 |
/images/archive/gallery/106/110.jpg קובי אריאלי
צילום: נועם וינד  |
|
|
|
|
| קובי אריאלי לא מצליח לכוון שעון שבת. מי יוכל לעזור לו? |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
קובי אריאלי
30/5/2004 11:07 |
|
|
|
|
|
|
|
בכל משפחה יש אחד שלא יודע איך מכוונים את השעון שבת. האמת היא שהנתון הזה הוא חלקי בלבד, ובעצם הקביעה היא מעט מורכבת יותר: בכל משפחה יש אחד שלא יודע איך מכוונים את השעון שבת ובכל משפחה יש אחד שיודע היטב איך מכוונים אותו. פעם אחת לפחות ביום שישי יקרא זה שלא יודע לזה שיודע, ויזכיר לו לכוון את השעון שבת שהרי הוא בעצמו, לא יודע לכוון. זו הנוסחה המדוייקת.
למה זה שלא יודע לכוון באמת לא יודע לכוון, ולמה השני, שיודע לכוון, צריך לעשות זאת במקומו? או. זאת שאלה במקומה. ובכן, זה שלא יודע לכוון סובל ממה שמכונה בשפת משפחות "אין לו חוש טכני", שזו גירסה מתקדמת למה שהיה מכונה פעם "שתי ידיים שמאליות". לעומתו, בן משפחתו היודע לכוון, הוא מה שנקרא "יש לו חוש טכני", שזה כמובן פיתוח של "בעל ידי זהב" הקשיש.
האיש נעדר החוש הטכני פטור לא רק מכיוון שעון השבת בימי שישי. זה באמת פכים קטנים. הוא גם לא נוקף אצבע בבניית הסוכה, לא תולה תמונות, לא מפנה כלים מהשולחן, לא מחליף חיתול לתינוק, לא מחליף חוט טלפון, לא משלם חשמל, לא מנתק גז. מה אתם רוצים, הוא מתנצל, אתם הרי יודעים שאין לי חוש לזה. רק נזקים אני אעשה. תעשה טובה, אתה יכול רגע לקשור לי את העניבה?
כאן המקום לציין שנעדר החוש הטכני אינו רמאי או מאחז עיניים. הוא אכן נעדר חוש טכני כלשהו. הוא אפילו נרתע מכל דבר טכני. אין לו שיג ושיח עם חוטים ומסמרים, עם חיובי ושלילי. כשאתה מבקש ממנו מברג פיליפס קרוב לוודאי שהוא יביא לך חציל. הוא באמת הפיל פעם שולחן והוא באמת באמת הגיע אליך יום אחד מהקצה השני של העיר כדי שתלמד אותו איך מזינים מספר לתוך ספר הטלפונים שלו, שאגב היה פנקס קטן. כך שלא מדובר בשקר או בקונספירציה.
העניין הוא, וכאן הולך לבוא דבר חידוש, שהמום הזה, טכנופוביה נקרא לו, אינו מום מולד. הוא נטיה בלתי מפותחת ההולכת ומתפתחת למן הרגע שבו מצוי בעל המום בקרבת איש אחר הניחן בחוש טכני מפותח. מציאותו של פרטנר כזה, זה יכול להיות אח, חבר חדר, בעל, אשה, גיס, שכן, שותף, עתידה לעשות שמות במחלה. במקרה כזה, עושה הנטייה הטבעית לטכנופוביה יד אחת עם העצלות הטבעית ועם רגש הניצול הטבעי ושלשתן יחד הופכות את הנודניק הלוקה בהן, לטכנופוב. בתיאוריה, מחמירה אצלו הנטייה לאי הבנה בנושאים טכניים. בפועל, מה שקורה הוא שהוא נתקל במישהו אחר שיעשה את העבודה, ועל כן הוא מתכדר ומתחפר בנטייתו ואף עושה ממנה הון. שימו לב היטב סביבכם. היזכרו באח האחד שמעודו לא הרים כיסא. מתי התחילה אצלו הנטייה הזו: לא ממתי שאצל האח שמתחתיו החלו להתגלות כישורי החשמל והאלקטרוניקה, הנגרות והפחחות?
קחו בטלן כזה, שמימיו לא החליף סוללה לשעון מעורר אלא הגיע עדיכם עם השעון בפנים פלגמטיות ומתחננות, ושימו אותו לבדו, אבל ממש לבדו, במדבר צחיח. תוך חצי שעה הוא יבנה, מערימת חול וזרדים, מזגן מרכזי, ההיי טק של המזגנים, תוך עשיית שימוש מהפכני באנרגיית הרוח המהפכת בדיונות ושאיבת קרינה סולארית בעזרת ציפורן בהונו. אולי הוא גם יוציא מים מסלע.
משמע לא הידיים ממאנות אלא הלב ממאן. נסעתי השבוע עם אחד כזה והוא ביקש ממני בנימוס לכוון עבורו את המראה הימנית ברכב. תעשה לי טובה, הוא אמר. כבר חצי שנה אני נוסע עם מראה לא מכוונת. מה אני אעשה, אין לי חוש טכני.
הסכמתי כמובן. מה אעשה, שאלתי אותו. להגביה, להנמיך, לרחק, לקרב? לא יודע. הוא אמר. תעשה שאני אראה. הזזתי כלפי מעלה. עכשיו בסדר? שאלתי. מה פתאום! הוא כעס. אני רואה תכלת, זה כמו שמים! הנמכתי. עכשיו? שאלתי. עכשיו שחור! כמו כביש! הוא צעק. משכתי את המראה חזק פנימה. מה אתה רואה עכשיו, שאלתי. את עצמי! הוא אמר ברגיעה. אז זהו, אמרתי לו. שגם קודם ראית את אותו הדבר. פעם נדמית עליך כשמים ופעם ככביש. בעצם, ראית רק את עצמך.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
