 |
/images/archive/gallery/250/310.jpg עלמה.
צילום: צביקה בשור  |
|
|
|
|
| בעוד עשר שנים, מי יודע איך תזכרו את עצמכם |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
1.
|
|
|
 |
|
|
|
בעוד עשר שנים, מי יודע איך אני אזכור את התקופה הזו. כל-כך הרבה קורה לי עכשיו, מכל כיוון, שבלתי אפשרי לי, אפילו עכשיו, להגיד אם טוב לי או רע לי, אם זו תקופה טובה או רעה.
הזמן יחלוף, ולכאורה יצייד אותי בפרספקטיבה. אבל פרספקטיבה, נודה על האמת, היא עיוות מה שאנחנו מביטים בו כך שיתאים לנקודת המבט שלנו. אם אביט בעכשיו מתוך עורו של מי שאהיה עוד עשור, הרי שאייחס כל כישלון והצלחה שלי למעשים שאני עושה עכשיו, ואחדיר בהם בדיעבד את ההנאה או הסבל שראוי שיהיה בהם, בלי קשר אמיתי למה שאני חש עכשיו באמת. הזיכרון האישי יוכל לייצר, לכל היותר, דמות מטושטשת. כדי לזהות בה פרטים אצטרך לכפות עליה את מי שאהיה.
אז מה אעשה? איך אזכיר לעצמי את עצמי. דרך אחת היא לכתוב יומן. כל יום דף אחד לפחות, לספר לעצמי שאהיה את מי שאני עכשיו. היום קמתי בבוקר ולא רציתי ללכת לעבוד. היום חזרתי הביתה וננשכתי באכזריות על ידי גורת חתולים מתוקה. הלילה חלמתי שאיבדתי מישהו שאני אוהב.
אבל כתיבת יומן של נייר, ובטח שכתיבת בלוג, אינם הפתרון. עצם הכתיבה, ההנצחה, יש בה משום עיוות. אדם רושם את עצמו וכבר מתחיל לחשוב על הקוראים האפשריים – הכותב עצמו בזמן עתיד, מישהו שיגלה את היומן הזה במקרה או במזיד, מי מצאצאיו שימצא אותו אחרי מותו – וכבר משהו בסיפור משתנה. כבר משהו בסיפור, שהיה אמור להיות פיסת חיים, הופך לפיסת אמנות.
בבלוג הכל מתעוות פי כמה. אתה כותב מתוך ידיעה שזוגות עיניים זרות ומוכרות יצרכו את הסיפור שאתה כותב. הם מגיבים, הם תומכים ומעודדים אותך להיות כזה, הם נוזפים בך כשאתה אחר, הם מתחרים בך על תשומת הלב של הקוראים. בלי משים, או מתוך מודעות וחריקת שיניים, אתה משנה את הסיפור. מה שנותר לאיש שתהיה הוא גבבה של שקרים חצי אפויים. מי הייתי? בטח לא האיש כתב את הבלוג שלי.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
|
2.
|
|
|
|
|
|
|
מקריאה ישנה ב"קיצור תולדות הזמן" של הוקינג, זכורה לי תיאוריה לפיה היקום מתקיים מעגלית. ראשית מגיע המפץ, העולם מתפשט עד קצה יכולתו, ואז מתחיל להתכווץ עד שהוא מתכנס לכדי לא כלום, ושוב פורץ, במימד אחר או תת-מימד אחר, במפץ חדש, בריאתי.
עולם אפשרויות התיעוד העצמי היעיל הולך וקורס. לא הזיכרון, לא היומן, לא הבלוג ולא החשבון בפליקר יצליחו לשמר את מי שאני לשימוש חוזר, פרספקטיבי. אין לי אלא לוותר על השימור העצמי ולהתמקד בחיים עצמם. מה שיש היום נועד רק להיום, לשימוש חד-פעמי, קצר מועד וחטוף. כל שאוכל לחלץ מכאן עכשיו יהיה רק וריאציה על נושא שאבד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
3.
|
|
|
|
|
|
|
רק מתוך הדמיון אפשר לחלץ מפץ חדש, טכנולוגי שכזה, מרחיב אפשרויות מחדש. הנה אני חי, והכל נאגר. כל אינטראקציה בשלט רחוק, כל אימייל וכל SMS, הכל שם. לג'ימייל כבר יש נפח אינסופי, וכבר היום אני מעביר אליו את תכתובות האימייל שלי כולן. עבודה, אישה, חתולים, חברים, הרהורים, הכל שם, נערם.
יום יבוא וגוגל ידע לחלץ מתוך הערימה הזו נראטיב. ואם לא הוא אז מישהו אחר. יהיו שם קו עלילה, ודמויות, וסצינות. הרזולוציה תשתנה לפי בחירתי. מה היה ביני ובין אהובתי בשבוע ההוא? איך הייתי בעבודה בארבעת החודשים שקדמו לאירוע הזה? קדימה ואחורה, החוצה ופנימה, החיים שלי ינותחו באובייקטיביות אמריקנית. ואני אדע איך הייתי, כפי שחילץ אותי רובוט מתוך העקבות שהשארתי בעוד אני פשוט חי.
והנה פירוט האשראי שלי מתווסף לרשימה. והנה המכונית מוסיפה את תוואי נסיעותיי בה. ובכל נצבר והכל מתוסרט והכל משוחזר. ואני מתמכר לחקר העצמי הזה, מנסה לפצח תעלומות, להבין את עצמי, לדעת קצת יותר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
4.
|
|
|
|
|
|
|
נדמה לי שמישהו אחר מציץ לי לתוך הסיפור.
| | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
