבל לא קשורים".
כשהמנועים איכזבו, עבר הר לאנשים המקוונים: "לאט לאט גיליתי את המסנג'ר. עשיתי חיפושים כדי להעלות אנשים מסיביר. עשיתי בחיפוש 'סיביר' בגילאים שלי, השתמשתי הרבה באייסיקיו. התחלתי לדבר עם האנשים, אבל שום דבר משמעותי לא יצא מזה, כי גם מי שרצה לעזור לא יכל".
ובכל זאת, הר מצא את אנדריי מוקלנין. "האינטרנט היה איזושהי יריה באפלה. איך אני מתחיל לדבר עם מישהו בלי שינפנף אותי, ואז מבקש ממנו אם הוא יכול לעזור לי. אנדריי הוא האדם השביעי או השמיני שדיברתי איתו. הבחור הזה גם מתעסק בקולנוע ומדיה, ויותר שוחה ברשת ממני. הוא היה מחובר למאגר נתונים, אני לא יודע אם זה משהו ברמה של CD של דפי זהב או דרך הרשת, אבל הוא באמת איתר את כל האנשים ששמם ברקוביץ' בסיביר, עם כל הטלפונים. ואז ביקשתי ממנו לראות אם נמצא שם השם של הסבא, והוא אכן היה שם. הוא לא ידע להגיד לי אם זה אומר שהוא בחיים, או שסתם הקו היה על שמו. הוא מאוד עזר בקטע של להשיג את הנתונים. היינו בקשר מאוד, ככה... דיברנו הרבה מאוד, שיתפתי אותו בדברים שקורים".
מרינה, אמו של הר, התקשרה למספר שמוקלנין סיפק, ולטלפון ענתה אחותה החורגת, בתו של הסב טוביה מנישואיו המאוחרים. האחות דיווחה לסב על השיחה, והחלה בהתכתבות עם מרינה, שהובילה בסופו של דבר למפגש טעון של מרינה ועידו עם הסב ומשפחתו בסיביר. הר נפגש גם עם חברו לצ'ט. הם עדיין בקשר מדי פעם במסנג'ר, והר אף הזמין אותו לבקר בישראל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
צילום מהסרט
|
|
|
 |
|
 |
|
צ'ט עם היעקב אילון של לטביה
|
|
|
 |
|
|
|
"כשנסעתי ללטביה עשיתי עבודת הכנה ויצרתי קשרים באייסיקיו, פגשתי שלושה אנשים שעזרו לי שם", מספר הר. "התכתבתי שם עם מישהו, ואחרי כמה פעמים שצ'וטטנו, התברר לי שהוא היעקב אילון של לטביה, מגיש החדשות מספר 1 שם. אני יושב איתו בבית קפה וכולם מסתכלים. פגשתי עוד איזה מישהי מאוד מתוקה, חיפשתי בתחביבים מישהו שמתעניין בקולנוע או משהו כזה. היא פגשה אותי שם, לקחה אותי לכל מיני מקומות, למשרד הזה ולמשרד הזה, עזרה לי לצלם. אבל עם האנשים האלה לא נשאר קשר".
הר, שכאמור לא הכיר את האינטרנט לפני "סבא סיביר", הפך אותו לכלי עבודה עיקרי: "עכשיו אני מתעסק בכמה פרויקטים אחרים, והיום אני קודם כל בודק באינטרנט. אם אני צריך נתונים, תחקיר לפרויקטים – הכל מתחיל משם, דרך אתרים ואנשים. עשיתי תחקיר על משהו במוסקבה, וחיפשתי דרך ה-MSN אנשים שעלו לארץ וחזרו למוסקבה. אני שולח ל-20 איש, יש שלושה שחוזרים, מתחיל איתם שיחה ויש דיאלוג. אם לפני זה הייתי מנסה הכל ואז לא היתה ברירה והייתי נכנס לאינטרנט, היום זה הפוך. רק אם אני לא מצליח באינטרנט, וזה קורה לפעמים, אני חוזר לארכיונים המאובקים של העיתונות".
"גם אמא שלי נכנסה לזה חזק, דרך הסרט. לא רואים את זה בסרט, אבל כל התקשורת שהיתה, כל המכתבים בין אמא שלי ואחותה זה מכתבים באינטרנט, וגם המכתבים מהסבא – הוא הכתיב לאחות, והיא שלחה את זה באימייל. אמא שלי נכנסה לזה והיום גם היא חיית אינטרנט".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פרטיו של הסב. צילום מהסרט
|
|
|
|
|
|
|
החום הווירטואלי והמציאות הקרה
|
|
|
|
|
|
|
"כבר בהתחלה התחלתי לצלם, גם בלי ההבנה שיהיה סרט, אבל עם פנטזיה, מתוך תקווה שיהיה סרט בסוף", אומר הר. "אני חושב שההבנה שהכל עלה מדרגה ושאני באמת הולך לעשות מזה סרט, היתה ברגע של הגילוי שהסבא בחיים. ברגע שהוא [מוקלנין] מצא את השם, אנחנו התקשרנו. משם הבנתי שיש פה עניינים מורכבים ושאני הולך לעשות מזה סרט".
הסרט, "סבא סיביר", מוקרן בימים אלה בקולנוע לב בדיזנגוף סנטר. שחזורים של הווידאו-צ'טים של הר עם מוקלנין מופיעים ממש בתחילתו [לצפיה, WMV]. לקראת הסוף מצולמים הר וסבו ברחוב סיבירי, נטולי שפה משותפת בכל המובנים, העיניים הרעבות של הר לא מעזות להישיר מבט לאלו של הסב. הניגוד בין הכפור התוך-משפחתי במפגש פנים-אל-פנים לבין החמימות והנכונות לעזור לזר מוחלט שבצ'ט הווירטואלי פשוט חורך את הלב.
"זה נורא מורכב, הסיפור הזה עם הסבא", אומר הר, שבסרט מופנמותו מופרת לעתים נדירות על ידי דמעות. "אני יכול להגיד שהיה לי איתו קושי מאוד גדול. הוא כביכול ניסה להרעיף עלי חום ואהבה, והיה לי נורא קשה עם זה. היה לי קשה עם הבנאדם שפגשתי שם. יש משהו באמת בשיחות אינטרנט. הוויכוח שיש על הכרויות באינטרנט, בין אנשים של 'אני בחיים לא', לבין אנשים ביישנים וסגורים שמצליחים שם ליצור קשר עם אנשים... אני בצד השני, אני מאוד מתחבר ומאמין בדבר הזה. הדוגמה היחידה שיש לי זה דרך הסרט, אבל יש משהו שגם נותן ביטחון, בעיני, באינטרנט ובמערכות היחסים האלה. אתה בבית שלך, בסביבה מאוד בטוחה, יש לך קצת יותר שליטה. בסיביר הייתי נורא חשוף מולו, זה מקומות שאין לך לאן לברוח. אין לי את הבטחון הזה".
שמו הלועזי של הסרט הוא "להמיס את סיביר". בשיחה מתועדת שקיים הסב עם מרינה על אמהּ, אותה לא ראה מאז הנטישה, הוא הבהיר ששישים שנה לא הספיקו להמיס את הקרחון בלבו: "ממני לא תוציאי דמעות". | | | | | |
|
