 |
ביום חמישי האחרון פרסם גל מור,
עורך מדור המחשבים של ynet, טור הקורא לתקשורת לגלות "יותר אחריות" כשהיא עוסקת בספאם. מור טוען בכתבתו כי אילנה דיין, מגישת התוכנית "עובדה", נפלה קורבן לרומנטיקה רובין הודית, והתאהבה בספאמר אמיר גנס ובמאבקו במיקרוסופט, בעוד שבמציאות אותו אמיר גנס הוא אויב החברה (ולפחות אויב החברה המקוונת).
גל מור רואה בחיבה הקלה שביטאה דיין כלפי גנס שטחיות "החוטאת למציאות באופן בלתי נסלח ממש". דיין אינה מבינה את המציאות לאשורה, משמיטה ראיונות, היא מטעה את הציבור. כפרשן ראוי של המציאות, מור אינו מסתפק בביקורת עמיתים הורסת, אלא טורח להציב את האמת האמיתית מול עיניו של הקורא, כשהוא מפריך "מיתוסים". עתה, כשהאמת ברורה, הספאם של גנס הוא סכנה אמיתית, ואפשר לחזור להלחם בו בשקט.
וגל מור אכן נלחם באמיר גנס, כעורך מדור כמו גם כבעל דעה. מדור המחשבים של ynet תחת גל מור נוקט בחד צדדיות מובהקת בטיפול שלו במאבק של חברות אינטרנט שונות נגד אמיר גנס. כך למשל לא טרח המדור של מור לדווח לציבור כי גנס השיב לכתב התביעה של מיקרוסופט בכתב הגנה. מדורו של מור התעלם גם מהצטרפותו של גנס לארגון Black List, והתחייבותו לשלם קנס אם לא יסיר מרשימותיו אדם שביקש להסיר את עצמו.
הגישה החד צדדית הזו של מדור המחשבים של ynet אינה מתקיימת מעצמה. לפני כמה חודשים, אחד מהפעילים נגד ספאם בישראל, עורך דין המייצג חברות אינטרנט רבות בישראל ומצוטט רבות כמומחה במשפט אינטרנטי בישראל, ניגש אל כתב NRG עידו קינן ושאל אותו אם הפך לדוברו של גנס. הסיבה לשאלה הקנטרנית היתה מספר כתבות שפרסם קינן, ובהן, שוד ושבר, מובאים דברים בשמו של אמיר גנס, כאילו היה בעל עניין בסיפורו, ולא איזו חלאה אותה יש להגביל לתגובה בת חצי פסקה בתום כתבה מתקיפה.
אותו עורך דין התרגל כנראה לטון המתיישב עם ענייניו ודעותיו. הטון החד צדדי הזה, שלדאבוני היה גם חלק מ"חיים ברשת" הנענעי בתקופה בה ערכתי אותו, הולך ונעלם לאט לאט מהעיתונות המכסה את האינטרנט בישראל. הסלידה האוטומטית וחסרת האבחנה מהמילה "ספאם" העבירה בתחילה את עיתונות הרשת על דעתה, אבל NRG, כמו גם "הארץ", עיתונאים כמו עידו אמין מ"גלובס" והנה גם אילנה דיין, החליטו לנטוש את דרך הסיקור המגויסת הזו. עתה גנס זוכה לאוזן הקשבת לצד שבט הביקורת. מן הראוי שגם גל מור ומדורו יצטרפו אל כוחות העיתונות המנסה להיות אובייקטיבית. כרגע, כשמור מאשים עיתונאים אחרים ב"פופוליזם", הוא רק מצחיק.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
ועוד מיתוסים
|
 |
|
 |
 |
 |
|
ולשם תחילת דיון, הנה כמה נקודות שכדאי לנסות ולהקפיד עליהן בסיקור הספאם בכלל, והספאם הישראלי בפרט. הפרכת מיתוסים, אם תואילו:
1. הספאם הישראלי מהווה אחוז קטן למדי מסך הספאם שמגיע לתיבת האימייל של הישראלי. בחודש האחרון הגיע הספאם דובר העברית לכדי 9% מכלל המטרדים, כשבחודשים שלפני כן היווה רק 5%. כלומר, כל מייל 20 הנוחת בתיבה שלנו הוא ספאם ישראלי. מטרד? בהחלט. מטרד בלתי נסבל? בהחלט לא.
2. חוקי הספאם בארה"ב ומחוצה לה הם תולדה של שימושים נלוזים בדואר-זבל, שאינם קיימים בארץ. הפצת פורנו לקטינים, מכירת סחורה גנובה ומזויפת, גיוס שולחי ספאם בשיטת פירמידה והונאות כספיות – הן הסיבה למלחמת החורמה שאסרו גופי האכיפה בעולם על ספאמרים. לו הספאם בעולם היה מתרכז בשיווק שירותים כלכליים, שירותי תיירות ופנאי ומכירות, המהווים למעלה מ-60% מהספאם העברי, ספק אם הספאם היה מוגדר אי פעם כעניינו של החוק.
3. פרסומות הן דבר מעצבן, ובכל זאת הן קיימות. הרעיון של מכירות מדלת לדלת, טלמרקטינג ותחיבת עלונים לתיבות דואר מקומם רבים. מי שרוצה לטעון נגד זכותו של מפרסם לפלוש אל המרחב הפרטי ללא הזמנה, ראוי שיטען נגד כל אלה. העיסוק בגנס כפושע-על רק כי נגד האחרים אין לנו כבר את הכוח להילחם, הוא הפופוליזם בהתגלמותו. את הטיעון כאילו הבדל עקרוני בין הצפת תיבת האימייל בפרסום ובין הצפת תיבת הדואר בפרסום נובע מתדירות השימוש בכל אחד מהמתקנים ידחה כל בר-דעת. אי אפשר לכתוב "כל מי שגוזל מאיתנו זמן במתכוון, מתוך אנוכיות, כדי לשרת את האינטרסים המסחריים שלו, ראוי להיקרא עבריין" ולהתעלם משיטות הפרסום האחרות.
צודק גל מור, הדיון בספאם ובלגיטימיות שלו הוא דיון מורכב. לכן מן הראוי שהתקשורת תנהג באחריות, תקשיב לכל הצדדים, ואולי אפילו, ירחם השם, תחשוב על העניינים קצת בעצמה, ברצינות ומתוך רצון להגיע לשורש הבעיה.
|  |  |  |  | |
|